משפחת Puhovitsky

Pukhovichi (בבלארוסית Puchavičy, בפולנית Puchowicze) היא עיירה במרכז בלארוס של ימינו, בגוברניית מינסק לשעבר של האימפריה הרוסית. ככאלפי עיירות דומות, היא השתייכה ל"תחום המושב" (tcherta osedlosti), אותו שטח נרחב במערב האימפריה שבתוכו, החל מחלוקות פולין בסוף המאה ה-18, הוטל על האוכלוסייה היהודית איסור משפטי לצאת ממנו. במסגרת מינהלית זו נוצר שם המשפחה: כאשר, מכוח אוקאזות 1804 ו-1835, נדרשו המשפחות היהודיות לרשום שם קבוע, אימצו רבות מהן את שם עיירת מוצאן, בתוספת הסיומת -ski המציינת שייכות. Puhovitsky פירושו כך, פשוטו כמשמעו, "בן Pukhovichi".

העיירה השתייכה לאותו סוג יישוב שהיסטוריונים מכנים שטעטל — מילה יידית, כינוי חיבה של שטוט (עיר). Yohanan Petrovsky-Shtern הראה כי, בניגוד לדימוי הקפוא של כפר עלוב וסגור, השטעטל היה מלכתחילה, במאות ה-18 וה-19, מרכז מסחר חי, מקום עסקים פרטי שחי סביב שוקו וירידיו, שבו יהודים, אצולה פולנית ואיכרים סלאוויים חיו זה לצד זה ברקמה כלכלית הדוקה [Petrovsky-Shtern, 2014]. Rachel Ertel תיארה מצידה את העיירה היהודית בספרי אלו כקהילה המאורגנת סביב בית הכנסת, בית המדרש והמקווה, שבה הסדר הדתי והסדר החברתי היו כרוכים זה בזה כמעט לחלוטין [Ertel, 1982]. Puhovitsky מן המאה ה-19 היה, על פי כל הסיכויים, איש עולם זה: אומן, רוכל, בעל פונדק, מחזיק טחנה או סוחר קטן, הרשום בקהילה (קהילה) של עיירתו ונתון למוסדותיה.

יש להכיר כאן בסגולה ראשונה, שקטה אך יסודית: הקשר למקום ולקהילה השורשת בו. לשאת את שם עיירתך אין פירושו רק ציות לצו מינהלי; זוהי, בניגוד לכפייה, הטבעת השתייכות לקולקטיב בתוך הזהות עצמה. השם Puhovitsky מבטא נאמנות — נאמנותו של ישראל למקומות גלותו הרצופים, שהמסורה מצווה לעולם שלא לבוז להם, על פי ציוו של ירמיהו "לדרוש את שלום העיר" שבה יושבים.

כדי להבין כיצד התנהלה חייהם של משפחה כמו Puhovitsky, יש להשתחרר מן הדימוי הרומנטי והמייסר של השטעטל. Petrovsky-Shtern הראה כי המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הייתה, באופן פרדוקסלי, "עידן הזהב" של העיירה היהודית בתחום המושב: תקופה של עוצמה מסחרית, שבה היהודי בשטעטל היה שחקן כלכלי מרכזי, מתווך הכרחי בין האחוזה האצילית לשוק, מחזיק בתי מרזח ומכירת משקאות, סוחר דגנים, עצים, מלח ובדים [Petrovsky-Shtern, 2014]. Puhovitsky, כשכניהם, השתתפו בכלכלת המפתן והמחזור הזו.

חיים כלכליים אלה היו חדורי אתיקה. העבודה, במסורת היהודית, אינה צורך בלבד אלא צורת מימוש: המשנה מלמדת כי תורה עם דרך ארץ — לימוד התורה בצירוף מלאכה — מרחיקה מן החטא. האומן והסוחר בשטעטל חיו תחת עיני הדין, שהסדיר את המשקל הנכון, המידה הנכונה ואיסור המרמה במסחר. Gennady Estraikh הדגיש עד כמה נפרדו כאן הדימוי והמציאות של השטעטל — הזיכרון נוטה לאדל עוני שהיה גם, לעתים קרובות, תושייה כלכלית עיקשת מול הפגיעות שכפו חוקיו המפלים של האימפריה [Estraikh, 2000]. הסגולה שנושאת ההיסטוריה הזו היא הפעולה הכלכלית הישרה בתוך אילוץ: לא הצטברות, אלא קיום שנכבש בכבוד, ושמירה על חיים קהילתיים במקום שבו החוק האימפריאלי ריבה מכשולים.

שם מוצאת הצדקה (tsedaka) את עיגונה המוחשי. Antony Polonsky הזכיר כי העיירה היהודית התארגנה סביב חברות עזרה הדדית (hevrot) שנטלו על עצמן את הדאגה לחולים, לעניים, ליתומים ולקבורת המתים [Polonsky, 2004]. משפחה צנועה כמו Puhovitsky לא הייתה מעולם רק תא פרטי: היא הייתה חוליה ברשת הסולידריות המחייבת הזו, שבה חייב היה העשיר לעני — לא מתוך נדיבות רשות, אלא מתוך צדק. הצדקה — שורשה העברי משמעו "צדק" ולא "נדבה" — הייתה אחת המוסדות שנשאו אותן קהילות ביתר עקביות ורציפות.

