משפחת Shamash

כדי להבין את שם המשפחה Schamasch, יש להבין תחילה את התפקיד שממנו הוא נגזר. השמש תופס, בארגון בית הכנסת והקהילה, עמדה צנועה כאחד ובלתי נפרדת כאחד. כשכיר הקהילה, הוא ממלא את המשימות המעשיות המאפשרות את קיום הפולחן וחיי הקולקטיב: פתיחת בית הכנסת ותחזוקתו, הכנת ספרי התורה, זימון המתפללים לתפילות, הכרזת אירועי הקהילה, סיוע בחתונות, ברית מילה ובהלוויות. בקהילות רבות הוא משמש גם כשליח בית הדין הרבני (בית דין) וכמזכיר לכל דבר ועניין, המתעד החלטות ורשומות.

תפקיד זה הוא עתיק ומצוי בכלל עולם היהדות, אשכנזי וספרדי כאחד. יהדות איטליה בתקופת הרנסנס, כפי שתיאר אותה Robert Bonfil, התאפיינה דווקא בארגון קהילתי צפוף, המצויד במוסדות מובנים — חברות, בתי דין, בתי ספר, משרות בשכר — שבתוכם כל תפקיד השיב על צורך מוגדר של הציבור [Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, 1994]. במסגרת זו, תפקיד השמש היה חלק מהשלד המוסדי שהבטיח את רציפות הפולחן ואת לכידות הקבוצה.

המעבר מן התפקיד לשם המשפחה הוא תופעה אונומסטית מוכרת בעולם היהודי. שמות משפחה רבים נגזרים מתפקידים דתיים או קהילתיים: כהן ולוי מפנים לכהונה ולשירות בבית המקדש; חזן מציין את שליח הציבור; דיין את השופט; גבאי את הגזבר או המנהל; רופא את הרופא; סופר את הכותב. השם Schamasch שייך בדיוק למשפחה זו: הוא מנציח, בהעבירו אותו מדור לדור, את זכרו של אב קדמון שמילא את תפקיד השמש בבית הכנסת. תהליך הגיבוש של כינויי המקצוע הללו לשמות משפחה תורשתיים התרחש בהדרגה, לעיתים קרובות בין ימי הביניים המאוחרים לעת החדשה, וקטלוג Schaerf מונה בדיוק שמות אלה כפי שנתקבעו ביהדות איטליה [Schaerf, 1925].

יצירתו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שראתה אור ב-Florence בשנת 1925, מהווה את הבסיס התיעודי של הערך המוקדש למשפחת Schamasch. מדובר במילון שיטתי של שמות המשפחה שנשאו יהודי חצי האי האיטלקי — מפעל חלוצי שהפך לאבן יסוד לכל המחקרים המאוחרים באונומסטיקה יהודית איטלקית. ערכו המתמשך מעיד עליו מהדורתו החדשה, הכוללת נספח המוקדש למשפחות האצולה היהודיות באיטליה [Schaerf, I cognomi degli ebrei in Italia, Firenze, 1925].

האונומסטיקה היהודית האיטלקית משקפת את השכבות ההיסטוריות של יהדות חצי האי, שהייתה ריבוי-גוונית מיסודה. ניתן להבחין בה בכמה שכבות: היהודים ה"איטלקים", המושרשים בארץ מאז ימי רומא העתיקה, שחלק משמותיהם נושאים את חותמן של ערי המוצא (Modena, Recanati, Rieti, Ascoli, Pesaro); היהודים האשכנזים שהגיעו מן הארצות הגרמניות בסוף ימי הביניים; והיהודים הספרדים והפונינטים שהגיעו בעקבות גירושי חצי האי האיברי בשנים 1492 ו-1497. לצד שמות הגיאוגרפיה מצטרפים שמות מלאכה ותפקיד — ושם Schamasch נמנה עמם —, שמות פטרונימיים הנגזרים משמות פרטיים, וכינויים.

