משפחת Schuetz

נקודת העיגון התיעודי של ההיסטוריה הזו היא הקטלוג של Samuele Schaerf. שפורסם ב-Florence בשנת 1925 בתוך קובץ המוקדש למחקרי העברית האיטלקית, I cognomi degli ebrei d'Italia מרשים את רשימת שמות המשפחה שנשאו המשפחות היהודיות בחצי האי, ומבקש לציין לגבי כל אחד מהם את מקורו — טופונימי, מקצועי, פטרונימי או מיובא מחוץ לארץ. משפחת Schuetz מופיעה בו בין השמות ממוצא גרמני, כלומר בין אלו שהיהדות האיטלקית קיבלה מן ההגירה האשכנזית.

רישום זה אינו תמים. עריכת קטלוג השמות היא כשלעצמה מחווה של זיכרון: לקרוא בשמן למשפחות פירושו להכתיבן לתוך רצף של עם. ניתן להעלות כאן את מה שYosef Hayim Yerushalmi כינה zakhor, מצוות הזכירה העוברת כחוט השני בכל תרבות ישראל; שמירתו של שם משפחה, העברתו מדור לדור, היא עצמה שותפות לנאמנות הזו לזיכרון הקולקטיבי [Yerushalmi, 1984]. השם Schuetz, שנרשם על ידי Schaerf, נכנס כך אל הספר הגדול של שמות ישראל באיטליה.

מה שהקטלוג קובע בוודאות הוא קיומו של השם בנוף היהודי האיטלקי של ראשית המאה העשרים. מה שאינו אומר — ויש להודות בכך — הם פרטי האנשים, המקומות והתאריכים. הקפדה היסטורית מחייבת כאן לעמוד על סף המסמך ולא לרקום פרטים מדעת עצמנו.

כדי להבין כיצד שם של קשת גרמני יכול היה להפוך לשם משפחה יהודי איטלקי, יש לעקוב אחר דרכי היהדות האשכנזית. כבר בסוף ימי הביניים, משפחות יהודיות עוזבות את ערי הריין והדנובה, מגורשות בשל רדיפות, גירושים והאשמות שווא, ויורדות צפונה לאיטליה, שם הסניוריות והרפובליקות הסוחרות סבלו — לרוב למטרות מס וכלכלה — את התיישבותם של מלווים וסוחרים יהודים.

Robert Bonfil תיאר בעדינות את היהדות האיטלקית של הרנסנס: עולם שבו הקהילות, קטנות ומפוזרות, קיימו חיים אינטלקטואליים ודתיים עשירים, ושבו התרומה האשכנזית — חריגותה התלמודית, מנהגי הליטורגיה הייחודיים לה — התמזגה עם המסורות האיטלקיות והספרדיות [Bonfil, 1994]. המשפחות שבאו מן הצפון הביאו עמן דרך לימוד התורה, דבקות במנהג האשכנזי, ולעיתים מלאכות מיוחדות. ערכו של הידע התלמודי, שהועבר בישיבות הצפון, התפשט כך אל הקהילות האיטלקיות, והעשיר תרבות יהודית שכבר הייתה עמוקת שורשים.

ערבוב זה ניכר גם בחפצי התרבות. כתבי היד העבריים המאוירים של איטליה, שחקר Giulia Tamani, מעידים על תנועת הסופרים, הסגנונות והמנגנוטים בין האזורים האשכנזי, הספרדי והאיטלקי: ספר תפילות שנעתק בVenise יכול היה לשאת את חותמה של יד שהתאמנה בארצות גרמניה [Tamani, 2010]. בסחר הספרים והכתבים מתבטא ערך קבוע של ישראל: אהבת הלימוד והספר, כבוד הטקסט כיסוד החיים הקולקטיביים. משפחה שבאה מן הצפון, הנושאת שם כגון Schuetz, הייתה שותפה לעולם זה — לא כדמות מזוהה בפני עצמה, אלא כחוט בין חוטים של אותה מסכת.

משמעות השם ראויה לעיון, שכן היא פותחת — בזהירות — פתח לקריאה במידות. Schütz, בגרמנית, הוא הקשת או הרובאי, אך גם, במובן נגזר, מי שמגן, שומר ומחסה. המילה Schutz מציינת את ההגנה עצמה; יהודי האימפריה חיו שנים ארוכות תחת מעמד Schutzjuden, "יהודים מוגנים", שקיומם נשען על החסות שהעניק להם נסיך.

