משפחת Platz

לפני שיהודי יכול היה לשאת את השם Platz, היה צריך Ashkenaz להתקיים: אותו ישות תרבותית ודתית שנולדה בשוליה של ריינלנד וצפון צרפת בסביבות שנת האלף. הקהילות המייסדות של Mayence,‏ Worms ו־Spire — ה־SchUM — עיצבו בה ציוויליזציה יהודית ייחודית, בעלת מנהגי ליטורגיה משלה, משפט, אדיקות ומוסדות. המחקר הראה שהחיים הדתיים של Ashkenaz המימי הביניים נשענו על יצירת קהילות קדושות, מבנים קולקטיביים שבהם החוק והמנהג אָרגוּ את יומיומם של המאמינים [Woolf,‏ The Fabric of Religious Life in Medieval Ashkenaz,‏ 2015].

אדיקות זו לא הייתה נחלת הלמדנים בלבד. עבודות עדכניות על הדתיות היומיומית האירו דתיות חיה ומגולמת, שבאה לידי ביטוי אצל גברים כנשים כאחד, במחוות הלוח, הבית והבית הכנסת [E. Baumgarten,‏ Practicing Piety in Medieval Ashkenaz,‏ 2014]. ממד ביתי ועממי זה חיוני להבנת שם טופונימי: שכן היהודי של הכיכר לא היה תיאולוג מופשט, אלא חבר ברקמה עירונית שביתו פנה אל השוק.

התרבות הרבנית האשכנזית פיתחה במקביל חיים אינטלקטואליים עמוקים, הכוללים פרשנויות, קובצי מנהגים והעברה הדוקה של ידע תלמודי [Kanarfogel,‏ The Intellectual History and Rabbinic Culture of Medieval Ashkenaz,‏ 2013]. אליטה למדנית זו התקיימה בצד המון יהודים שעסקו במסחר ובמלאכה. ההיסטוריה הכלכלית הזכירה לנו שכבר מן האנטיקוויות המאוחרות ומן ימי הביניים הקדומים, יהודי אירופה היו שותפים ברשתות חילופין, מבלי שניתן לצמצמם לתפקיד הסוחרים בלבד שהאגדה ייחסה להם [Toch,‏ The Economic History of European Jews,‏ 2013]. בתוך המתח הזה בין הלימוד למסחר, בין בית המדרש לכיכר השוק, מצטייר הרקע של שם כמו Platz: נוכחות יהודית שורשת במרחב הציבורי של העיר הגרמנית.

לבסוף, יש להדגיש עד כמה ההלכה האשכנזית, הרחק מלהיות קפואה, הייתה פרי של מאמץ מתמיד של הסתגלות ופרשנות. המאמרים הגדולים המוקדשים לאותה מסורת משפטית מגלים מחשבה שבתנועה, המגיבה למשברים, להגירות ולתמורות חברתיות [Soloveitchik,‏ Collected Essays, Volume II,‏ 2014]. העולם שייצר, הרבה מאוחר יותר, את שמות המשפחה הקבועים אינו אפוא עולם קפוא: זוהי ציוויליזציה דינמית, שהשם Platz הוא אחד ממשקעיה.

פטרונים אינו קיים מחוץ לשפה, ושפתם של יהודי אשכנז הייתה היידיש. שפה זו, שנולדה ממפגש בין שכבה גרמנית, בסיס עברי-ארמי ותוספות רומניות ולאחר מכן סלאביות, ליוותה את הקהילות היהודיות במסעם הארוך ממערב למזרח. היידיש תוארה בצדק כשפה "הנודדת" במובהק, המתאימה עצמה לנדודיו של עם ברחבי האירופה [J. Baumgarten, Le Yiddish. Histoire d'une langue errante, 2002].

שם המשפחה Platz שייך בדיוק לאזור מגע זה שבו הגרמנית והיידיש מתמזגות. המילה Platz, "כיכר" או "מקום", משותפת לשתי השפות, ונוכחותה בשם פטרונים מעידה על עומק השורשים הגרמניים של התרבות האשכנזית. העובדה שהשם מתועד בו-זמנית כגרמני וכיהודי-אשכנזי [Geneanet, Last name PLATZ] ממחישה באופן מובהק את שזירה זו: שם המשפחה היהודי אינו נבדל תמיד משם המשפחה הנוצרי בצורתו, אלא בהקשר הקהילתי של נושאו.

