משפחת Schotte

הבסיס לכל מחקר רציני על Schotte הוא רישום השם בקטלוג של Schaerf [Schaerf, 1925]. חיבור זה, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925, נותר אחד המאמצים השיטתיים הראשונים לאסוף ולפרש שמות משפחה יהודיים ברחבי חצי האי. Schaerf מסדר בו שמות ממגוון מקורות: שמות מקומות, שמות מקצועות, שמות עבריים בתעתיק, כינויים ושמות שהובאו בגלי ההגירה הרצופים. רישומו של Schotte בקורפוס זה מהווה אפוא אישור: זהו שם יהודי איטלקי, המוכר ככזה על ידי הלקסיקוגרפיה שבה פוסקים.

צורת השם עצמה ראויה לתשומת לב, אף שאין להכריע בדבר. ל-Schotte אין פיזיונומיה של שמות פטרונים טוסקניים או רומיים מהדורות הקדומים ביותר; כתיבו, עם הדיגרף sch, מעלה על הדעת יותר מסירה שעברה דרך אזור גרמני או בתיווכו של סופר שהיה רגיל לסימון זה. ראוי להזכיר כאן, בזהירות המתחייבת, שאיטליה היהודית לא הייתה מעולם הומוגנית: לצד יהודי italkim, שנשתקעו בה מימי רומא העתיקה, חיו בה זה לצד זה קהילות אשכנזיות שבאו מצפון האלפים, ומאוחר יותר ספרדים שגורשו מאיבריה. Robert Bonfil הראה כמה היתה החיים היהודיים בתקופת הרנסנס האיטלקי עשויים ריבוי זה של נוסחים וזיכרונות השוכנים בצוותא באותו מרחב עירוני [Bonfil, 1994]. השם Schotte עשוי להעיד על אחת מהגירות פנימיות אלה בתוך האזור היהודי — השערה סבירה, אך לא מוכחת.

הסגולה שפרק זה נושא הוא, קודם כול, ענוות הדעת: לא לדעת יותר ממה שהמקור אומר, ולומר זאת. מדע שמות הפטרונים, כאשר הוא ישר, שותף לאותה קפדנות תלמודית המעדיפה את ההודאה תיקו — "השאלה נותרת פתוחה" — על פני מסקנה כפויה. זוהי מעלה יהודית ממש ביחס לידע.

כדי להבין את משמעות השתייכותה של משפחה יהודית נושאת שם באיטליה של העת החדשה, יש לשחזר את המסגרת שתיארה המחקר. הקהילות היהודיות באיטליה חיו, מן המאה החמש-עשרה עד המאה השבע-עשרה, חיים פוריים וקשים כאחד. Bonfil תיאר יהדות השזורה עמוקות בתרבות הסובבת, שבה עסקו היהודים בהלוואות על משכון, במסחר, ברפואה ובדפוס, תוך שמירה על חיי לימוד ואדיקות עזים [Bonfil, 1994]. השתלבות זו לא הייתה נטולת מתחים: הפרדה בגטאות שהוקמו במאה השש-עשרה, צנזורה על ספרים עבריים, חובת ענידת אות היכר.

בעולם זה, משפחה כמו Schotte הייתה חיה בקצב המוסדות הקהילתיים: בית הכנסת, חברת הצדקה, חברת הלימוד, בית הדין הרבני. המעורבות בחיים הקולקטיביים לא הייתה מעלה רשות אלא התנאי עצמו להישרדות היהודית: הקהילה סיפקה עזרה לעניים, נדוניה ליתומות, קבורת המתים, פדיון שבויים. מוסדות הסולידריות הללו — הצדקה כצדק בטרם תהיה נדיבות — נתנו ביטוי לאידאל שמסורת ישראל מציבה בלב התורה: הדאגה לזולת כחובה מצווה, לא כרגש. Armand Abécassis הראה עד כמה המחשבה היהודית מבססת את האתיקה לא על חמלה ספונטנית אלא על אחריות מצווה [Abécassis, 1987].

