Sabatello

יש שמות הנושאים בתוכם זיכרון של הזמן. Sabatello הוא אחד מהם. כינוי חיבה איטלקי — הנוצר על ידי הסיומת -ello המביעה אינטימיות או קוטן — הוא נגזר, על פי כל הסתברות, מהשם העברי Shabbetaï (שבתי), "זה של השבת", ומן המקבילה הוורנקולרית האיטלקית שלו Sabato, אחד השמות היהודיים הנפוצים ביותר בחצי האי מאז ימי הביניים. השם מעוגן במפורש כשם משפחה יהודי מאיטליה על ידי Samuele Schaerf במפקדו המוסמך, I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925), חיבור שנותר אבן הפינה של כל חקירה באונומסטיקה של יהודי איטליה [Schaerf, 1925].

ההיסטוריה של משפחה יהודית איטלקית לעולם אינה מתנה עצמה לשחזור כגנאלוגיה קווית ורציפה. היא מתורכבת יותר מן השברים: שם בשטר נוטריוני, חתימה בתחתית כתב יד, אזכור בפנקס קהילתי, מצבה שכתובתה נמחקת. כפי שהזכיר Yerushalmi, הזיכרון היהודי אינו נובע ראשית מן הארכיון אלא מן המסירה, מן הטקס ומן הסיפור, כך שעל ההיסטוריון להתמודד עם שני משטרי אמת שונים — זה של הזכור, ציווי הזכירה, וזה של החקירה התיעודית [Yerushalmi, Zakhor, 1984]. הספר הנוכחי שואף להחזיק יחד את שני החוטים הללו, תוך הבחנה מדוקדקת בין מה שנמצא מבוסס, מה שנראה סביר ומה שהועבר במסורת.

שושלת Sabatello נרשמת ביבשת הגדולה של היהדות האיטלקית — אחת הנוכחויות היהודיות העתיקות ביותר במערב אירופה, רציפה מאז התקופה הרומית. במסגרת תרבות זו, שאת חייה החברתיים והדתיים בתקופת הרנסנס תיאר Robert Bonfil בידו האמונה [Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, 1994], השם הזה נוטל את משמעותו ואת עומקו.

הכינוי Sabatello משתייך לקטגוריה המוכרת היטב של שמות יהודיים איטלקיים הנגזרים משמות פרטיים לועזיים. המסורת היהודית נהגה מאז ומקדם להעניק לבנים שנולדו בשבת, או לכבוד קדושת היום, את השם Shabbetaï, "בן השבת". באיטליה, שם זה תורגם ואומץ באופן שיטתי לצורה Sabato (ולעתים Sabbato), שם ששכיחותו רבה מאוד בקהילות מרכז האיטלקית ודרומה.

רפרטואר זה הוא שתיעד Samuele Schaerf ב-1925, כשערך את מלאי שמות המשפחה היהודיים באיטליה, תוך הבחנה בין אלה הנגזרים משמות עבריים, אלה הבאים מכינויי מקום ואלה שאולים מן המעמד החברתי או מן המקצוע. Sabatello מופיע בו בין שמות הקטגוריה הראשונה [Schaerf, 1925]. המבנה המורפולוגי ברור לחלוטין: על בסיס Sabato יצר הסיומת המקטינה -ello את Sabatello, על פי תבנית שמות איטלקיים רבים בסיומות -ello,‏ -illo,‏ -uccio. תהליך זה, הנפוץ באנתרופונימיה האיטלקית, מבטא לרוב יחס בנות (״ה-Sabato הקטן״, כלומר בנו או צאצאו של Sabato) או סימן חיבה שנעשה תורשתי.

יש לציין את הגרסאות הגרפיות הרבות המופיעות במקורות: Sabato,‏ Sabbato,‏ Sabbadino,‏ Sabbadini,‏ Sabbatello, ואף Scialom (השקול לשורש שבת-שלום). תנודתיות כתיב זו אופיינית לשמות משפחה יהודיים-איטלקיים שקדמו לקיבוע האזרחי של השמות במאה ה-19, והיא מחייבת זהירות יתרה בזיהוי בעלי שמות זהים. קרבת השם לשורש העברי שַׁבָּת — המנוחה, השביתה, ובהרחבה מיסטית, הבטחת העולם הבא — שורשת את Sabatello בלב ממש של הרוחניות היהודית, שאותה הדגישו Léon Askénazi ו-Armand Abécassis כאחד בכתביהם כיסוד מרכזי במחשבה העברית [Askénazi, La parole et l'écrit, 1999] [Abécassis, La pensée juive, 1987].

