משפחת Tsefanya ben Koushi

פתיחת ספר צפניה היא, כשלעצמה, מסמך. אף אחד משנים-עשר הנביאים האחרים אינו מרחיק כה רחוק בעצמו בתוך עץ יוחסין משלו: הושע, יואל או עמוס מסתפקים בשם אב אחד, בעוד צפניה מציב ארבעה שמות מעליו. המפרשים היהודים, מן התרגומים וספרות חז"ל ועד לרש"י ואבן עזרא, הרהרו על הדגשה זו. הקריאה הרווחת ביותר היא ש-חזקיה הנזכר בראשית השושלת אינו אלא המלך חזקיהו, שמלכותו הצדיקה (סוף המאה השמינית לפנה"ס) קדמה בזמן-מה למלכות יאשיהו: הנביא היה אפוא צאצא מבית המלוכה של יהודה, וזה מסביר מדוע הטקסט נוקט אמצעים לשמור על זכרו [Encyclopaedia Judaica, art. « Zephaniah »].

השערה זו נותרת ספקולטיבית, שהרי הטקסט אינו מציין מעולם שאותו חזקיה היה מלך; אחרים רואים בו פשוט אב קדמון בולט שהמסורת המשפחתית שמרה את זכרו. אך ההימור חורג מגדר המחקר הגרידא. הקפדה על מסירת ייחוס פני חמישה דורות מעידה על ערך שמסורת ישראל נשאה עד לסחרחורת: הזיכרון כחובה. מה שהראה Yosef Hayim Yerushalmi לגבי כלל הניסיון היהודי — שהמצווה זכור מעצבת את יחסו של העם לעברו הרבה לפני הופעת ההיסטוריה כדיסציפלינה [Yerushalmi, 1984] — מוצא כאן דגמה-שורש: לקרוא לאבות בשמותיהם פירושו להגדיר את מקומו, לקבל עליו אחריות, להיחרט בשרשרת. בית צפניה, בחרטו את אבותיו על פרוזדור ספר נביאות, הפך את הייחוס למעשה של נאמנות.

שמו של האב, Koushi, מעצור את הקורא הקשוב. בעברית, Koush מציין את נוביה, עמק הנילוס העליון, ו-Koushi פירושו כפשוטו "הכושי", "האפריקאי". פרשנים מסוימים השערו כי אביו של הנביא נשא שם זה משום שהוא עצמו, או אחד מבני משפחתו, היה ממוצא נובי, או לכל הפחות קשור לעולמות הדרום שעימם קיים יהודה יחסים דיפלומטיים ומסחריים בתקופה ההיא [Encyclopaedia Judaica, art. « Zephaniah »]. אחרים, זהירים יותר, מזכירים כי Koushi היה גם שם פרטי יהודאי מוכר, שאין בו בהכרח משמעות אתנית.

יש לשמר את אי-הוודאות: אין דבר המוכיח מוצא נובי, וההשערה נותרת בגדר ספקולציה. אך היא נפגשת, אם נעז לנסחה, עם אחת הנטיות העמוקות ביותר של התורה: היחס לזר. התורה שבה שלושים ושש פעמים, לפי המנייה התלמודית, על המצווה לאהוב ולא לדכא את הגר, "כי גרים הייתם בארץ מצרים". שבית הנבואה בירושלים מנה כושי בין אבותיה, ואף העיד על כך בשם שנמסר לבן — בכך יש כדי לומר משהו על מידת הכנסת האורחים שהמחשבה היהודית לא פסקה מלהרהר בה כציר של הצדק [Abécassis, 1987]. המתח הטמון בהשערה עצמה — נביא מדם דוד שאביו יישא שם אפריקאי — מגלה עד כמה זהותו של ישראל תמיד נחשבה בדיאלוג עם הגויים, ולא בהתכנסות לתוך עצמה.

התיארוך עצמו מבוסס איתן על פי הכתוב: צפניה מתנבא בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה (640–609 לפני הספירה) [Bible hébraïque, Sophonie 1,1]. תקופת מלכות זו הייתה אחד מן השיאים הדתיים הגדולים בתולדות יהודה: גילויו של "ספר התורה" בתוך בית המקדש (מלכים ב כב), ובעקבותיו רפורמה מעמיקה שריכזה את הפולחן בירושלים, ביטלה את הבמות ורדפה את העבודה הזרה. החריפות שבה מגנה צפניה את הנופלים לפני צבא השמים, את הנשבעים במלכום ואת עבודת הבעל (Sophonie 1,4–6), מציבה את דבריו בסמוך למיוחד לתוכנית הרפורמה — בין שבישּרהּ ובין שהלך לצִדּהּ [Encyclopaedia Judaica, art. « Zephaniah »].

כאן מתגלה המידה העיקרית של הנביא: הצדק, המובן לא כהפשטה אלא כדרישה מוחשית כלפי בעלי הכוח. צפניה יוצא נגד השרים, השופטים, הנביאים והכוהנים הבוגדים (Sophonie 3,3–4), ומכריז כי ה' יחפש את ירושלים "בנרות", חושף את אלה ה"קופאים על שמריהם" באדישות מוסרית (Sophonie 1,12). דבר זה כנגד האליטות הדתיות והמדיניות ממשיך את המסורת הנבואית הגדולה של הצדקה והמשפט, שבה אין ערך לאדיקות חסרת יושר. המחשבה היהודית עשתה מדרישה זו אחד מיסודותיה: התורה אינה טקס הנפרד מן האתיקה, אלא ברית שבה הדאגה לחלש ויושר הדיין הם העבודה האמיתית [Ouaknin, 1986]. בדברו אל לב חצר מלכות ומעמד כהונה, גילם צפניה את אומץ האמת המופנית אל השלטון.

