משפחת Senior

במאות ה-14 וה-15, תפסו יהודי קסטיליה עמדה ייחודית במנגנון הפיסקלי של המלוכה, שלא הייתה לה אח ורע בנצרות האירופית. גביית המסים המלכותיים, ניהול חכירות המס (arrendamientos) ומימון המסעות הצבאיים נשענו במידה רבה על בנקאים יהודים, שהמלכים ביקשו את כישוריהם ואת אמינותם הפיננסית. בתוך סביבה זו של almojarifes גדולים וגבאי מסים מובילים פועלת משפחת Senior.

Abraham Senior נולד סביב שנת 1412 בסגוביה, עיר שבה כבר נהנתה משפחתו ממעמד של כבוד. הוא התעלה לדרגת rab de la corte — רב החצר ושופט עליון של יהודי קסטיליה — וצבר בד בבד סמכות קהילתית מן המדרגה הראשונה עם תפקיד גבאי הכנסות הכללי בשירות המלכים הקתולים, Ferdinand מאראגון ו-Isabelle מקסטיליה. כפל תפקיד זה, הרוחני והפיסקלי כאחד, מגלם ברמה הגבוהה ביותר את המידה שהמסורת היהודית מכנה מעורבות בחיי הציבור: איש התורה אינו נפרד בה מאיש העסקים הציבוריים, ודעת ההלכה מושמת לשירות ההגנה המעשית של הקהילה. על פי ההיסטוריונים של יהדות ספרד, מילא Abraham Senior גם תפקיד דיפלומטי בקירוב הנישואין בין Ferdinand ו-Isabelle, שאיחודם חתם על איחוד הכתרים האיבריים [Encyclopaedia Judaica].

יש למדוד כאן את הדו-ערכיות שבגדולה זו. גבאי המסים היהודי היה בו-זמנית מגן של בני עמו — מנהל משא ומתן להקלת הנטל, מתערב לפני השלטון — וגם חשוף לטינת ההמון, שקישרה את הפיסקוס לדמות היהודי. הצדקה, הצדק-הנדיבות, הופעלה בתנאים אלו דרך תיווך פוליטי לא פחות מאשר דרך הנתינה: שימוש בהשפעתו כדי להגן על קהילות מאוימות נחשב, במוּדעות הספרדית, לחובת סולידריות קולקטיבית. בית Senior, מתוקף עמדתו ממש, נשא אחריות זו בפסגת המדינה הקסטיליאנית.

ב-31 במרץ 1492, בארמון אלחמברה של גרנדה שנכבשה מחדש, חתמו Ferdinand ו-Isabelle על הצו המורה ליהודי ממלכותיהם להתנצר או לעזוב את ספרד תוך מספר חודשים. צו זה, המכונה צו גרנדה או צו אלחמברה, הביא לסיומה של נוכחות יהודית רציפה של יותר מאלף שנה בחצי האי האיברי, והשליך לדרכי הגלות המונים של משפחות.

נוכח בחירה בלתי אפשרית זו, עשה Abraham Senior את זו שהיתה עתידה לחרוץ עליו גזר-דין טרגי בזיכרון הקולקטיבי: הוא המיר את דתו לנצרות. הטבילה התקיימה, על פי המסורת ההיסטוריוגרפית, ביוני 1492, ב-Santa María del Campo, בנוכחות המלכים עצמם שמילאו תפקיד סנדקים, והרב הזקן — שמנה אז כשמונים שנה — קיבל את השם הנוצרי Coronel [Encyclopaedia Judaica]. הכפייה המדינית היתה כאן מפורשת: המרת דינו של אדם מעמדו שירתה את התעמולה המלכותית, ומסופר כי לחצים ניכרים הופעלו עליו.

בנקודה זו מתכתבות המסורת והארכיון מבלי שיפגשו ממש. הזיכרון הספרדי-יהודי הציב זה מכבר את Abraham Senior, המומר, כניגוד ל-Isaac Abravanel, שבחר בגלות והפך לדמות מופת של נאמנות בלתי מתפשרת. ניגוד זה — זה שכורע ובוחר זה שיוצא — ממשיך לעצב את זיכרון שנת 1492. ואולם הנאמנות להיסטוריה מחייבת שלא להפוך ניגוד זה לשיפוט קל מדי. המרת דתו של בן שמונים האחראי לגורלם החומרי של אלפי בני אדם, תחת איום ישיר, שייכת לאותם אזורי צל שבהם מכירה ההלכה עצמה בכפייה (אונס) כנסיבה מקלה. השם Coronel, שנתקבל בכפייה, הפך באופן פרדוקסלי לשמה של שושלת אנוסים שחלקם שמרו בסתר על זיכרון מוצאם — אותה נאמנות חשאית שההיסטוריה מכנה מרנות.