כדי להבין משפחה כמו Sabatello, יש לאמץ תחילה את המסגרת שבה נולד השם. הנוכחות היהודית באיטליה היא מן העתיקות והרציפות ביותר בתפוצות המערב, וקדמה לחורבן בית המקדש השני. רומא, בפרט, אירחה מן העת העתיקה קהילה שלא ידעה גירוש סופי מעולם, ומכאן שיהודי רומא הם יורשיה של לינאה בלתי פוסקת הקרובה לאלפיים שנה.

בתקופת הרנסנס, מציגה היהדות האיטלקית פיזיונומיה עשירה ביותר, עשויה שכבות רבות ומשתרגות: Italkim המקומיים, בעלי נוסח איטלקי קדום; האשכנזים שהגיעו מן הצפון החל מן המאה הי"ד; הספרדים שגורשו מספרד ב-1492 ומפורטוגל ב-1497; ולבסוף יהודי הלבנט של הסחר הים-תיכוני. Robert Bonfil הראה עד כמה חברה יהודית זו, הרחוקה מן השוליות, השתתפה במלואה בתרבות זמנה תוך שמירה על זהותה הדתית, בין אינטגרציה לנאמנות [Bonfil, 1994]. הקהילות התארגנו סביב בית הכנסת, התלמוד תורה, חברות הצדקה, וקיימו חיים אינטלקטואליים ערים.

תרבות זו הייתה גם תרבות של ספר וכתב-יד. יהדות איטליה הניבה פריחה של כתבי-יד עבריים מעוטרים, שאת הדוגמאות היפות שבהם סקרה ועסקה בהם Giulia Tamani [Tamani, Manoscritti ebraici decorati in Italia, 2010]. המאיירים, המעתיקים והמזמינים של חיבורים אלו — לרוב משפחות אמידות ששמן מופיע בקולופונים — מעניקים להיסטוריון אוצר יקר של שמות-פרטיות מתועדים. בעולם זה, שבו המחשבה הפילוסופית של ימי הביניים המשיכה לחיות דרך טקסטים שהועתקו ופורשו — כפי שחקרו Colette Sirat ו-Maurice-Ruben Hayoun [Sirat, La philosophie juive au Moyen Âge, 1983] [Hayoun, La philosophie juive, 2023] — סביר שמשפחת Sabatello חיה, התפללה והעבירה את מורשתה הלאה.

אם Schaerf מעיד על השם בהיקף כלל-איטלקי מבלי לתמיד לפרט את מרכז התפוצה, הרי שהמורפולוגיה ותדירות השימוש בשם הפרטי Sabato מכוונים בתוקף את החקירה לעבר רומא ודרום-מרכז חצי האי, אזורים שבהם ידע שם לוחי-שבת זה את פריחתו הגדולה ביותר. גטו רומא, שהוקם בבולה Cum nimis absurdum של האפיפיור Paul IV בשנת 1555 ונשמר עד שנת 1870, היה הכור שבו התקבעו לאורך זמן שמות המשפחה של המשפחות היהודיות הרומיות — שנגזרו לרוב משמות פרטיים עבריים או מטופונימים של Latium ו-Campanie.

במרחב סגור וצפוף זה, השמות עברו בירושה ביציבות מרשימה, כתוצאה ישירה מן ההסגר והאנדוגמיה הקהילתית שהוכתבה מבחוץ. סביר אפוא, אף אם הארכיון הנידון אינו מאפשר לקבוע זאת בוודאות, כי בית Sabatello השתייך לאותו שכבה עתיקה של יהדות רומא או יהדות מרכז-איטליה, שכנה למשפחות בעלות שמות עתיקים לא פחות. מצבם של יהודי רומא תחת שלטון האפיפיור היה מסומן בהגבלות מקצועיות, בחובת עיטור הסימן המבדיל ובהפנייה לעיסוקי הטקסטיל המשומש וההלוואה — כבלים שמעולם לא מנעו שמירה על חיים דתיים ולמדניים עזים.