איטליה הייתה גם ערש מחשבה יהודית מעודנת, שבה דיאלוג פילוסופיה, קבלה ופרשנות עם ההומניזם הנוצרי. Maurice-Ruben Hayoun מזכיר את עוצמתה של הפילוסופיה היהודית שביקשה, מספרד של ימי הביניים ועד איטליה של הרנסנס, לגשר בין ההתגלות ובין התבונה [Hayoun, 2023]. Colette Sirat, החוקרת את הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים דרך כתביה היד, הראתה שאיטליה הייתה מרכז מרכזי להעתקה, לשימור ולהפצה של טקסטים פילוסופיים עבריים [Sirat, 1983]. משפחה יהודית איטלקית הייתה שרויה באוויר זה, ולו בצניעות.

מותר להעלות, כהשערה מערכתית מוצהרת, את הרעיון שעולמם של Schotte היה קשור לתרבות הספר היהודית, שהייתה אחת מתפארותיה של איטליה העברית. איטליה הפיקה כמה מכתבי היד העבריים המוארים היפים ביותר באירופה, כפי שתיעדה Giulia Tamani במחקרה על כתבי היד המעוטרים [Tamani, 2010]. מלאכות הספר — המעתיק (סופר), הכורך, הדפסן, המגיה, מוכר הספרים — תפסו מקום נכבד בקהילות, שכן נגעו לקודש: העתקת התורה, עריכת התלמוד, מסירת האות.

אין במקור דבר שמקשר במפורש את Schotte למלאכות אלו; פרק זה, אפוא, הינו בגדר השערה, ומציג עצמו ככזה. אך אם היהדות הציבה את הלימוד בראש ערכיה, הרי זה משום שהידע התלמודי והספרותי נחשב בה למעשה דתי. שמירת כתבי היד, שמתעדים אותה האוספים שחוקרים אותם כיום המוסדות המוקדשים למורשת העברית, ממשיכה את המעלה הזו: לשמור את הטקסט פירושו לשמור את הברית. כאן, זיכרון המשפחה — אם אכן נגעה לספר — יתחבר לזיכרון הקולקטיבי של עם שנקרא "עם הספר". אין אנו טוענים זאת בוודאות; אנו מציעים זאת כאופק אפשרי, תוך הבחנה ברורה בינו לבין המתועד.

היהדות האיטלקית לא הייתה אי בודד. מסוף המאה ה־16, הפך נמל ליבורנו הטוסקאני, הודות לזכויות הליבורנינה, לצומת של היהדות הים־תיכונית, שאליו נהרו הספרדים של "האומה הפורטוגזית". Lionel Lévy שרטט את תולדות אומה יהודית פורטוגזית זו, שקשרה בין ליבורנו, Amsterdam ו־Tunis, וארגה רשת מסחרית ותרבותית בקנה מידה של הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי [Lévy, 1999]. ליבורנו הייתה, על פי מחקריו, קהילה בעלת חיוניות יוצאת דופן, שאת שקיעתה סיפר עד תומה [Lévy, 1996].

סביר להניח — אם כי אין זה מבוסס — שמשפחה יהודית איטלקית נקלעה למחזורים אלה: שמות המשפחה נדדו עם הסוחרים, הרבנים והמשפחות הקשורות זו לזו. הפעולה הכלכלית של יהודי ליבורנו לא הייתה חיפוש בצע בלבד: היא מימנה את מוסדות הצדקה, את הישיבות, את פדיון השבויים שנלכדו בידי הקורסרים — אחת ממצוות הצדקה הדחופות ביותר של היהדות הים־תיכונית. כך שימשה המסחר כלי לסולידריות קהילתית, והמחיש את הצדקה שבמסורת ישראל לעולם אינה נפרדת מן הצדק.

היחס לזר מאיר אף הוא את הסיפור הזה. ליבורנו קלטה גולים מכל הדיאספורות, אנוסים שחזרו לחיק היהדות, יהודים ממזרח ומהמגרב. הכנסת האורחים לזר — מצווה הנשנית בתורה, "כי גרים הייתם בארץ מצרים" — הייתה סימן ההיכר של הקהילות הנמליות הגדולות. שושלת שהייתה שותפה לעולם זה הייתה יורשת שלו, מקרוב או מרחוק.