יהיה זה פזיז לטעון שמשפחת Schuetz שאבה את שמה מתפקיד מוגדר: האונומסטיקה היהודית-אשכנזית הולידה שמות משפחה בדרכים מגוונות — כינויים, מקומות מוצא, מלאכות, וצווי מינהל של ייחוס כפוי בסוף המאה השמונה עשרה. אנו נמצאים כאן בתחום ההשערה המודעת לעצמה. אך צלצול השם מאפשר מדיטציה לגיטימית על מידה מרכזית ביהדות: הדאגה לזולת, הגנה על החלש, היתום, האלמנה והגר, שהתורה מצווה עליהם כמצווה ממש. Armand Abécassis הזכיר עד כמה המחשבה היהודית שמה את הדאגה לאחר בלב הברית עצמה, מעבר "מן המדבר אל התשוקה" שבו התשוקה פונה אל הקרוב [Abécassis, 1987]. Léon Askénazi, מצדו, עמד על האחריות כמבנה יסודי של הזהות היהודית [Askénazi, 1999]. שם של לינאז׳ המעלה את הרעיון של שמירה והגנה הוא, על פחות, הזמנה לכבד מידה זו — מבלי לטעון שאח קדמון כלשהו גילם אותה במיוחד.

אם צפון איטליה היה שער הכניסה של האשכנזים, הנמלים הגדולים היו הכורים שבהם נפגשו העולמות היהודיים. ליוורנו, בפרט, מציעה את הדוגמה המזהירה ביותר לקהילה פתוחה, משגשגת וקוסמופוליטית. Lionel Lévy עקב אחר תולדותיה: שנולדה מן הזכויות שהעניקו המדיצ'י בסוף המאה ה-16, "האומה היהודית הפורטוגלית" של ליוורנו קיבלה בתוכה יהודים שבאו מספרד ומפורטוגל, אך גם מצפון אפריקה ומאירופה, והפכה את העיר הטוסקנית לצומת מסחרי ואינטלקטואלי של היהדות הים-תיכונית [Lévy, 1999] [Lévy, 1996].

בנמלים החופשיים הללו באה לידי ביטוי מעלה שהמסורת היהודית מחשיבה מאוד: הכנסת האורחים והפתיחות לאומות. ליוורנו, עיר ללא גטו, שבה נהנו היהודים מחירות נדירה, מראה כיצד יכולה קהילה לעשות מן ההכנסת האורחים ומן החילופין כוח. בטריאסטה, נמל האימפריה ההבסבורגית, נתגבשה בין המאה ה-18 למאה ה-19 קהילה בעלת תשתית אשכנזית ומרכז-אירופית חזקה; ובסביבה מעין זו דווקא היה שם גרמני כגון Schuetz מוצא את מקומו הטבעי, בין המסחר הימי לבין התרבות האוסטרו-איטלקית. סביר להניח, אף שאין מקור ישיר המוכיח זאת, שנושאי שם זה הסתובבו במסלול הכבידה של ערים מסחריות אלה, שבהן הפעילות הכלכלית — הסחר, ההצטיידות, הבנקאות — שילבה ידיים עם הסולידריות הקהילתית ועם הצדקה המאורגנת, הצדקה, עמוד התווך של כל קהילה יהודית.

ההיסטוריה של השמות היהודיים אינה נעצרת בגבולות האיטלקיים. קהילות צפון אפריקה — Tlemcen, Sidi Bel Abbès, Tunis — קלטו אף הן, לאורך גלי ההגירה, משפחות שבאו מאירופה ומאיטליה, ויצרו חיים דתיים בעלי עושר ועומק רב. Eliahou-Éric Botbol תיעד את חייה וגורלה של הקהילה היהודית של Tlemcen, עיר של חכמים וקדושים שבה נפגשו אדיקות עממית ועמקות רבנית [Botbol, 2000]. הארכיונים הרבניים של Sidi Bel Abbès שומרים, מצדם, את הזיכרון המינהלי והדתי של קהילה אלג'ירית שעוצבה על ידי הקולוניזציה ועל ידי התנועה הים-תיכונית [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

עולם צפון-אפריקה זה היה קשור ל-Livourne בקשר עמוק: ה-Grana, יהודי Livourne שהתיישבו ב-Tunis, אשר Lionel Lévy עקב אחר מסלולם מ-1591 עד 1951 [Lévy, 1999]. ניתן להבחין שם בפועלה של מעלה מרכזית, המעורבות בחיי הציבור: בניית בתי כנסת, תחזוקת בתי ספר, עריכת רישומי המעמד האישי הרבני ושמירתם — כל אלה מחוות המחזיקות קהילה לאורך הגלות. בין אם הסתעף שושלת Schuetz אל חופים אלה ובין אם לאו, היא שייכת לאותו עולם של תפוצה, שבו כל משפחה היא חוליה בשרשרת המסירה.

