משפחת Schildkraut

שם המשפחה Schildkraut משתייך לקטגוריית השמות היהודיים המכונים "מלאכותיים" או "אורנמנטליים", שהאונומסטיקה המלומדת קבעה את מקורם בהקשר של חוקי הטלת שמות המשפחה. בגרמנית המודרנית כמו ביידיש, הצירוף נקרא תחילה כמשמעו: Schild פירושו "מגן" או "שלט", Kraut פירושו "עשב" או "כרוב". אולם הלקסיקליזציה של המילה מפנה אל מציאות זואולוגית מוגדרת: השם נוצר מגרסה מגורמנת של היידיש shildkroyt, שפירושה "צב" [Dictionary of American Family Names]. השם משתייך אפוא לאותה משפחה סמנטית כמו שמות משפחה אשכנזיים אחרים הלקוחים מממלכת החי או הצומח, קטגוריה המופיעה תדיר במילוני העזר [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה ויהודי גרמניה].

היווצרות זו של שם אינה מקרית. היא משתלבת בגל הרחב של הטלת שמות המשפחה על היהודים, שמסוף המאה ה-XVIII ואילך חייב משפחות לבחור שם קבוע או לקבלו. במרחב הדובר גרמנית ובגליציה, רבו שמות מורכבים משורשים גרמניים — שתוקפו לעתים קרובות מצורתם ביידיש — פעמים שנבחרו על ידי בעליהם, פעמים שהוטלו על ידי פקידים. עבודותיו של Alexander Beider על שמות המשפחה של גליציה, ממלכת פולין והאימפריה הרוסית, כמו עבודותיו של Lars Menk על השמות היהודים-גרמניים, הסדירו את ניתוח השכבות האונומסטיות הללו ומאפשרות לשייך את Schildkraut לאוצר השמות היהודי-גרמני ויידישאי [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה ויהודי גרמניה].

אין כל פסול בכך ששם "צב" נקבע כשם משפחה תורשתי: המינהל הממלכתי והתחושה היידישאית התקיימו יחד באותה מטריצה לשונית, שבה מילת היומיום ומילת המשרד האחראי נבעו מאוצר גרמני משותף. היידיש, שפת ההיתוך המשלבת מרכיבים גרמניים, עבריים-ארמיים וסלאביים, סיפקה בדיוק את אוצר המילים הקונקרטי ורב-הדימויים שהזין את מינוח האשכנזים [Baumgarten, 2002]. השם Schildkraut הוא אפוא, מראשיתו, שבר של לשון יידיש שהתגבש לזהות משפחתית.

אם אטימולוגיית השם מבוססת על יסודות איתנים, הרי שגאוגרפיתו מחייבת זהירות רבה יותר. אופיו היידי והיהודי-גרמני של שם המשפחה מכוון את עריסתו לתחום האשכנזי המרכזי והמזרחי: ארצות ההבסבורגים — גליציה, בוהמיה-מוראביה, אוסטריה — והאזורים הסמוכים של פולין, רומניה ואימפריית רוסיה, שם מפרטים מילוני Beider הגדולים את שמות המשפחה היהודיים לפי מחוז [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. התפשטותו של שם שקוף כל כך, הבנוי על שורשים גרמניים, עולה בקנה אחד עם מוקד מוצא השוכן בספֵרת ההשפעה הדוברת גרמנית של אירופה המרכזית.

נדודי היהודים במאות הי״ט והכ׳ פיזרו את השם הרחק מעבר לאזור הופעתו. ניתן למצוא אותו בפרט באמריקה הלטינית: על פי משאבי הגנאלוגיה היהודית, מרבית הגדולה של יהודי ארגנטינה צאצאים של מהגרים אשכנזים שבאו מפולין, מליטא, מרוסיה, מגרמניה, מרומניה או מאוקראינה, שעזבו את השטעטלס של מזרח אירופה [Hebrew Surnames]. שם המשפחה Schildkraut שותף לתנועה הדיאספורית הזו, שהשליכה בשתיים או שלוש דורות משפחות שלמות מאירופה המרכזית אל יבשת אמריקה.