שיתוף הלשון מסביר גם מדוע כה רבים משמות המשפחה היהודיים במרכז אירופה ובמזרחה הם בעלי צורה גרמנית. מילוני העיון הגדולים — בין אם מדובר בפטרונים היהודים של האימפריה הרוסית, ממלכת פולין או גליציה שמיפה Alexander Beider, ובין אם במילון השמות היהודיים-גרמניים של Lars Menk — מונים שיעור עצום של שמות הנגזרים מן הלקסיקון הגרמני, בין אם הם טופונימיים, מקצועיים או תיאוריים [Beider; Menk, Dictionnaires des patronymes juifs]. השם Platz נמנה עם הקטגוריה המוכרת היטב של שמות טופונימיים המציינים מגורים: זה שחי auf dem Platz, בכיכר.

בפרוס המאה העשרים הפכה שפה זו, שבוזה זמן רב כ"ז'רגון" גרידא, לכלי של תחייה תרבותית. תנועת התחייה התרבותית היהודית במרכז אירופה ובמזרחה, בין סוף המאה התשע-עשרה לשנות השלושים, עשתה את היידיש ואת העברית לנשאות של בנייה לאומית וספרותית חדשה [Bechtel, La Renaissance culturelle juive en Europe centrale et orientale, 2002]. שם כמו Platz, שנראה שגרתי למראה, מתגלה כמקושר אפוא להיסטוריה לשונית שלמה: זו של שפה משותפת עם גרמניה, שעוצבה מחדש על-ידי החוויה היהודית.

כיצד מגיע אדם לשאת את השם Platz? התשובה נוגעת להיסטוריה של המנטליות לא פחות מאשר למינהל. במשך רוב ימי הביניים ותקופת המודרנה המוקדמת, יהודי אשכנז לא נשאו שם משפחה תורשתי במובן המודרני: הזדהו לפי ייחוס, בן או בת — בנו או בתו של פלוני — ולעיתים נוספה לכך כינוי, אומנות או מקום מוצא. השם Platz, במשמעותו הראשונית, משתייך לקטגוריה האחרונה: לפני שהפך תורשתי, היה ציון מגורים — שמו של מי שישב על הכיכר הראשית או כיכר השוק [Geneanet, Last name PLATZ].

ניתן לשער את המנגנון בסבירות. בקהילה קטנה, כאשר כמה אנשים נשאו את אותו שם עברי, היה צורך להבחין ביניהם: האחד לפי מלאכתו, השני לפי עיר מוצאו, השלישי לפי מקום מגוריו. מי שביתו או חנותו פנתה לכיכר נקרא "פלוני מן הכיכר". השערה עריכתית זו נסמכת על הפעולה המתועדת היטב של כינויי מגורים בחברות עירוניות טרום-מודרניות, מבלי שניתן לייחסה למסמך ספציפי עבור משפחת Platz.

המעבר לשם אב תורשתי ורשמי חל באיחור, ותחת כפייה של המדינה. בשטחים הגרמניים ובאימפריה ההבסבורגית, הרפורמות שבסוף המאה ה-XVIII ותחילת המאה ה-XIX חייבו את היהודים לאמץ שמות משפחה קבועים, לצורכי מיסוי, גיוס ופיקוח מינהלי. אז יכול היה כינוי שגור כגון Platz להתקבע כשם תורשתי, המועבר מאב לבן. מילוני הייחוס מתעדים במדויק מבצע הכינון הרחב הזה של שמות באימפריה הרוסית, ממלכת פולין וגליציה [Beider ; Menk, מילוני שמות המשפחה היהודיים].

כאן מתנהל דו-שיח בין הזיכרון המשפחתי לבין הארכיון, מבלי שיתאימו זה לזה תמיד. המסורת נוטה להעניק לשם מקור נעלה ובעל משמעות — אב קדמון בולט מן הכיכר, סוחר מצליח — בעוד שהארכיון מתעד לעיתים קרובות רק כפייה בירוקרטית ובחירה שרירותית לעיתים. צומת זו, הדו-שיח בין הסיפור המועבר לבין המסמך היבש, הוא שמעניק לתולדות שם משפחה את עיקר עניינן. השם Platz נולד ככל הנראה פעמיים: פעם ראשונה ככינוי חי, ופעם שנייה כקטגוריה מינהלית.

מאחר שהשם מציין את מקום השוק, ראוי לעמוד על אתר זה ועל משמעותו בחיים היהודיים. הכיכר לא הייתה אך ורק תפאורה: היא הייתה ליבה הפועם של הכלכלה העירונית, והיהודים תפסו בה עמדה מרכזית לא פחות מכפי שהייתה מסוכנת. בניגוד לדימויו של עם המוקדש כולו להלוואה ולמסחר, ההיסטוריה הכלכלית בת-זמננו הסתייגה מתמונה זו, והציגה את מגוון העיסוקים היהודיים לאורך הדורות [Toch, The Economic History of European Jews, 2013].

