משפחת Steinfeld

ההיסטוריה של Steinfeld מתחילה במגבלה שהפכה למורשת. החל מצו יוסף השני (1787) לשטחי בית הבסבורג, ואחר כך מהתקנות הפרוסיות והרוסיות של תחילת המאה ה-XIXᵉ, נאלצו היהודים לבחור שם משפחה תורשתי או לקבל אחד שיוקצה להם. רבים אימצו אז שמות מורכבים מיסודות של הטבע — Stein (אבן), Berg (הר), Blum (פרח), Feld (שדה). Steinfeld שייך למשפחת יצירות זו. מילוני העיון מבחינים בבירור בין המוצא הגרמני הלוקטיבי — שם מושב הנגזר מכפרים הנקראים Steinfeld, מגרמנית עתיקה stein "אבן" ו-feld "שטח פתוח" — לבין השימוש היהודי האשכנזי, שבו אומץ השם כתרכובת קישוטית של Stein "אבן" ו-Feld "שדה" [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands, Beider-Menk, Avotaynu].

הבחנה זו אינה טריוויאלית. היא אומרת משהו על מצבו של העם היהודי בגולה: עם ללא אדמה מקבל, או מעניק לעצמו, שמות של אדמה — שדות, הרים, עמקים, יערות — כדי לחרות בשפה שייכות שהחוק שלל ממנו. לקרוא למשפחתך "שדה אבנים" פירושו גם, בלא כוונה, לומר את קשיות האדמה שמעבדים אותה ואת העקשנות הדרושה כדי להצמיח ממנה משהו. אותם חיבורי עיון מעידים על נוכחות ענף הגרמני של השם, המתועד במילון הגדול של שמות המשפחה היהודים-גרמניים המונה יותר משלושה עשר אלף שמות שמקורם בגרמניה שלפני 1914 [A Dictionary of German-Jewish Surnames, Menk, Avotaynu]. מתוך מוקד דובר-הגרמנית הזה, השם התפשט מזרחה — בוהמיה, גליציה, ממלכת פולין, האימפריה הרוסית — בעקבות נדודי היהודים, עד שמוצאים Steinfeld הן בווינה ובפרנקפורט הן בגליציה המזרחית.

לעקוב אחר השם Steinfeld פירושו לעקוב אחר המפה עצמה של האשכנז. עבודות הלקסיקוגרפיה האונומסטית ממקמות את שם המשפחה בשני מכלולים תיעודיים גדולים: מצד אחד, האזור היהודי-גרמני, שבו נתקבלו השמות לרוב כבר מסוף המאה ה-XVIII במדינות דוברות גרמנית; מצד אחר, אזור מזרח אירופה — האימפריה הרוסית, ממלכת פולין, גליציה האוסטרית — המתועד במדריכים נפרדים שנערכו לכל אחת מן המחוזות הללו [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est, Beider, Avotaynu 2008-1996-2004].

מן הפיזור הזה נוצרת קהילת גורל ולא שושלת אחת. ה-Steinfeld מווינה, מ-Bratislava, מגליציה או מבוהמיה אינם בהכרח צאצאים של אב קדמון אחד; הם שותפים לשם, ועמו לתולדות משותפות של ניידות, הסתגלות ונאמנות. נאמנות זו — ליהדות, לתלמוד תורה, לקהילה — היא המעניקה לשם את עקביותו המוסרית, חרף היעדר עקביות גנאלוגית. בעולם האשכנזי שלפני 1939, יכול היה Steinfeld להיות סוחר בווינה, תלמיד חכם בעיירה גליצאית קטנה, אומן בפרנקפורט; כולם השתייכו לרקמה הקהילתית הצפופה — הקהילות — שבה הצדקה (צדקה) וגמילות חסדים (גמילות חסדים) לא היו מידות רשות אלא עמוד השדרה של החיים הציבוריים. אין אנו טוענים לקשר בין מוקדים אלה באמצעות מסמכים; אנו מבחינים כי כולם שייכים לעולם אחד — אותו עולם ממש שהדור הבא ייאלץ להגן עליו בסכנת נפשות.

