משפחת Reuven

הסיפור המכונן של השושלת נמצא בספר בראשית. ראובן הוא שם הבכור של יעקב ולאה, ושמו עצמו מבטא את הכרת התודה של אם שאינה אהובה. המסורת המקראית מייחסת לו מקום דו-משמעי: זה של הבכור אשר בשל עוונו מאבד את הבכורה הצמודה לדרגתו. הברכה שיעקב מברך על ערש דווי (בראשית מ״ט) מציגה את ראובן כבן ״פַּחַז כַּמַּיִם״, שממנו נשללת הבכורה — מוטיב שהזיכרון היהודי הגה בו זמן רב כאזהרה על הגאווה ועל שליטת האדם ביצריו.

כאן נולדת הסגולה הראשונה של השושלת, בצורתה הפרדוקסלית: הענווה הכפויה על ידי אובדן הבכורה. המסורת המדרשית זוכרת בראובן גם מעשה הצלה — זה שבפרשת יוסף ביקש למנוע שפיכות דמו של אחיו. הדאגה לשמור על חיי האח, ואפילו כשהוא יריב, נפגשת עם הערך המרכזי של פיקוח נפש — שמירת החיים — שהיהדות מציבה בראש חובותיה. ראובן אינו אבי השושלת של השלטון; הוא זה של החרטה וריסון הנפש, דמות שהזיכרון הקולקטיבי של ישראל שמר אותה כניגוד לשליטה ולדומיננטיות.

יסודות אלה שייכים לטקסט ולפרשנותו, ולא לארכיון: הם מהווים את הזיכרון המכונן המועבר במסורת, ולא עובדה שהוכחה היסטורית.

עם ההתיישבות בכנען, השושלת עוברת מרישום הסיפור האבותי אל זה של הגאוגרפיה השבטית. שבט ראובן מקבל נחלה ייחודית, מזרחית לירדן. לראובן היה נחלתו הטריטוריאלית עוד בטרם עברו בני ישראל את הירדן: משה עצמו הוא שנתן לו את החלק הדרומי של ממלכת סיחון, אשר נכבשה על ידי ישראל. זמן קצר לפני כניסת ישראל לארץ המובטחת, ביקשו שבטי ראובן וגד להתנחל בעבר הנהר הזה.

התיישבות טרנסירדנית זו, המשותפת לגד ולחצי שבט מנשה, מתוות גורל מיוחד: שבט של רועים ומגדלי בקר, עשיר בעדרים, שנאחז בארצות מרעה חשופות בשולי הממלכה. המסורת מספרת כי בחירה טריטוריאלית זו לא שברה את הסולידריות הלוחמת: לוחמי ראובן עברו את הירדן לסייע לאחיהם בכיבוש הארץ, בטרם שבו אל נחלתם. כאן נוגעים אנו במעלה מוחשית של השושלת — המעורבות בחיי הכלל והסירוב להיפרד מגורלו המשותף של ישראל, ואף שהגאוגרפיה הרחיקה אותם ממנו. זוהי אחוות השבטים, ערך אשר זיכרון ישראל הציבו כיסוד אחדותו.

אולם תולדות נחלה זו חתומות בשבריריות העמדה הגבולית, אשר הכינה את מחזה הגלות.

המפנה הטרגי מתרחש במאה השמינית לפני הספירה, עם התרחבות האימפריה האשורית החדשה. מיקומה הגבולי של ראובן, שהיה פעם יתרון לענף הרעייה, הופך אותה לחוד החנית מול הפלישה. תגלת פלאסר היה הראשון שגלה קבוצות גדולות משבטי הצפון בשנת 732 לפני הספירה. המקרא מזכיר במפורש כי שבטי ראובן, גד וחצי המנשה הועברו אל מסופוטמיה הצפון-מערבית (דברי הימים א ה).