לכלכלה הגלויה של השוק נלוותה כלכלה שקטה יותר, עשויה ידע שמור, סודות מקצוע ומידע בעל זכות קדימה. חקר "עידן הסוד" הצביע על תפקידם המיוחד של היהודים בכלכלת סודות משותפת עם הנוצרים, בין השנים 1400 ל-1800: בעלי ידע נדיר, מתווכים, מעבירי מידע בין עולמות נפרדים [Jütte, The Age of Secrecy, 2015]. היהודי שבכיכר לא היה אפוא רק מוכר: הוא יכול היה להיות סרסור, מתרגם, נאמן ידע.

החיים היומיומיים של קהילות עירוניות אלו ידועים לנו מן המקורות יוצאי-הדופן, ובהם פנקסי הדין הרבניים. פנקסי בית-הדין של הרב חיים גונדרסהיים, שנוהלו בפרנקפורט-על-המיין בין השנים 1773 ו-1794, פותחים חלון בלתי-שגרתי אל הסכסוכים, העסקים והמנהגים של קהילה יהודית-גרמנית גדולה ערב האמנציפציה [Fram, A Window on Their World, 2012]. מבין שורותיהם מבצבץ עולם שלם של סוחרים, אומנים ומשפחות שאבות-אבותיו של Platz היו עשויים להיות חלק ממנו.

עולם הכיכר היה גם עולם של חשיפה מתמדת. הכיכר הציבורית, מקום המסחר, הייתה גם מקומם של עמוד-הבושת, ההוצאה-להורג והשפלה. ההיסטוריה של יהודי החצר ושל הקהילות העירוניות הגרמניות חדורה אמביוולנטיות זו: אותה כיכר שפרנסה יכולה הייתה להפוך לזירת עונש. כך מרכז בתוכו השם Platz, תמים-מראה ככל שיהיה, חוויה היסטורית: זו של נוכחות יהודית במרכז הגלוי של העיר, באור הבוהק והמסוכן של השוק.

המרחב הגרמני והדנובי שבו שגשג השם Platz היה גם המרחב של ה"יהודים הסוּד", אותם בנקאים וספקים של שרים ונסיכים שעלייתם המסחררת לגדולה נלוותה לה פגיעות קיצונית. המקרה הרועש ביותר נותר זה של Joseph Süss Oppenheimer, שההיסטוריון עקב אחר "מותיו הרבים" — המשפטיים, הסמליים, הזיכרוניים — דרך משפטו והוצאתו להורג הרועשת במאה ה-18 [Mintzker, The Many Deaths of Jew Süss, 2017]. גורל זה ממחיש את מקומו הפרדוקסלי של היהודי בפסגתה ובמרכזה החשוף של המדינה.

עולם הרבנות באזור זה הכיר אף הוא את מרכזיו ואת תנועותיו. חקר המעבר "מפראג לפרשבורג" הראה כיצד נשתנתה הפסיקה ההלכתית בעולם משתנה, בין הערים הגדולות של יהדות מרכז אירופה, כפי שנעו ממקומם מוקדי הידע [Kahana, Mi-Prag li-Presburg, 2015]. פראג, וינה, פרשבורג (ברטיסלבה): ערים שבשווקיהן חיו משפחות יהודיות, ואחת מהן אולי קבעה את השם Platz.

הכניסה לעידן המודרני שינתה מן היסוד את מצבן של משפחות אלה. במרחב האוסטרי, בניית זהות יהודית מודרנית התחוללה במתח שבין שייכות לאומית ולמיוחדות תרבותית. הוּצג כיצד, בין שתי מלחמות העולם, השתדלו יהודי אוסטריה "להיות אוסטרים" תוך שהם מנהלים משא ומתן על מקומם בתרבות הסביבה [Silverman, Becoming Austrians, 2012]. שם משפחה גרמני כמו Platz, בהקשר זה, יכול היה להקל על ההשתלבות ובה בעת לא הצליח להסתיר כראוי את מוצאו היהודי של נושאו.

דו-ערכיות זו של השם — גרמני דיו כדי להתמזג, בולט דיו כדי להיות מזוהה — הפכה לגורלית באורח טרגי במאה ה-20. אותם שמות משפחה שאפשרו את ההתבוללות שימשו, תחת השלטון הנאצי, לזיהוי ולרדיפה. ההיסטוריה של השם Platz, כמו זו של שמות יהודים רבים בעלי מראה גרמני, אוחזת אפוא בכל מסלולה של המודרניות היהודית במרכז אירופה: שחרור, התרבות, ואז אסון.