הרשתות הליוורניות והים-תיכוניות קישרו את איטליה למגרב. המחקרים על קהילות Tlemcen מאת Eliahou-Éric Botbol [Botbol, 2000] ועל קהילת Sidi Bel Abbès, דרך ארכיוניה הרבניים [Archives de Sidi Bel Abbès], מגלים את עובי הקשרים האנושיים והטקסיים בין שתי גדות הים. משפחות ממוצא איטלקי, המכונות Gorneyim (מ-Livourne), התפשטו בערי צפון אפריקה, שם השתתפו בחיים הרבניים, המסחריים והצדקתיים של הקהילות המקומיות. האם ה-Schotte עקבו אחר מסלול מדויק כזה — המקור אינו אומר זאת; שהעולם היהודי שאליו השתייכו היה חדור תנועות אלו — המחקר מוכיח זאת.

ובא המאה העשרים עם שבריה. איטליה הפשיסטית חוקקה ב-1938 את חוקי הגזע, והגירוש פגע ביהודי איטליה לאחר 1943. עבודת הזיכרון שניהל Dominique Natanson מזכירה עד כמה שמירת השמות, הפנים והגורלות הפכה, לאחר השואה, לחובה פדגוגית ומוסרית [Natanson, 1997]. כאן, הערך הצף הוא הזיכרון כנאמנות: לקרוא בשם, לזכור, להעביר. זהו המשמעות העמוקה של הזכור המקראי שאותו העמיד Yerushalmi כמפתח לקיום היהודי — הזיכרון נחווה בו כציווי דתי לכל העם [Yerushalmi, 1984].

נוכח המבחן, ייחדה המסורת היהודית מחשבה ליחס אל המלחמה ואל האלימות הנכפית — לא כגזירת גורל אלא כקריאה לקידוש החיים. Léon Askénazi לימד כי הנאמנות היהודית לאחר האסון היא לחדש את חוט המסירה במקום שנותק, לעשות מן ההישרדות בנייה מחדש [Askénazi, 1999]. שושלת הנזכרת בין יהודי איטליה נושאת, בשמה עצמו, משא זה: משא הנעדרים ומשא הממשיכים.

מה נותר, בסופה של חקירה זו, כאשר הארכיון שותק? נותר השם. והשם, ביהדות, אינו דבר של מה בכך: הוא המורשה הראשונה, זו שקושרת חי אחד לשרשרת של דורות. מסורת ישראל מלמדת כי נשיאת שמם של האבות היא נשיאת זכרם והאחריות להמשיכו.

פרק זה שייך לזיכרון המועבר יותר מאשר להיסטוריה המבוססת, ועומד על כך. הוא אומר מה עושה משפחה עם שם: היא הופכת אחראית לו. Armand Abécassis הראה כי היהדות תופסת את הזהות לא כקניין אלא כשליחות שהתקבלה [Abécassis, 1987]. שושלת Schotte, ככל שושלת יהודית, נשאה שם זה בין שני שתיקות — זו שלפני האישור הראשון, וזו שלאחר מכן — והעבירה אותו הלאה. האמונה הצנועה הזו להעברה, ללא זוהר, ללא מצבה, היא אולי המעלה היהודית המתמשכת ביותר שיש: זו של אלה שההיסטוריה לא שמרה את מעשיהם, אך שנחישותם גרמה לכך ששם עברי עדיין קיים.

משושלת Schotte, לא מסרה לנו הארכיון אלא נקודת אחיזה אחת ודאית: רישומה בין שמות היהודים באיטליה שמנה Schaerf בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. כל השאר נשען על יושרו של המסגרת: האירנו את השם באמצעות העולם שנשא אותו — היהדות האיטלקית של הרנסנס, תרבות הספר, הנציה הפורטוגזית של Livourne, הגלויות הים-תיכוניות, מבחן המאה — תוך שאנו מבחינים בכל פסיעה בין המתועד, האפשרי וזה שמסורה מסרה.

אם יש לנקוב, מכל המעלות, במידה שביטאה שושלת זו בעמקות רבה מכולן, אין מדובר לא בהישג ולא ביצירה ייחודית שהמקורות יאפשרו לייחסה לה: אלא בנאמנות ההעברה. לא תהילה, אלא התמדה; לא אנדרטה, אלא שם שנשמר והועבר הלאה. בכך מצטרפת סיפורה הדיסקרטי של Schotte לזיכרון הכולל של ישראל, העם שעשה מן הזכור — « souviens-toi » — גיד קיומו, ומן הרצף הפשוט של הדורות מעשה אמונה [Yerushalmi, 1984]. במקום ששם הארכיון שותק, המסורת מדברת עדיין: היא אומרת ששם שהועבר הלאה הוא כבר ניצחון על השכחה.