המאה העשרים השליכה על כל זאת את צלה של האסון. יהודי איטליה, שהיו שקועים זמן רב בחיי המדינה, סבלו מחוקי הגזע הפשיסטיים של 1938 ולאחר 1943 — מגירושים. יצירתו של Dominique Natanson לזכר היהודי ולחינוך מזכירה את חובת העברת זכר הקורבנות ואת הנחיצות לנקוב בשמו של כל נעדר [Natanson, 1997]. אין בידינו נתונים הנוגעים במיוחד לגורל משפחת Schuetz בשואה, והיושר מחייב שלא לטעון דבר; אך לנקוב בשמה של תקופה זו — זוהי סירוב לשכחה, בהתאם לציווי zakhor [Yerushalmi, 1984].

מעבר לאנשים עצמם, לִינְיָה יהודית ממשיכה להתקיים דרך הרעיונות שהיא תורמת להחיותם. היהדות האיטלקית, ולאחר מכן היהדות הים-תיכונית, הייתה מוקד של מחשבה פילוסופית והלכתית, שהסינתזות הגדולות של העת החדשה נושאות את הדהדה. Colette Sirat הראתה את עושרה של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, כפי שהיא פורשת כנפיה בכתבי היד שהועתקו ונלמדו באיטליה ובמקומות אחרים [Sirat, 1983]; Maurice-Ruben Hayoun עקב אחר הרציפות הארוכה שלה עד לעת האחרונה [Hayoun, 2023].

ממד זה מאפשר לנקוב בשם מעלה שהמסורת מציבה בראש: התרומה למחשבה היהודית — הלימוד כצורה של קדושה. משפחה ששמה נמצא ראוי להירשם על ידי Schaerf שייכת, ולו במידה צנועה, לעם הספר הזה, שעבורו ההעברה הפשוטה — מאב לבן, מרב לתלמיד — שווה בניין של עולמות. לא ייוחסו לשושלת Schuetz יצירות פילוסופיות מזוהות: זה יהיה המצאה. אך ניתן לקבוע, במידה של סבירות, שהיא נטלה חלק בסביבה שנשאה תרבות זו, ושענוותנותם של האנונימים הלומדים ומתפללים יקרה בעיני המסורת כבוד הגדולים.

הספר הגדול של שושלת Schuetz הוא ספרו של שם יותר מאשר ספרה של ביוגרפיה רציפה. שם משפחה זה, ממוצא גרמני, המתועד במפתח של Samuele Schaerf, משרטט את מסלול המשפחה בתוך ההיסטוריה של יהודי אשכנז שהגיעו לאיטליה, ומשם אל הרשת הרחבה של דיאספורות ים-תיכוניות — מ-Trieste ו-Livourne עד לחופי צפון אפריקה. המקורות הישירים נדירים ; לפיכך העדפנו את יושרת אי-הוודאות על פני נוחות ההמצאה, ובכל שלב הבחנו בין המבוסס, הסביר, והמשוער.

מתוך מסע זה, מעלה אחת בולטת מן האחרות, שכן השם עצמו לוחש אותה : הדאגה לזולת, ההגנה על הקרוב ועל הזר. Schütz הוא השומר ; ואף שאין מסמך המעיד שמי מאבות המשפחה היה מגן ידוע, הד השם מצטרף לאחת ממצוות ישראל החוזרות ונשנות ביותר — לשמור על החלש, לקבל את הגולה, לדאוג לקהילה. למעלה זו מתווספות, הנישאות על גבי העובדות המתועדות של העולם שאליו שייכת המשפחה, אהבת הלימוד, אירוח הנמלים שהיו מקלט ונאמנות לזיכרון. בהגשימה, ולוּ בעילום שם, ערכים אלה, שושלת Schuetz שותפה לזיכרון הקולקטיבי הגדול של ישראל — אותו זכור שמדור לדור הופך שם פשוט לחלק חי מן העם.