מה שבפרקים הקודמים השתייך לתחום הארכיון והמחקר, הופך כאן לעניינה של הזיכרון. שכן שם אינו שורד רק בתוך הרישומים: הוא שורד בסיפורי המשפחה, באבני המצבה, ברשימות המגורשים, במסמכי ההגירה. נושאי השם Platz, כמו משפחות יהודיות אשכנזיות רבות כל כך, חוו את הפיזורים הגדולים של סוף המאה התשע-עשרה ושל המאה העשרים: את ההגירה לעבר מערב אירופה, אל תוך אמריקה, אל פלשתינה ולאחר מכן ישראל.

האזכור הראשוני מזכיר כי השם Platz נשא על ידי אישים יהודים [Q37014847 — Wikidata]. נוסחה שקטה זו מסתירה ריבוי של גורלות אישיים שרשומה זו, בהיעדר ארכיונים מרוכזים לגבי שושלת אחת, אינה יכולה לפרט אותם מבלי לסכן את עצמה ביצירת בדייה. לפיכך אנו נצמדים לרישום הישר של הזיכרון: השם קיים, מועבר מדור לדור, נושא סיפורים שמהימנותם שייכת לתחום העדות יותר מאשר לתחום הראיה.

להעברה המנמנסטית הזו יש כבודה שלה. במסורת היהודית, הזיכרון — זכור, «זכור» — מהווה חובה דתית ומלט קהילתי. להזכיר שאב קדמון גר בכיכר עיירה בבוהמיה, בגליציה או ברינוס, הוא לבצע מעשה נאמנות המתעלה מעל לסקרנות הגנאלוגית הגרידא. תחיית התרבות שבפרשת הדורות עשתה בדיוק מזיכרון זה פרויקט קולקטיבי, ושיקמה את השפה ואת המורשת של קהילות מזרח אירופה [Bechtel, La Renaissance culturelle juive, 2002].

כיום, השם Platz נקרא ברישומי מרשם האוכלוסין של כמה יבשות. כל אחת מהופעותיו הוא חוט דק המחבר בין יחיד בן-זמננו לבין כיכר השוק של עיר דוברת גרמנית שנעלמה או שהשתנתה. הזיכרון המשפחתי, כאשר הוא מאשר מוצא, מקצוע, חסידות מיוחדת, ראוי שייקלט בכבוד — ושיוצב, מבלי לערבב ביניהם, לצד הנתונים שהארכיון יכול לאשר. לנאמנות הכפולה הזו, כלפי המסמך וכלפי הסיפור, ביקש ספר זה לדבוק.

בסיום מסע זה, השם Platz מתגלה כמות שהוא: תמצית של ההיסטוריה האשכנזית. מוצאו טופונימי — הוא ציין את מי שחי במרכז העיר, בכיכר השוק, המקום המפרנס כאחד והמסוכן כאחד [Geneanet, Last name PLATZ]. צורתו גרמנית, והוא מעיד על השתרשותו העמוקה של היהדות האשכנזית בתחום הדובר גרמנית, אותה שפה משותפת שהיידיש נועדה לאמץ ובה-בעת לשנות [J. Baumgarten, Le Yiddish, 2002].

ראינו כיצד שם זה, בטרם היה תורשתי, היה כנראה כינוי-מגורים שנקבע כשם משפחה רשמי תחת לחץ המינהלות בסוף המאה ה-XVIII ובראשית המאה ה-XIX, כפי שמתעדים אותו מילוני הייחוס הגדולים [Beider ; Menk, Dictionnaires des patronymes juifs]. מיקמנו את נושאיו בעולם האדיקות של ימי הביניים, המסחר העירוני, ההלכה שבתנועה, והמודרנה המרכז-אירופית — מן הקהילות המייסדות של Ashkenaz [Woolf, 2015] ועד ליהודים שהפכו אוסטרים בין שתי המלחמות [Silverman, 2012].

אף אחת משכבות אלה, לבדה, אינה ממצה את השם. דווקא כפיפתן זו על זו היא שיוצרת משמעות: כיכר השוק אינה אטימולוגיה בלבד — היא מטפורה למצב היהודי באירופה, החשוף במרכזה הגלוי של העיר, פעם משולב ופעם נתון לאיום. הספר הגדול של שושלת Platz לא שאף לשחזר יחס-יוחסין רצוף, שהמקורות המפוזרים אינם מאפשרים זאת. ביקש, בצנועות ובכנות רבות יותר, לשפוך אור על העולם שהוליד שם זה, ולהשיב לשם משפחה פשוט את עומקו ההיסטורי המגיע לו. יאצאו מי שנושאים אותו — גם אם לא ייחוס ממצה — בידיהם את זכרה של כיכר, ואת זכרו של עולם.