לאחר הטבילה של 1492, המשיך בית Senior תחת שם המשפחה Coronel, משתלב מעתה באצולת השירות הקסטיליאנית. הבנים וחתני Abraham Senior — ובהם דמויות שפעלו בסביבת המינהל המלכותי ובחוגי הלמדנות — המשיכו בקריירות במנגנון המדינה ובאותיות, כפי שעשו משפחות converso רבות ובולטות.

גורל ה-Coronel ממחיש את הדו-משמעות היסודית של הconverso: מוכר כנוצרי בפני החוק, הוא נותר חשוד בעיני חברה אובססיבית לlimpieza de sangre, "טוהר הדם". האינקוויזיציה, שהוקמה בקסטיליה כבר ב-1478, עקבה בדיוק אחר אותם נוצרים חדשים ממוצא יהודי. רבים, תחת משטר החשד הזה, טיפחו חיים כפולים או בסופו של דבר היגרו אל ארצות מתונות יותר — תחילה פורטוגל, לאחר מכן הפרובינציות המאוחדות, איטליה, האימפריה העות'מאנית או העולם החדש. במקומות שבהם יכלה השושלת לחדש גלויות את קשריה ליהדות, נטלה לעתים בחזרה את שם האבות Senior, מחווה סמלית של השבת זהות שנקרעה.

התמדה שקטה זו של השם, דרך שני שמות משפחה ושתי דתות לכאורה, אומרת דבר עמוק על מעלת המסירה בעולם הספרדי: כאשר קיום פומבי של האמונה נעשה בלתי אפשרי, הזיכרון הוא שנטל את מקומה של התורה — זיכרון השם, השולחן, הלוח הנסתר. השושלת Senior-Coronel שייכת אפוא לאותה היסטוריה עצומה של היהודים הנסתרים, שאמונתם לא נכתבה עוד ברישומים הרשמיים אלא במחוות הביתיות המועברות מדור לדור.

ככל שהמאה השש-עשרה התקדמה, התפזרו צאצאי המשפחות המרכזיות של האנוסים מקסטיליה לאורך מסלולי הגולה הספרדית המערבית. שם המשפחה Senior — או Seneor, Sénior — מופיע מחדש בקהילות ה"פורטוגזיות" של Amsterdam, Hamburg, Livourne, וכן באיי הקריביים, ובמיוחד ב-Curaçao ובJamaïque, שם הקימו סוחרים ספרדים רשתות מסחריות אטלנטיות משגשגות.

יש להבחין כאן בזהירות בין מה שנוגע לשושלת ישירה ובין מה שנוגע להומונימיה: לא כל נושאי השם Senior הם בהכרח צאצאיו של רב Ségovie, והיסטוריון חייב להימנע מבניית יחסי יוחסין רציפים במקום שבו חסרות הראיות הארכיוניות. מה שמבוסס, לעומת זאת, הוא שבקהילות החוזרות ליהדות, נקשר השם Senior עם פעילות כלכלית — מסחר, ביטוח ימי, סחר קולוניאלי — ועם מעורבות קהילתית, שכן סוחרים אלה מימנו בתי כנסת, ישיבות ועמותות צדקה (חברות).

גם כאן, הסגולה נולדת מן העובדה המתועדת: העושר שנצבר במסחר האטלנטי הפך, בקהילות אלה, למוסדות סולידריות. ההקדש, קופת העניים, פדיון שבויים (פדיון שבויים) ותמיכה בתלמידים עניים — כל אלה מעידים על האופן שבו הממון, במסורת הספרדית, נתפס כפיקדון שיש להצמיחו לטובת הכלל. השם שבקסטיליה עמד בראש גזבר המלוכה, עמד עתה בגולה בראש מפעלי הצדקה של האומות הספרדיות המחודשות.

חלק ניכר מגולי 1492 פנה למגרב, ובמיוחד למרוקו, שם הקימו את הקהילות המכונות megorashim (ה"מגורשים"), בניגוד לtoshavim, היהודים הילידים. בפאס, הגולים הקסטיליאנים היו רבים ומאורגנים דיים כדי לגבש מסגרת תקנות קהילתיות משלהם: ספר התקנות של הקסטיליאנים בפאס, שהוראותיו, שמקורן ב-1492 והושלמו לאורך הדורות, הסדירו את המעמד האישי, את דיני הירושה ואת דיני המשפחה של הספרדים המרוקאים [Sefer ha-Takkanot של קסטיליאנים בפאס, 1871]. מסמך זה הוא אנדרטה של תפיסת ההלכה היהודית: הוא מדגים כיצד קהילה עקורה בנתה מחדש, באמצעות ההלכה, סדר חברתי במקום שבו המדינה שגרשה אותה לא הותירה לה עוד כל מסגרת.