בלב העיירה ניצבו בית הכנסת ובית המדרש. אזור Minsk היה, במאות ה-XVIII וה-XIX, מוקד מרכזי של התרבות הרבנית הליטאית — אותה Lita למדנית שהעניקה ליהדות כמה מגדולי פוסקיה ובעלי התורה, ושעמדה לאורך זמן בפני גל החסידות שבא מן הדרום. Minsk עצמה אירחה ישיבות מפורסמות, וזיוה האיר עד לעיירות הסביבה. סביר להניח שמשפחת Puhovitsky הייתה, כרוב בני דורה, ילידת אותו אופק רוחני: הילד למד עוד מימי החדר לקרוא בכתבים, והאידיאל של הלמדן — האיש בקי בתורה — שלט בסולם היוקרה החברתית.

Rachel Ertel תיארה בדייקנות כיצד הידע התלמודי היווה בעולם זה האצולה האמיתית: לא העושר היה מקור הכבוד, אלא היכולת לנמק קטע סבוך בתלמוד, וחיתון בתו של בעל-הבית עם עילוי צעיר חתם את ברית הממון והתורה [Ertel, 1982]. כלכלת הסמלים הזו של הכשרון השכלי היא אחד הערכים הגדולים שנשא עולם זה: האמונה שהלימוד הוא כשלעצמו מעשה דתי, דרך לעבוד ולקדש את היום-יום.

היראה (יראת שמיים) קצבה את הזמן: השבת עצרה את הפעילות הכלכלית, המועדים חרזו את השנה, וההלכה הסדירה את הלבוש, השולחן והנישואין. אין ביכולתנו לקבוע, מחוסר מסמכים נקובים, אם פלוני מבני Puhovitsky היה מפורסם בגדולתו בתורה; אך ניתן לראות כסביר ששושלת זו שיתפה אותה שקיעה בתורה שהגדירה את זהות העיירה עצמה. הסגולה כאן אינה יוצא-הדופן המפואר, אלא הנאמנות הפשוטה והמועברת, מדור לדור, לדרך של שכינת אדם בעולם תחת עיני התורה.

ההיסטוריה של השטעטל תהיה חסרה אם לא תיתן את מקומה לנשים. בעולם העיירות, בעוד שהאידיאל הגברי הלּל את הלימוד, היו אלה לעיתים קרובות הנשים שניהלו את המסחר, החנות והבית, ומוּנות הקיום החומרי שאיפשר לגברים להתמסר לטקסטים. חלוקת עבודה זו, רחוקה מלהיות שולית, הייתה מבנה כלכלי מרכזי של החיים היהודיים במזרח אירופה.

Susan A. Glenn הראתה בכישרון רב כיצד חוויית עבודה נשית זו, שנוצרה בעיירה, המשיכה להתקיים בהגירה: ה"בנות של השטעטל" שהגיעו לאמריקה בשלהי המאה ה-XIX ובראשית המאה ה-XX היו בין הפועלות הראשונות בתעשיית הטקסטיל, ובין הפעילות הנחושות ביותר בשביתות ובמאבקים האיגודיים של דורן [Glenn, 1990]. אין זה בלתי סביר לחשוב שבת Puhovitsky, כמו רבות אחרות, הלכה בדרך זו: ממלאכת המשפחה בבלארוס אל בתי המחרושת של New York, נושאת עמה כושר עבודה ותודעה קולקטיבית שכבר הוכחו.

הערך המצטייר כאן הוא כפול: כבוד הטיפול בזולת — בבית, בילדים, במשק הבית — ומעורבות בחיים הקולקטיביים אשר, אצל נשים מהגרות אלה, הפכה למחויבות לצדק חברתי. בכך, היסטוריית הנשים משושלות אלה מצטרפת לקו קבוע בזיכרון ישראל: האמונה כי המאבק על שכר הוגן וכבוד העובד מאריך, בשפה המודרנית, את הדרישה הנבואית הקדומה לצדק.

עולמם של Puhovitsky לא היה נייח. המאה התשע-עשרה המתקרבת לסיומה הייתה, עבור יהודי תחום המושב, עת של תהפוכות: דלדול העיירות, תיעוש, לחץ דמוגרפי, ומעל לכל גלי האלימות — הפוגרומים שבאו בעקבות 1881, ואחר כך בעקבות מהפכת 1905 — שהאיצו אחד מגלי ההגירה הגדולים ביותר בתולדות העם היהודי. Nancy Sinkoff ניתחה כיצד, עוד לפני אותם עזיבות, שימשו הספרים הפולנים-ליטאיים מעבדה לכניסתם של היהודים אל המודרנה: ההַשְׂכָּלָה, ההשכלה היהודית, ניצבה מול המסורתנים עם פרויקט של רפורמה בחינוך ופתיחות כלפי העולם הסובב [Sinkoff, 2004].