נדודים אלה אינם דמוגרפיים בלבד: הם מהותיים לתרבות היידיש עצמה, שמוקדיה נעו בעקבות הרדיפות, ההזדמנויות הכלכליות וגלי ההגירה הגדולים. הציוויליזציה היידית הבינה את עצמה כתרבות של ניידות, שנשאה אותה קהילות הקשורות זו לזו מיבשת ליבשת [Katz, 2004]. השם Schildkraut, שנולד במרחב הגרמני-יידי, עקב אחר דרכי הנדודים הללו עד שהפך, על במות ניו יורק והוליווד, לסמל של משפחת אמנים. גאוגרפיית השם חובקת כך את גאוגרפיית העולם האשכנזי: מרחב זורם, מתוח בין העיגון המרכז-אירופי לבין הפיזור הטרנס-אטלנטי.

להבין את שם המשפחה Schildkraut מחייב להציבו בתוך הציוויליזציה שהעניקה לו את שפתו. היידיש לא הייתה אך ורק ניב בלשני, אלא נשאית של תרבות שלמה — דתית, ספרותית, תיאטרלית ופוליטית — שפרחה בעיקר בין סוף המאה ה-19 לשנות ה-30 של המאה ה-20. תקופה זו ידעה תחייה תרבותית יהודית של ממש במרכז אירופה ובמזרחה, שבה הפכה השפה לאמצעי ביטוי לספרות, לעיתונות ולבניית זהות לאומית [Bechtel, 2002].

הספרות היידית המודרנית, שגילמוה ה"קלאסיקאים" Mendele Moïkher-Sforim, Cholem Aleichem ו-Y. L. Peretz, הקנתה לשפה הוורנקולרית הזו את כתב ההסמכה שלה והפכה אותה לכלי ביטוי אמנותי עצמאי [Frieden, 1995]. במקביל, ניצבה הפיקציה היידית אל מול תמורות המודרניות, משברי הגירת הכפר, העיור והאמנציפציה, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה [Krutikov, 2001]. העיתונות היידית, מהאימפריה הרוסית ועד אמריקה, מילאה תפקיד מכריע בעיצוב ציבור יהודי מודרני [Stein, 2004].

אולם הבמה היא שמציעה את ההקשר המאיר ביותר ללינאז' Schildkraut. התיאטרון היידי המודרני, שנולד בשליש האחרון של המאה ה-19, התגבש במהרה למוסד אמנותי מרכזי בעולם היהודי [Quint, 2019]. הוא היה, מעל לכל, אמנות של נדודים: להקות כדוגמת Vilna Troupe נשאו את הרפרטואר היידי מעיר לעיר, ממדינה למדינה, וארגו "אימפריה יידית" עולמית רחבת גבולות [Caplan, 2018]. ההיסטוריה העולמית של תיאטרון זה — מבתי הקפה של Bucarest ו-Odessa עד אולמות Second Avenue בניו יורק — מצייר "קבוצת כוכבים נודדת", על פי הניסוח שהנציחו היסטוריוני הבמה היהודית [Sandrow, 1996]. במטריצה זו — של אמנות יהודית נוודת, רב-לשונית ועממית — עתיד היה השם Schildkraut לרכוש את פרסומו.

הדמות המייצגת ביותר של השושלת היא השחקן הקומי Rudolph Schildkraut. Rudolph Schildkraut (27 באפריל 1862 – 15 ביולי 1930) היה שחקן תיאטרון וקולנוע אוסטרי [Wikipedia — Rudolph Schildkraut]. מסלול חייו מסכם כשלעצמו את הגיאוגרפיה של העולם היהודי בזמנו. נולד בקונסטנטינופול, באימפריה העות'מאנית, במשפחה יהודית שהוריה ניהלו מלון, וגדל ב־Brăila, ברומניה [Wikipedia — Rudolph Schildkraut]. בווינה קיבל שיעורי תיאטרון אצל Friedrich Mitterwurzer [Wikipedia — Rudolph Schildkraut].