הצורה הגרפית Schamasch, עם הצרור הפותח "Sch-" והסיומת "-sch", מגלה תעתיק בעל צליל גרמני או צרפתי-גרמני של העברית shammash. אות-כתיב זו מרמזת על רישום שהושפע ממוסכמות אשכנזיות, או מתעתיק מאוחר על-פי אמות המידה האירופיות — שכן קהילה איטלקית הייתה עשויה לכתוב Sciamasc או Sciamascia, ואילו קהילה ספרדית הייתה כותבת Chamache או Chamès. הדו-קיום של גרסאות גרפיות אלה עבור אֶטִימוֹן אחד הוא מאפיין אופייני לניידות של משפחות יהודיות לאורך הגבולות הלשוניים של הים התיכון ואירופה. ברם, ראוי לנהוג בזהירות: בהיעדר עיון שיטתי ברשומות, שחזור הגרסאות נותר מעיד ולא מוכח.

למקם את משפחת Schamasch באיטליה פירושו לרשום אותה בתוך אחת הנוכחויות היהודיות העתיקות והרצופות ביותר במערב אירופה. מן התקופה הרומית ועד הרנסנס, ידעו הקהילות היהודיות בחצי האי מחזורים של התיישבות, גירוש ממלכויות הדרום, וריכוז במדינות המרכז והצפון — המדינות האפיפיורות, דוכסות Ferrare, רפובליקת Venise, הדוכסות הגדולה של Toscane. Robert Bonfil הראה עד כמה החיים היהודיים באיטליה של הרנסנס היו שזורים עמוקות בתרבות הסביבה ובה בעת מושרשים איתנות במוסדותיהם הדתיים והקהילתיים שלהם [Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, 1994].

בהקשר זה מקבל תפקיד השמש, ועמו השם הנגזר ממנו, את מלוא משמעותו. הקהילות הגדולות — Venise עם הגטו שנוסד בה ב-1516, Roma, Mantoue, Ferrare, Livourne — קיימו בתי כנסת אחדים, שלעתים קרובות נתאגדו לפי נוסחאות שונות — איטלקי, אשכנזי, ספרדי או לבנטיני — החיים בכפיפה אחת באותה עיר. כל אחת מהן נזקקה לשמש אחד או יותר. הסבירות שנושא שם Schamasch מילא, באחת מן הקהילות הללו, את התפקיד שממנו שומר שם משפחתו את זכרו — גבוהה היא, ואף על פי שזיהויו של פרט מסוים טרם נקבע.

היצירה האינטלקטואלית והאמנותית של יהודי איטליה בתקופה זו הייתה עצומה. Giulia Tamani חקרה את המסורת העשירה של כתבי היד העבריים המוארים שנוצרו בחצי האי, עדים לעידון אסתטי שהלך יד ביד עם חיוניותן הדתית של הקהילות [Tamani, Manoscritti ebraici decorati in Italia, 2010]. השמש, שומר הספרים והמגילות, היה פעמים רבות הנאמן החומרי הראשון של מורשת זו: עליו הוטלה שמירת ספרי התורה, הפנקסים וכלי הפולחן ותחזוקתם. שם Schamasch מקשר אותנו כך, בעקיפין, לשימורה של התרבות הכתובה היהודית באיטליה עצמה.

אם השורש האיטלקי של שם המשפחה Schamasch מוצא לו אישור, הרי שטבעו של שם זה — הנגזר מתפקיד אוניברסלי ביהדות — מזמין לבחון את התפשטותו האפשרית בתפוצות ים-תיכוניות אחרות. סעיף זה נשען על הנחה מערכתית מוצהרת: הוא מאיר נתיבים סבירים מבלי לטעון לביסוס מוצא מתועד.