המקורות מסכימים על מקומות הגלות. המלך האשורי כבש את החצי הצפוני של הממלכה וגלה את אוכלוסיות שבטי ראובן, גד ומנשה אל ארצות אשור: חלח, חבור, הרא ונהר גוזן. בימי תגלת פלאסר, כבשה אשור את הגלעד — הארץ שמעבר לירדן, נחלת ראובן, גד וחצי שבט מנשה — ואת הגליל, וגלתה את רוב הישראלים שישבו שם בין השנים 734 ו-732 לפני הספירה. גלות זו מוזכרת במקרא.

כך היה שבטו של הבכור בין הראשונים שנמחו ממפת המציאות המדינית של ישראל. השושלת ראובן נוטה כאן מן ההיסטוריה המוחשית — המאומתת בדברי הימים האשוריים ובטקסט המקראי — אל הדממה. זהו העובדה המבוססת ביותר בכל הספר הזה, וגם הכואבת מכולן: היעלמותה של קהילה שלמה, שנתלשה מאדמתה. היא פותחת בזיכרון היהודי את מוטיב הגלות, גלות, שבו הופכת שושלתו של ראובן לאחד העדים הראשונים.

מן הגלות נולד מיתוס רב-עוצמה, שיחצה עשרים וחמישה מאות שנה. ראובן, יחד עם שבטי ממלכת הצפון, נכנס אל האגדה של "עשרת השבטים האבודים". את מה שההיסטוריה מחקה, הזיכרון בנה מחדש: השבטים הנעלמים לא נכחדו אלא נפוצו אל קצוות תבל, עצורים מעבר לנהר המיתולוגי סמבטיון, וגנוזים לשוב בימות המשיח.

זיכרון זה אינו פולקלור בלבד. הוא מעצב את הדמיון הגלותי היהודי ומעורר, לאורך הדורות, את תקוותן של קהילות הרואות עצמן צאצאיות אותם שבטים — מן הבני ישראל ועד לתביעותיהן של קבוצות באפריקה, במרכז אסיה ובהודו. שושלת Reuven שותפה אפוא לאחד מתפקידיה הגדולים של המסורת לנחם: להחיות את הרעיון שאין שבר מישראל אבוד לעולם, שהפיזור עצמו נושא בחובו את הבטחת הכינוס. פרק זה שייך לגמרי לזיכרון המסור; הארכיון, כאן, שותק — וכנות היסטורית מצווה לאומרו. אין ראיה מסמכית המקשרת את השבטים שגלו אל הקהילות הטוענות היום למוצא מהם; האמונה היא שנושאת ייחוס זה, לא הרשומה.

אם השבט התפרק, השם עצמו שרד. ראובן שב ונעשה, במרוצת הדורות, שם פרטי גברי שנשאוהו בני קהילות אשכנז ובני קהילות ספרד כאחד, ומסרוהו מדור לדור, לעיתים קרובות לכבודו של הקדמון בעל השם. השם חוצה כך את ההיסטוריה היהודית של ימי הביניים ושל העת החדשה, מאגן הים התיכון ועד מזרח אירופה, ומתחקה על הארך-דורה של המחשבה היהודית שעליה עמדו ההיסטוריונים.

מחשבה זו היא המורשה החיה האמתית של השם. גדולי חכמי ימי הביניים שאת יצירתם חקר Maurice-Ruben Hayoun — הנושא בעצמו את השם — מגלים את עומק תרומתה האינטלקטואלית: מן הסינתזה הפילוסופית של Maïmonide [Hayoun, 1994] ועד לפיתוחי הפילוסופיה היהודית בימי הביניים [Hayoun, 1991], הפכה המסורת את הדעת לצורה של יראת שמיים. בעת החדשה נמשכת עורק זה ביצירתו של Moïse Mendelssohn, אדריכל יהדות פתוחה לתבונת ההשכלה [Hayoun, 1997], ובמתחים שבין נאמנות להתאמה ביהדות המודרנית [Hayoun, 1992]. בכל אלה ניכרת מעלה מרכזית של השושלת: התרומה למחשבה היהודית, הידע הפילוסופי והתלמודי הנתפס כשירות לכלל.