הקריירה האירופית שלו הובילה אותו אל הבמות הגדולות דוברות הגרמנית. הוא שיחק בווינה, בהמבורג ובברלין, והתבסס על הבמה הגרמנית בזכות פרשנותו ל־Shylock, שנותרה אחד מתפקידיו הגדולים [Encyclopedia.com — Rudolph Schildkraut]. אפיון בולט נוסף שלו היה דמותו של Jankel Shabshowitz — הדמות המרכזית בדרמה Gott der Rache (״אלוהי הנקם״) מאת Sholem Asch [Encyclopedia.com — Rudolph Schildkraut]. רפרטואר זה רב משמעות: דרך Shylock, היהודי של Shakespeare, ודרך דמויות הדרמטורגיה היידישית המודרנית, גילם Rudolph Schildkraut על הבמה את המתחים שבלב מצבם של יהודי אירופה.

מסלולו ממקם אותו על צומת שבין התיאטרון הגרמני המלומד לבין הבמה היידישית העממית — שני עולמות שהתחדשות התרבותית היהודית הביאה אל דיאלוג [Bechtel, 2002]. לאחר הצלחותיו האירופיות עבר לארצות הברית, שם מצא אמנותו קהל חדש בקרב חיי התיאטרון היהודיים הסוערים של ניו יורק, עד שפנה לעולם הקולנוע. בקולנוע נודע בזכות His People (1925)‏, The King of Kings (1927) ו־The Country Doctor (1927) [IMDb — Rudolph Schildkraut]. היה נשוי ל־Ernestine Weinstein [IMDb — Rudolph Schildkraut]. קריירתו ממחישה באופן מובהק את הנדודים המהווים מאפיין יסודי של האמנות הדרמטית היהודית בתקופה זו [Sandrow, 1996]‏, [Caplan, 2018].

בנו של Rudolph, Joseph Schildkraut, הרחיב ועצם את שמעו של השם על במת העולם. Joseph Schildkraut (22 במרץ 1896 – 21 בינואר 1964) היה שחקן אוסטרו-אמריקאי [Wikipedia — Joseph Schildkraut]. עיצוב דמותו האמנותית נשא עליו את חותם הירושה האבהית ואת סימן ההגירה האמריקאית: הוא הצטרף לאביו, השחקן Rudolf Schildkraut, בסיבובו האמריקאי הראשון ב-1910, ונשאר שם כדי ללמוד ב-American Academy of Dramatic Arts [Britannica — Joseph Schildkraut].

הכתרתו האמנותית באה מיד הוליווד. הוא זכה באוסקר על גילומו של הקפטן Alfred Dreyfus בסרט La Vie d'Émile Zola (1937) [Wikipedia — Joseph Schildkraut]. פרס האקדמיה הזה הוענק לו על התפקיד המשני הגברי הטוב ביותר, בגין הגלמתו של Dreyfus [Hollywood Walk of Fame]. בחירת התפקיד אינה מקרית: בנתינת נשמה לקפטן Dreyfus, הקצין היהודי שהורשע שלא בצדק, העלה Joseph Schildkraut על הבד אחד מן האירועים המכוננים של הזיכרון היהודי המודרני. הוא הוסיף לזכות בתהילה רבה כשגילם את השאפתן דוכס אורלאן ב-Marie-Antoinette, הפרסקה ההיסטורית המפוארת, לצד Norma Shearer, Tyrone Power, John Barrymore ו-Robert Morley [Hollywood Walk of Fame].

קריירתו ידעה פסגה זיכרונית שנייה עם תפקיד הבלתי-נפרד מן השואה. הוא נמנה בין המועמדים לגלוב הזהב על גילומו של Otto Frank בסרט Le Journal d'Anne Frank (1959) [Wikipedia — Joseph Schildkraut]. להגלם את אביה של Anne Frank, ניצול יחיד ממשפחתו, פירושו היה לשאת על כתפיו את דמות הזיכרון וה אבל בלב המאה העשרים היהודית. מ-Dreyfus ועד Otto Frank, השאיל Joseph Schildkraut את מלאכותו לשני סמלים של ההיסטוריה היהודית — עוולת האנטישמיות מן התקופה הבל-אפוקית וההשמדה של השואה — והפך את שם Schildkraut למוליך של מסירת זיכרון על מסכי תבל.