נושאי השם Puhovitsky נפוצו לפי כוחות אלה. חלקם הגיעו למינסק, וילנה או לערים הגדולות של האימפריה; אחרים חצו את האוקיינוס האטלנטי לעבר ארצות הברית, שם שונה שם המשפחה לרוב לצורה אמריקאית או קוצר; ואחרים עוד הצטרפו, מאוחר יותר, לפלשתינה המנדטורית. פיזור זה הוא גורלה של השושלת ממש: השם שאמר מקום אחד ויחיד הפך לסימן של משפחה מפוזרת על פני כמה יבשות, המחשה סינגולרית של מה שהייתה הדיאספורה המזרחית הגדולה.

כאן אנו נוגעים במעלה שהמסורת היהודית מעמידה ברמה גבוהה מאוד: הזיקה לזר, אותה חוויה חוזרת של הגלות אשר, לפי הציווי המקראי המוזכר פעמים רבות, חייבת להתהפך לחובת הכנסת אורחים — "כי גרים הייתם בארץ מצרים". יהודי Puhovitsky של ההגירה, אורחים תחילה, הפכו לעיתים קרובות בעצמם לאלה שקיבלו את פני הבאים החדשים, ושחזרו במטרופולינים המערביים את חברות הסיוע ההדדי (לאַנדסמאַנשאַפֿטן) של עיירות מוצאם. זיכרון המקום, הנישא בשם, הפך כך לכלי סולידריות עבור העקורים.

עולם השטעטל הושמד. ביוני וביולי 1941, הפלישה הגרמנית לברית המועצות מסרה את בלארוס לשואה על ידי כדורים: הEinsatzgruppen וסייעניהם רצחו, עיירה אחר עיירה, את הקהילות היהודיות שלא הוצאו מהן על ידי ההגירה. אזור Minsk היה אחד מזירות ההשמדה המרכזיות, ו-Pukhovichi, כמו היישובים השכנים, ספגה את גורלה. אלה מבני Puhovitsky שנותרו על אדמת שמם נבלעו, על פי כל הסתברות, בקטסטרופה זו, לצד שכניהם.

הרס זה מעניק לשם חומרה חדשה. הוא אינו עוד שם מקום בלבד: הוא מצבת זיכרון. לשאת כיום את השם Puhovitsky, או לרדת ממנו, פירושו להיות שומר נאמן של מקום שקהילתו היהודית נמחקה מן המפה החיה ולא נותרה אלא בזיכרון. Estraikh הראה עד כמה השטעטל, בתרבות שלאחר המלחמה, חדל להיות מציאות והפך לדימוי — מושא של נוסטלגיה, ספרות וצדיית זיכרון [Estraikh, 2000]. השושלת Puhovitsky שותפה להתמרה זו: היא הפכה, על כורחה, לשבר מן הזיכרון הקולקטיבי של ישראל, לאחד מאותם שמות שבאמצעותם ממשיך עולם שנעלם לקרוא ולהיקרא.

הסגולה האחרונה שנושא פרק זה אינה בפעולה אלא בעדות: חובת הזיכרון (זכור), אותה מצווה לזכור המעצבת את כל התודעה היהודית של ההיסטוריה. לשמר שם, לשחזר את תולדותיו אפילו באופן חלקי — פירושו לקיים מעשה של נאמנות כלפי אלה שאין להם עוד קבר, ולסרב לתת לשכחה את נצחונה האחרון.

בתום מסע זה, שושלת Puhovitsky מתגלה כמה שהיא כנראה היא: משפחה יהודית רגילה מתחום המושב, ללא שושלת רבנית מוכחת ולא עושר בולט, אך נושאת, דווקא בשל רגילותה זו, את כל מה שעולם השטעטל ביטא בצורה הצפופה ביותר. משמה עצמו היא שואבת לקח: שורשים במקום, נאמנות לעיירה שאדם נושא עמו עד לתוך מסמכי מעמדו האישי.

אם היינו צריכים למנות, מכל המידות, את זו שביטאה שושלת זו בצורה הטובה ביותר, הרי שזו הנאמנות לזיכרון מקום וקהילתו — אותה זכירה שעושה מהשם אנדרטה. שכן בני Puhovitsky, בין אם ניהלו חנות במינסק, תפרו בגדים בניו יורק, או נפלו בפוסות 1941, חולקים את הדבר אחד: הם נשאו, חרות בזהותם, את שמה של עיירה יהודית. בכך, גורלם הפרטי מתמזג עם המידה הגדולה שמסורת ישראל נשאה לאורך הדורות והיבשות: סירוב השכחה, האמונה שזכירה כשלעצמה היא כבר סוג של עשיית צדק. לצד מידה קרדינלית זו ניצבות האחרות, שקטות ואמיתיות — הצדקה המאורגנת של הצדקה, כבוד העבודה הישרה, ההדר שניתן ללימוד, וחובת ההכנסת האורחים של הגולה שנעשה מארח. שושלת Puhovitsky, צנועה מבין אלפים, היא השתקפותן הנאמנה.