כאן בדיוק נפגשים הזיכרון והארכיון: המסורת המשפחתית המועברת בעל-פה מציבה את Sabatello בדרך כלל בזרם הקהילות האיטלקיות הגדולות, ואילו המסמך — רשומתו של Schaerf — מאשר את השתייכות השם לתחום האיטלקי מבלי למסור את פרטיו הגנאלוגיים. מפגש חלקי זה, שבו העדות גולשת מעבר לארכיון מבלי לסתור אותו, ממחיש בדיוק את המתח שאותו הציב Yerushalmi במרכז ההכרה ההיסטורית היהודית [Yerushalmi, 1984].

ההיסטוריה של המשפחות היהודיות האיטלקיות אינה נעצרת בגבולות חצי האי. מסוף המאה ה-16, זרם הגירה רב-עוצמה קישר בין איטליה לחופיה הדרומיים והמזרחיים של הים התיכון. הציר המרכזי של תנועה זו היה Livourne, שה-Leggi Livornine שלה (1591–1593) משכו אוכלוסייה יהודית רבה, ספרדית-פורטוגזית בעיקרה, אך גם איטלקית ולבנטינית. Lionel Lévy עקב בדקדקנות אחר ההיסטוריה של ה"אומה היהודית הפורטוגזית" ושלוחותיה לעבר Amsterdam, Tunis ומעבר לה [Lévy, La Nation juive portugaise, 1999] [Lévy, La Communauté juive de Livourne, 1996].

הסוחרים מ-Livourne — ה-Grana, כפי שכונו ב-Tunis יהודים ילידי Livourne — התפשטו בכל רחבי צפון אפריקה, ב-Tunis, ב-Alger, ובהדרגה גם בערי הפנים. אין לשלול כי נושאי השם Sabatello, או גרסאותיו, הלכו בעקבות נתיבים מסחריים ומשפחתיים אלה, כשם שכל כך שמות משפחה איטלקיים אחרים המצויים כיום מפוזרים בפנקסי מרשם האוכלוסין ובארכיונים הרבניים של המגרב.

הקהילות שבמערב אלג'יריה, בפרט, שמרו על עקבות תרומות איטלקיות אלה שנמזגו אל תוך הרובד הספרדי והמקומי. עבודותיו של Eliahou-Éric Botbol המוקדשות ל-Tlemcen [Botbol, Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen, 2000], וכן Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès, מעידות על גיוון המוצאות בתוך קהילות אלה. אף שלא ניתן לקבוע ייחוס ישיר, מקורות אלה מזכירים כי גורלו של שם יהודי ים-תיכוני אינו נקרא לעולם בגאוגרפיה אחת בלבד: הוא טרנסנציונלי מעצם טבעו.

מעבר לשטרות ולקטלוגים, לינאז' מוגדרת גם על פי מה שהיא מספרת לעצמה על עצמה. השם Sabatello, החרות בשורש השבת, נושא עומס סמלי שהדורות יכלו להפנים כסימן לבחירה או לנאמנות. במחשבה היהודית, השבת אינה רק יום מנוחה: היא, על פי הניסוח המסורתי, "מעין עולם הבא", חותם הברית וקצב עצם קידוש הזמן. לשאת שם הנגזר מן השבת פירושו, במידה מסוימת, לשאת בתוך זהותך האזרחית את הסימן הנשגב ביותר של החיים הדתיים היהודיים.

ממד רוחני זה הואר על ידי קולות גדולים במחשבה היהודית בת זמננו. Léon Askénazi עמד על האופן שבו המסורת מתגלמת ומועברת מדור לדור, עד שכל משפחה הופכת לחוליה חיה בשרשרת הזיכרון [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis, מצדו, הראה כיצד היהדות חושבת את ההיסטוריה לא כגזירת גורל אלא כתשוקה מכוּונת, צעידה מן המדבר אל הגשמה [Abécassis, 1987].