הליניאג' Schildkraut, המצומצם כאן לשתי דמויותיו המתועדות ביותר, מציע תמצית מדהימה של המסלולים היהודיים המודרניים. הביוגרפיה של Rudolph — שנולד בקונסטנטינופול, גדל ברומניה, התחנך בווינה [Wikipedia — Rudolph Schildkraut] — ולאחר מכן פעל בהמבורג, ברלין וניו יורק, מתווה בפני עצמה את מפת העולם האשכנזי: זו של פזורה המחוברת באמצעות לשונות היהדות, הגרמנית והיידיש, ובאמצעות ניידותם של האמנים [Caplan, 2018]. המעבר מאב לבן, מבמת וינה אל המסך ההוליוודי, ממחיש את הגירתו של הון אמנותי יהודי מאירופה המרכזית לאמריקה, שם מצאה התרבות היידישאית אחד ממוקדיה הגדולים האחרונים ערב האסון [Katz, 2004].

הרפרטואר עצמו של שחקנים אלה חושף דיאלוג בין המסורת לבין הארכיון. בפרשו את Shylock ואת Jankel של Sholem Asch, העמיד Rudolph Schildkraut במרכז אמנותו את דמות היהודי — זו שירשה מן הספרות האירופית וזו שגיבשה הדרמטורגיה היידישאית המודרנית [Encyclopedia.com — Rudolph Schildkraut], [Quint, 2019]. בהגלמו את Dreyfus ואת Otto Frank, נתן Joseph Schildkraut פנים לשני הטראומות הגדולות של הזיכרון היהודי העכשווי [Wikipedia — Joseph Schildkraut]. התיאטרון והקולנוע הפכו כך למקומות שבהם הזיכרון הקולקטיבי היהודי שוחק ועבר מדור לדור, בצומת שבין עדות לבין בדיה.

בנוגע לכך, האונומסטיקה והביוגרפיה משיבות זו לזו מבלי להתמזג. השם, הנגזר מן היידיש shildkroyt, "צב" [Dictionary of American Family Names], שייך לשכבה העממית והקונקרטית של הלשון; אולם האנשים שנשאוהו ידעו להפכו לאות של האוניברסלי. יש להיזהר עם זאת מלשחזר גנאלוגיה רציפה המקשרת בוודאות את כל משפחות Schildkraut: בהיעדר שטרות מאומתים, מבוסס אך ורק הקשר הבנוני בין Rudolph ל-Joseph, בעוד שהקרבה לנושאי השם האחרים נותרת בגדר השערה זהירה [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. בתוך המתח הזה שבין שקיפות השם לבין אטימות הייחוסים טמונה היושרה של כל היסטוריה משפחתית.

השם Schildkraut מכיל, בשתי הברות יידיש, פרק שלם מתוך ההיסטוריה האשכנזית. שם "מלאכותי" שנוצק במטריצה הגרמנית-יידישית ומשמעותו "צב" [Dictionary of American Family Names], הוא נולד ככל הנראה באזור השפעת ההבסבורגים ומרכז אירופה, בטרם פסע בנתיבי ההגירה של העולם היהודי לעבר אמריקה [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands], [Hebrew Surnames]. שפת מקורו, היידיש, הייתה כלי הביטוי של ציוויליזציה שלמה — ספרותית, עיתונאית ותיאטרלית — ששיאה צלל עם תחיית התרבות היהודית בפתחו של המאה העשרים [Baumgarten, 2002], [Bechtel, 2002].

בידיהם של Rudolph ולאחר מכן Joseph Schildkraut, הפך שם המשפחה לשם בימה בעל ממד בינלאומי, המקשר בין הטרגדיה הגרמנית, הדרמה היידישית והקולנוע ההוליוודי [Encyclopedia.com — Rudolph Schildkraut], [Wikipedia — Joseph Schildkraut]. דרך Shylock, Jankel Shabshowitz, Alfred Dreyfus ו-Otto Frank, השושלת הזו השאילה את דמותה לדמויות הגדולות של הגורל היהודי המודרני, מאנטישמיות ה-Belle Époque ועד לזיכרון השואה. כך אין "הספר הגדול" של Schildkraut רק תולדות משפחה: הוא השתקפות, במראה הבמה, של נדודיו, יצירתו וזיכרונו של עם.