במאה העשרים נמשך השם ראובן ונישא בידי דמויות מרכזיות בעולמות היהודיים, כגון המשורר והחוקר Reuven Snir, שעמד על מורכבות הזהות יהודית-ערבית [Snir, 2015]. השם ממשיך כך לומר את שאמר בראשיתו: נוכחותו של בן, המשכה של שושלת שדור אחר דור נוטלת חלק בוויכוח הפנימי של ישראל.

היסטוריית השושלת, הנתפסת כהיסטוריה של שם וזיכרון, נפגשת עם מהפכות הגדולות של המודרנה היהודית. ההתכוויות שחצו את יהדות מרכז אירופה ומזרחה — הסכסמות בין האורתודוקסיה לרפורמה [Katz, 1998], התנועות ההטרודוקסיות כגון הפרנקיזם [Maciejko, 2011], ולאחר מכן התהפוכות של יהודי פולין ורוסיה במאה ה־XX [Polonsky, 2012] — מהווים את המסגרת שבה ממשיך השם לחיות, מתחילן לעיתים, ומושקע מחדש במקומות אחרים.

הדו־קיום הארוך, לעיתים קרובות קונפליקטואלי, בין יהודים לנוצרים, שהמחקר ניתח עבור ימי הביניים [Yuval, 2012] [Yuval, 2006], מאיר את התנאים שבהם שמרו שושלות אלו על זהותן. והכניסה אל תוך הזיכרון הלאומי, כפי שהגו אותה המחקרים על מקומות זיכרון [Nora, 1992], מראה כיצד שם שעברה מן העת העתיקה הגבוהה של המקרא יכול להפוך, בהקשר הצרפתי או האירופי, לנשא של שייכות כפולה מוסכמת.

פרק זה שייך לצומת: זיכרונו של שם עתיק מתעמת בו עם ארכיון המודרנה, מבלי שניתן לכונן ייחוס ביולוגי. הערך שעולה כאן הוא של נאמנות בתוך שינוי — היכולת של שושלת שמנית להמשיך ולהתקיים תוך המצאת עצמה מחדש, מבלי לנתק את החוט עם הזיכרון הקולקטיבי.

מבכורו של Jacob ועד לאחרונים הנושאים את שמו בני זמננו, שושלת Reuven לא זכתה לתהילת השלטון המלכותי — אותה בכורה שספר בראשית שוללת ממנה כבר בראשיתה. סיפורה ארוג מנחלה שאבדה בטרם עת, מגלות מן הקדומות ביותר, ומהיטמעות באגדת השבטים האבודים. אך דווקא בשבריריות הזו ביטאה שושלת זו באופן המושלם ביותר את סגולות ישראל.

מבין כולן בולטות שתי ערכים, הנשענות על מעשים ולא על שבח. הראשונה היא הסולידריות הקולקטיבית: שבט עבר הירדן שחצה את הירדן למען אחיו, מסרב לעשות מן הפרדתו הגיאוגרפית אמתלה לפרישה. השנייה, ועיקרית מכולן, היא התרומה למחשבה היהודית: שכן השם, משנכחד השבט, שרד כנשא של הידע — הפילוסופי, התלמודי והשירי — מ‑Maïmonide שנקרא מחדש ועד Reuven Snir. שושלת הבכור שנשלה מבכורתו העבירה אפוא את האובדן לידי מסירה, ועשתה מן הענווה ומן הרציפות האינטלקטואלית את גדולתה האמיתית. בכך מתחברת סיפורה המיוחד של Reuven אל הזיכרון הקולקטיבי של ישראל: עם שאיבד את ארצו עשה מן הזיכרון ומן הלימוד את מולדתו.