בהמשך מגרבי זה מצאה החכמה התלמודית של הספרדים אחד מגדולי יוצריה במאה התשע-עשרה. הרב Abraham ben Mordekhaï Ankawa, שפעל בסלא ולאחר מכן בליוורנו, היה בת-אחת פוסק, משורר ליטורגי ועורך בלתי-נלאה של אוצרות המסורת הספרדית בגלות [Encyclopaedia Judaica]. יצירתו, שנדפסה בעיקרה בליוורנו — מרכז הדפוס הספרדי הגדול — השיבה לקהילה את טקסטיה היסודיים [Fenton, 2012]. בין חיבוריו הבולטים: קובץ התקנות Kerem Hemed, בשני כרכי שו"ת שיש להם סמכות [Ankawa, Kerem Hemed, 1871], וכן Zekhor le-Avraham [Ankawa, 1838], Kol Te'innah וHukkat ha-Pesah [Ankawa, 1843], Omer ha-Dat he-Attik [Ankawa, 1844], Hesed le-Avraham / Sha'ar ha-Shamayim [Ankawa, 1845], וYuzza la-Rabbim [Ankawa, 1858]. ואכן, Ankawa הוא שתרם לפרסום ספר התקנות עצמו, ובכך הציל מן השכחה את ההלכה החיה של הקסטיליאנים שבמרוקו [Encyclopedia.com, « Ankawa »].

המגרב הספרדי מהווה את הקוטב המאיר לעומת הטרגדיה הקסטיליאנית: מה שגזירת 1492 כיבתה בספרד — עיסוק פומבי ומלומד בתורה — המשיך להבהיק בגדה השנייה של הים התיכון. התרומה למחשבה היהודית והידע התלמודי שבית Senior גילם בתפקידיו הרבניים בסגוביה מצאו, בתקנות פאס וביצירת הפוסקים הגדולים המרוקאים, המשכיות חיה שאף צו מלכותי לא היה יכול לבטלה.

ההיסטוריה של שושלת Senior כולה נאחזת במתח: בין השירות לנאמנות, בין ההתפשרות לתקיפות, בין השם שניתן לשם שנלקח בחזרה. Abraham Senior שנעשה Coronel נותר אחת הדמויות המפורשות ביותר של שנת 1492, בדיוק משום שהוא מסרב לפשטנות. הוא אינו גיבור הקידוש השם, ואינו הבוגד המצדיק — הוא האיש שניצב מול הבלתי אפשרי, שבחירתו מחייבת לא רק את מצפונו אלא את גורלו החומרי של עם שלם.

המסורת היהודית ידעה, עם הזמן, להחזיק יחד את הדין ואת החמלה. ההכרה בכפייה (אונס רחמנא פטריה, «הכפייה, הרחמן פוטר ממנה») שייכת ללב המחשבה ההלכתית, ואין למדוד בן שמונים מן המאה החמש עשרה במידת גבורה מופשטת. מה שהזיכרון שומר הוא שהשם Senior — הזקן, המכהן בראש — ציין עד הסוף אנשים נושאי אחריות כלפי הציבור. מעורבות זו בחיים הקולקטיביים, שנוהלה בגדולה כבמצוקה כאחד, היא החוט האדום של השושלת.

ובמקום שבו נראה שהמרת הדת ניתקה את החוט — הגלות קשרה אותו מחדש: בקהילות השיבה מ-Amsterdam ועד Curaçao, בתקנות פאס, בספרים המודפסים מ-Livourne, הוכיח היהדות הספרדית את כושרו לשרוד את העקירה בעשותו מן הזיכרון צורה של נאמנות. שושלת Senior שותפה לאותה מידה קולקטיבית של ישראל: להפוך את הגלות למסירה, ואת האובדן ללימוד.

בסיום מסע זה, מתגלה שושלת Senior כתמצית של ניסיון הספרדי כולו: הדרת השירות בחצרות קסטיליה, השבר של 1492, הישרדות הסתרים של הconversos, ולאחר מכן התחייה בדיאספורות האטלנטיות והמגרביות. מכלל הערכים שנשא העם היהודי לאורך הדורות, אפשר שהמעורבות בחיי הכלל — תחושת האחריות כלפי הקהילה בשלמותה — היא שמשפחה זו, מכל המשפחות, ידעה להביע אותה בצורה הטובה ביותר. השם עצמו, Senior, "המנהיג", כבר אמר זאת: לנהל את ענייני העם, ברווחה כבאסון, לא היה לשושלת זו מעולם זכות יתר אלא נטל.

לסגולה העיקרית הזו מצטרפת, כנגדה, לקח שני: הנאמנות דרך המסירה. שם שהפרקטיקה הגלויה של התורה הפכה לבלתי אפשרית, הזיכרון נטל את המושכות — זיכרון השם שנושא בגולה, זיכרון תקנות קסטיליה שקובצו בפאס, זיכרון הטקסטים הקדמונים שנדפסו מחדש בליוורנו בידי פוסקי המגרב. שושלת Senior מלמדת כך שהיסטוריית ישראל מועברת פחות דרך רציפות המקומות מאשר דרך עקשנות הזיכרון והלימוד. בכך, גורלה הייחודי של משפחה קסטיליינית נפגש עם הזיכרון הקולקטיבי של עם שהפך את הגלות, מקסטיליה לאטלנטי ולמגרב, לא לקץ, אלא לדרך להתמיד.