Isaiah Berlin, בהגותו על המצב היהודי המודרני, תיאר את המתח בין ההשרשה לבין האוניברסליות העובר בכל קיום יהודי בגולה [Berlin, Trois essais sur la condition juive, 1973]. Sabatello, כמו משפחות איטלקיות רבות כל כך, חיו מתח זה: איטלקיים עמוקות מבחינת שפה, תרבות ועיגון טריטוריאלי, יהודיים עמוקות מבחינת הנאמנות לשבת שאותה שמם עצמו מכריז. סעיף זה שייך לרישום של הזיכרון והמשמעות המועברת יותר מאשר לארכיון: הוא מאמץ את מעמדו כקריאה פרשנית, ערנית שלא לבלבל בין המשמעות הרוחנית של שם לבין ראיה תיעודית.

המאה ה-19 טלטלה את מעמדם של יהודי איטליה. ה-Risorgimento ואיחוד איטליה ב-1861, ולאחר מכן כיבוש Roma ב-1870 וביטול הגטו, פתחו את עידן האמנציפציה. המשפחות היהודיות, שנכלאו עד אז, זכו לאזרחות מלאה, למקצועות חופשיים, להשכלה אקדמית ולחיים הציבוריים. באותה תקופה התקבעו שמות המשפחה סופית בפנקסי הרישום האזרחי של ממלכת איטליה — רגע מכריע שבו הפכה איות אחת מבין כמה לצורה הרשמית והתורשתית של השם.

אינטגרציה מרשימה זו ידעה שבר טרגי עם חקיקת חוקי הגזע הפשיסטיים ב-1938, שהדירו את יהודי איטליה מהאומה שאליה השתייכו מזה מאות שנים, ועם הגירושים של 1943-1944, שפגעו קשות בקהילת Roma בפרט. המרד בגטו Roma ב-16 באוקטובר 1943 נותר אחת הפצעים הגדולים בהיסטוריה זו. בלא שיהיה אפשר, במסגרת המקורות המגויסים כאן, לקבוע את מסלולם המדויק של נושאי שם Sabatello בתקופה זו, יש להזכיר כי כל משפחה יהודית רומאית ואיטלקית נפגעה, במישרין או בעקיפין, מניסיונות אלה.

תקופת שאחרי המלחמה ראתה את בניינן המחודש הסבלני של הקהילות האיטלקיות, והזיכרון הפך לחובה. השמות שרשם Schaerf ב-1925, ערב הרדיפות, מקבלים מעתה ערך עדותי מיוחד: הם עקבותיו של עולם שהיה נתון לאיום, פנקסה של נוכחות שההיסטוריה ביקשה למחוק ושהמסירה בין הדורות שואפת להנציח [Schaerf, 1925] [Yerushalmi, 1984].

בסיומו של מסע זה, מצטיירת שושלת Sabatello כשבר מופתי מתוך ההיסטוריה הגדולה של יהודי איטליה. השם, המאומת באופן מוצק על ידי Samuele Schaerf [Schaerf, 1925], שורשיו נטועים בשם העברי שבתאי ובמקבילתו האיטלקית Sabato, שממנה הוא מהווה כינוי חיבה תורשתי. הכול מצביע על מוקד מוצאו הסביר בתוך השכבה היהודית הקדומה של רומא ומרכז-דרום איטליה, אף שהארכיון שנסקר אינו מאפשר לשרטט שושלת נומינטיבית רציפה.

היושרה של החקירה מחייבת להבחין בין מה שנקבע — השתייכותו האיטלקית של השם, אטימולוגיתו, ההקשר ההיסטורי הכללי — ובין מה שנותר בגדר השערה או ניחוש — המיקום המדויק, נדידות ים-תיכוניות אפשריות לעבר המגרב, נתיביהם של הפרטים. בין הזיכרון לארכיון, בין משמעותו הרוחנית של השבת לבין יובשו של המסמך, מזמינה שושלת Sabatello לקריאה מדוקדקת, נאמנה לרוח הזכור מבלי להיכנע מעולם לבנייה מחודשת של דמיון [Yerushalmi, 1984].

הספר הגדול הזה אינו ממצה את הנושא: הוא מניח את יסודותיו. מחקרים עתידיים בארכיונים הנוטריוניים של רומא, ברשימות הקהילות האיטלקיות, בקולופונים של כתבי יד ובתעודות מרשם האוכלוסין יוכלו להעשיר, להדייק או לתקן את המבנה הראשוני הזה. כזוהי נחלתה של כל היסטוריה משפחתית יהודית: מפעל פתוח תמיד, שבו כל דור מוסיף את אבנו אל זיכרון האבות.