אחד מצירי הנדידה המרכזיים של יהודי איטליה היה זה שחיבר את Livourne למגרב. Lionel Lévy עקב אחר תולדות "האומה היהודית הפורטוגזית" ורשת הקשרים המחברת בין Livourne, Amsterdam ו-Tunis, והראה כיצד נעו סוחרים ומשפחות יהודיות בין נמלי הים התיכון המערבי, וטוו זיקות מתמשכות בין איטליה לצפון אפריקה [Lévy, La Nation juive portugaise. Livourne, Amsterdam, Tunis, 1591-1951, 1999]. קהילת Livourne, ייחודית במעמדה ובאורך חיותה, הייתה צומת שבו נפגשו מסורות איטלקיות, ספרדיות ומגרביות [Lévy, La Communauté juive de Livourne. Le dernier des Livournais, 1996]. שם תפקיד כדוגמת Schamasch יכול היה ללכת בנתיבים אלה, או לנבוע באופן עצמאי במוקדים שונים, שכן תפקיד השמש היה קיים בכל מקום.

בקהילות צפון אפריקה היה תפקיד השמש מרכזי לא פחות. המחקרים המוקדשים לקהילות אלג'יריה — קהילת Tlemcen שחקרה Eliahou-Éric Botbol [Botbol, Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen, 2000], וכן הארכיונות הרבניים של Sidi Bel Abbès [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès] — מתעדים את מבנה הקהילות המגרביות ואת התפקידים שמולאו בהן. גם שם תפס השמש מקום מכריע בתפקוד היומיומי של הפולחן. אנו עדים אפוא לצומת בין הזיכרון הגלום בשם לבין הארכיון של המוסדות הקהילתיים: בכל מקום שבו הייתה בית-כנסת חי, היה שמש, ועמו האפשרות שייווצר שם משפחה. יש להיזהר, עם זאת, מלבלבל בין התכנסות טיפולוגית זו לבין ראיה לקרבה משפחתית בין נושאי השם האיטלקים למגרביים: אין בו, במקורות העומדים לרשותנו, כדי לבסס דבר.

שם כמו Schamasch אינו רק נתון מרשם האוכלוסין: הוא אובייקט של זיכרון. Yosef Hayim Yerushalmi, במסאו שהפך לקלאסיקה, ניתח את האופן הייחודי שבו עם ישראל ביטא את הקשר בין היסטוריה וזיכרון, כשהשני גובר לעתים קרובות על הראשון בתודעה הקולקטיבית — דרך הטקס, הליטורגיה והמסירה המשפחתית, ולא דרך ההיסטוריוגרפיה המלומדת [Yerushalmi, Zakhor. Histoire juive et mémoire juive, 1984]. שם המשפחה התפקודי שייך בדיוק לאותה כלכלה של זיכרון: הוא משמר, לאורך הדורות, את זכר השירות שניתן לקהילה, גם כאשר הנסיבות הממשיות של אימוצו נשתכחו.

לשאת את השם Schamasch פירושו לשאת את זיכרון השירות. השמש אינו דמות של כוח או יוקרה; הוא זה שמשרת, שמכין, שמשגיח. המחשבה היהודית הרהרה לא פעם על כבוד השירות ועל הענווה כלב חיים הדתיים. Léon Askénazi עמד על האופן שבו המסורת היהודית חושבת את הקשר בין הדיבור והכתב, בין המעשה המועבר ורישומו [Askénazi, La parole et l'écrit. I, 1999], ואילו Armand Abécassis חקר את יסודותיה הקיומיים והרוחניים של אותה מסורת עצמה [Abécassis, La pensée juive. 1. Du désert au désir, 1987]. מנקודת מבט זו, השמש מגלם נוכחות שקטה ונאמנה — החוליה שבלעדיה תישבר השרשרת הטקסית.

המסירה של השם נובעת מן הזיכרון המשפחתי, המתקבל יותר משהוא מוכח. בהיעדר עץ יוחסין מתועד, הם הסיפורים, המנהגים והעומס הסמנטי של שם המשפחה המהווים את המורשת המועברת. Maurice-Ruben Hayoun, בסקירתו הפנורמית של הפילוסופיה היהודית, מזכיר עד כמה רצף הרוח והמחשבה של היהדות נשען על יכולת זו להחיות מורשות דרך הזמן [Hayoun, La philosophie juive, 2023]. השם Schamasch, במובן זה, הוא שבר חי של רצף זה.