בווינה, בחודשי האימה שבאו בעקבות האנשלוס של מרץ 1938, נחקק שמה של משפחת Steinfeld בזוהר יוצא דופן בתולדות ההצלה היהודית. Julius Steinfeld, מנהיג קהילתי של יהדות וינה האורתודוקסית, היה מאלה שעשו את מעמדם כלי סיוע. לאחר סיפוח אוסטריה לרייך, פעל Steinfeld להסדרת עלייתם של יהודים מאוסטריה, ומתוך סיכון אישי רב ניהל משא ומתן עם Adolf Eichmann להשגת אשרות יציאה ליהודים שביקשו לברוח מאוסטריה הנאצית [Julius Steinfeld, Wikipedia]. התערבויותיו האמיצות למען בני עמו הביאו לכליאתו בידי Eichmann עצמו.

פעולתו של Julius Steinfeld לא נותרה מבודדת. בסתיו 1938, בעקבות ליל הבדולח, פנה Julius Steinfeld, מנהיג קהילתי באוסטריה, אל הרב Solomon Schonfeld בתחינה לארגן משלוח ילדים לאנגליה עבור הנוער היהודי האורתודוקסי של וינה [Solomon Schonfeld, Wikipedia]. מתוך פנייה זו נולד חלק מהKindertransporte שחלצו מאות ילדים יהודים ממנגנון המוות.

כאן נוגעת תולדות השושלת בלב זיכרונה הקולקטיבי של ישראל. הצלת נפש אחת, מלמד התלמוד, הרי היא כהצלת עולם שלם; ומצוות פדיון שבויים נחשבה בעיני חכמים לאחת מן הצדקות הנשגבות ביותר. בניהול משא ומתן על אשרות מול הרוצח עצמו, בארגון יציאתם של ילדים שאולי לא יראה עוד לעולם, גילם Julius Steinfeld את המידה הקרדינלית הזו — פדיון שבויים וגמילות חסדים שהגיעו עד כדי קורבן חירותו שלו. שמו "שדה אבנים" ישא משמעות נוקבת כשהוא קשור לאומץ שכזה: בשדה הקשה ביותר בתולדות ישראל, העלה Steinfeld את החיים.

לצד דמות המציל, נושא השם Steinfeld גם את דמות המורה. מסירת הידע התלמודי — אותה שרשרת בלתי פוסקת מסיני שהמסורת מכנה שלשלת הקבלה — מוצאת בנושאי השם בני זמננו ממשיכים ממשיים. כך הרב Berach Steinfeld, שעל פי פרסומיו הוא עצמו ניתן לומר עליו כי במשך עשרים וארבע שנים שימש מגיד שיעור — מלמד שיעורים תלמודיים — בבתי כנסת שונים, עסק בהכשרת כשרות ובהוראה במוסדות שונים [Rabbi Berach Steinfeld, OU Torah]. דוגמה זו, צנועה לאור הטרגדיות של המאה העשרים, אומרת בכל זאת את העיקר: היהדות נמשכת פחות על ידי גיבורים ויותר על ידי מורים סבלניים — אלה הפותחים את התלמוד שבוע אחר שבוע בפני חוג תלמידים.

ייעוד ההעברה הזה מחזיר אותנו לאחת מן המידות הקבועות ביותר בזיכרון ישראל: תלמוד תורה כנגד כולם, "שקולה תלמוד תורה כנגד כל המצוות". הכשרות שבה עוסק מורה כזה אינה עניין טקסי בלבד; היא פדגוגיה של היומיום, דרך לחרות קדושה בתוך המחווה הצנועה ביותר — האכילה. בשמירתו על שולחן המאמינים כשם שהוא שומר על עיסוקם בתורה, מאריך רב Steinfeld את הדאגה לחוק היהודי — ההלכה — החווייה לא ככפייה כי אם כמשמעת של קשב לאחר ולעולם. ניתן למדוד כאן עד כמה אותו שם משפחה יכול לכנס, במרחק של מאה שנה, את משא ומתן על אשרות הכניסה ואת המגיד שיעור — שני פנים של אותה נאמנות אחת.