לב הספר הוא בשורת יום אדוני, "יום ה'". Tsefanya לא המציא את הביטוי — Amos ו-Isaïe כבר השתמשו בו —, אך הוא נתן לו עוצמה ורוחב בלתי מצויים. הוא פותח את קובצו בחזון של שמד קוסמי: ה' יכלה הכול מעל פני האדמה, אדם ובהמה, עוף השמים ודגת הים (Sophonie 1,2-3). ואחר כך בא תיאור היום עצמו: יום עברה, יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה, יום חושך ואפלה, יום ענן וערפל (Sophonie 1,15). פסוקים אלה הטביעו חותם עמוק על הדמיון הדתי: מתורגמים ללטינית בוולגטה — Dies irae, dies illa — הם נתנו את פתיחתה לסקוונציה הכנסייתית המפורסמת מימי הביניים בשם זה, עדות להשפעת הנביא הרחק מעבר לגבולות ישראל [Encyclopaedia Judaica, art. « Zephaniah »].

אולם לצמצם את Tsefanya לאיום בלבד פירושו לבגוד בו. ספרו הוא גם ספר של מחסה. בין הזעם והחורבן הוא מחדיר קריאה: בקשו את ה', כל ענוי הארץ… בקשו צדק, בקשו ענוה (Sophonie 2,3). והוא מבטיח כי יוותר "שארית" — עם עני ודל (עני ודל) שיחסה בשם ה' ולא יעשה עוולה (Sophonie 3,12-13). תיאולוגיה זו של ענוה כתנאי לגאולה היא אחת מתרומותיה המתמידות של השושלת למחשבת ישראל: לא הגיבורים יעברו את היום, אלא הענוים. המסורת היהודית עשתה מן הענוה מידה מרכזית, זו שבזכותה נאמר על משה כי הוא "ענו מכל האדם"; Tsefanya עושה אותה למפתח התקווה [Abécassis, 1996].

האסכטולוגיה של צפניה לא נותרה דברים בעלמא. המוטיב של יום ה', של הדין הכולל ושל השארית הניצולת, השקה את הספרות האפוקליפטית היהודית של ימי בית שני, שבה ה"יום" הופך לאופק של היפוך סופי של ההיסטוריה. המסורת אף ייחסה לנביא התפתחויות מאוחרות בהרבה: קיים אפוקליפסיס של סופוניאס, כתב פסאודפיגרפי השמור בקופטית ומתוארך ככל הנראה לסביבות ראשית העידן המשותף, שאינו מאת ידו אך מעיד על היוקרה הקשורה לשמו כמטייל בעולמות הבאים ועֵד לדין [על פי מחקרי הפסאודפיגרפים של המקרא].

השפעה זו מדגימה סגולה קולקטיבית של השושלת הנבואית: תרומתה למחשבה. בטביעת שפת הקצוות — חושך ואור, חרון ורחמים, חורבן ושארית — הנחיל בית צפניה לישראל, ולאחר מכן לעולמות שהזדהו עמו, דקדוק של תקווה בעת מצוקה. ההבטחה האחרונה של הספר, שבה ה' עצמו "יחדש את אהבתו" ו"יגיל עליך בשמחה" על עמו (צפניה ג,יז), הופכת את האיום הראשוני לעדנה. הדיאלקטיקה הזאת של דין ונחמה נשאה אותה המחשבה היהודית לאורך הגלויות והאסונות כמנופה של האמונה ממש: להאמין שהלילה אינו אומר את המילה האחרונה [Hayoun, 2023]. זיכרון ישראל, היודע לעשות מן החורבן יום זיכרון ומן הזיכרון דרך, מוצא בנביא זה אחד ממוריו הגדולים הראשונים [Yerushalmi, 1984].

משושלת Tsefanya ben Koushi, הארכיון אינו מוסר אלא כמה שמות וספר בן שלושה פרקים. אולם שרידים אלה מציירים בית יחיד במינו: אולי יצא מדם המלוכה של David דרך Ézéchias, אולי נפתח לעולם הנובי בשל אותו אב שנקרא "הכושי", ושרשיו נטועים בירושלים המתוקנת של Yoshiyahou. את מה שהאי-ודאות אינה יכולה למחוק — קיימת הקול: קולו של איש שדיבר נגד הרמים בשם הצדק, שבישר יום נורא מבלי לנעול לעולם את דלת התקווה, ושעשה את העניו ואת הדל ליורשים האמיתיים של ההבטחה.

מבין כל המעלות שאותן נגעה שושלת זו — הזיכרון הנאמן של הייחוס, הפתיחות האפשרית לזר, אומץ האמת — הענווה כתנאי לישועה היא שביטא ביתו של Tsefanya על הצד הטוב ביותר. בהכריזו כי אך השארית הענווה והישרה תעבור את Yom Adonaï, חרת נביא זה בלב הזיכרון הקולקטיבי של ישראל אמונה שהדורות לא פסקו לאמת: כי כוחם של ענווים מתמשך יותר מכוחם של גאים, וכי בעוני הלב, לא בעוצמה, שוכן מחסהו של האל. כך מצטרף קולה של משפחה כמעט אנונימית אל קולו הגדול של ישראל, אשר מדור לדור עשה מן הענווה ומן הצדק שני שמות לאותה נאמנות אחת.