מה ניתן לקבוע בביטחון, ומה יש להותיר בגדר השערה? סעיף זה סוקר את מצב הידע הנוגע ללינאז' Schamasch, תוך עימות בין מה שהארכיון מבסס לבין מה שהמסורת מציעה.

מה שמבוסס. השם Schamasch מתועד כשם משפחה יהודי מאיטליה ומופיע במאגר Schaerf, קטלוג ייחוס לאונומסטיקה היהודית האיטלקית [Schaerf, 1925]. אטימולוגיתו העברית, שַׁמָּשׁ (משרת בית הכנסת), אינה מוטלת בספק, ומשייכת אותו לקטגוריה המזוהה היטב של שמות תפקיד קהילתיים.

מה שסביר. בהתחשב במבנה הקהילות היהודיות האיטלקיות בעת החדשה [Bonfil, 1994], יש להניח שהשם התגבש על בסיס התפקיד שמילא אחד הקדמונים כשמש, באחת מבתי הכנסת הרבים שברחבי חצי האי. האפשרות שהשם הופץ לגולויות ים-תיכוניות אחרות, ובפרט דרך רשתות Livorno [Lévy, 1999], נותרת סבירה אך אינה מוכחת.

מה שנמצא בגדר השערה. זיהוי פרטים, שחזור שושלת רצופה, והקשר האפשרי בין נושאי השם האיטלקיים לאלה שממגרב — כל אלה נותרים השערות פתוחות. Colette Sirat הראתה, בהקשר כתבי היד הפילוסופיים, עד כמה דורש שחזור שושלות אינטלקטואליות ביקורת מקורות מחמירה וזהירות מתודולוגית נוכח פערים בתיעוד [Sirat, La philosophie juive au Moyen Âge, 1983] — לקח התקף גם לגבי הגנאלוגיה המשפחתית.

לבסוף, יש להכיל לינאז' זה בתוך המצב היהודי הרחב יותר, המורכב מפיזור, הסתגלות ונאמנות, כפי שניתח Isaiah Berlin בהרהוריו על שייכות וזהות [Berlin, Trois essais sur la condition juive, 1973]. השם Schamasch, בצומת שבין הארכיון לזיכרון, ממחיש מצב זה: שבר של תפקיד שהפך לזהות, מועבר דרך גבולות ומאות שנים.

בסיומו של מסע זה, מתגלה שושלת Schamasch פחות כגנאלוגיה רציפה ומתועדת, ואולם כסימן עמוס משמעות. השם, המאושר בין שמות המשפחה היהודיים של איטליה ורשום על ידי Schaerf [Schaerf, 1925], טומן בחובו את זיכרון תפקיד חיוני לחיי הקהילה: זה של השמש, משרת בית הכנסת, שומר נאמן של הספרים, הטקסים והרציפות הקולקטיבית. שם זה, השרוש ביהדות האיטלקית של הרנסנס ושל העת החדשה [Bonfil, 1994], מעיד על התהליך שבו תפקיד מתגבש לכדי זהות תורשתית.

הבחנּו בקפידה בין מה שהארכיון מבסס — אישור השם ואטימולוגיתו —, בין מה שסביר — מקורו הפונקציונלי והתפשטותו הים־תיכונית האפשרית —, ובין מה שנותר ספקולטיבי — הזיקות המשפחתיות המדויקות. יושר אפיסטמי זה אינו מדלל את הנרטיב; הוא מייסד אותו. שכן השם Schamasch, כפי שמזכיר הגיונו של Yerushalmi על הזיכרון היהודי [Yerushalmi, 1984], שייך בראש ובראשונה לסדר שבו מסירת משמעות גוברת על שחזור ממצה של העובדות. לשרת, להאיר, לשמור: זו היא הייעוד החרות בשם זה, וזו היא הזיכרון שהספר הגדול ביקש לכבד.