השואה פגעה ב-Steinfeld כפי שפגעה בכלל יהדות אשכנז. העולם דובר הגרמנית ומזרח אירופה שממנו יצא השם — אותן kehillot של Vienna, של Galicia, של Bohemia שהוזכרו לעיל — הושמד תוך שנים ספורות. רבים מנושאי השם נרצחו; אחרים, כמו הילדים שניצלו בזכות פעולתו של Julius Steinfeld, שרדו וייסדו מחדש משפחות באנגליה, בארצות הברית, ובארץ ישראל. כאן, הארכיון והזיכרון משיבים זה לזה מבלי לכסות זה את זה לגמרי: אנו יודעים, מן המקורות ההיסטוריים, את היקף האסון ואת מחווַת ההצלה הווינאית; אך אין ביכולתנו, בהיעדר רישום גנאלוגי רציף, לשחזר כל גורל אישי. לפיכך פרק זה שייך לנקודת החיתוך — שם שבו העובדה המבוססת (ההצלה, החורבן) פוגשת את המסורת המשפחתית ואת הזיכרון המועבר, מבלי שהאחת יכולה להוכיח הכול של האחרת.

מתוך מצוקה זו, השם יצא מפוזר אך חי. ה-Steinfeld של ימינו — רבנים, מורים, סוחרים, חברים פעילים בקהילותיהם — מעידים על הקביעות הזו. השם "שדה אבנים" מקבל אז הד חדש: האבן, במסורת היהודית, היא מה שנשאר כאשר כל השאר נסחף — אבן המקדש, אבן המצבה (matzevah) השומרת את זכר המתים. מחקרי האפיגרפיה של ימי הביניים מזכירים עד כמה האבן החרוטה הייתה, עבור הקהילות היהודיות, הנושא הממשי של הזיכרון, ולעיתים השריד היחיד של נוכחות שנמחתה [Jewish Tombstones and Epigraphy in Medieval Castile, Cantera Burgos & Millás Vallicrosa, 1956]. שהשם Steinfeld נושא בתוכו את החומר הזה — האבן — אין בכך אדישות: הוא, בדרכו שלו, אנדרטה מהלכת, שדה שבו אבני הזיכרון לא פסקו מלהיוצב.

מהצו שהטיל את השם עד הלילה שאיים למחוק אותו, שושלת Steinfeld מתווה מסלול מופתי של החוויה האשכנזית: שם של אדמה שניתן לעם ללא אדמה, שנזרע מהריין עד גליציה, שנוסה בשואה, ובכל זאת נשמר. את מה שהשושלת הזו ביטאה, מבין כל מעלותיה, על הצד הטוב ביותר — כתבה ההיסטוריה באותיות ברורות: אומץ ההצלה ודאגה לזולת. בתנועתו של Julius Steinfeld — משא ומתן עם Eichmann, סיכון המאסר, קריאה לעזרה כדי לחלץ ילדים מן המוות — מתעצמת הגבוהה שבמעלות שנשאה מסורת ישראל לאורך הדורות: פדיון שבויים, ופיקוח נפש, שהחכמים ראו בהם עדיפות על פני כמעט כל מצווה אחרת.

למעלת האומץ הזו עונה, בנגינה שקטה יותר, מעלת המסירה — לימוד ההלכה בסבלנות, נאמנות להלכה, הקפדה על הוראה. יחד, הן מהוות את הירושה הכפולה של שם: האבן המגינה והשדה שמעבדים אותו. שם שהארכיון שותק — ממשיכה זיכרון ישראל לדבר, ו"שדה האבנים" נשאר מה שהיה תמיד — מקום קשה אך פורה, שבו, למרות הכול, החיים קמים מחדש.