משפחת Pisetzy

המקור הראשוני והמוצק ביותר בנוגע ל-Pisetzy נותר חיבורו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. עבודה זו נשתלבת ברגע מסוים של ההיסטוריוגרפיה היהודית האיטלקית, שבו נטלו על עצמם חוקרים לתעד בכתב מורשת אונומסטית הנתונה בסכנת פיזור. Schaerf מנה כמה מאות שמות משפחה, ובכל מקום שהיסמנים איפשרו זאת השתדל להציע את האטימולוגיה או את המוצא הגאוגרפי.

רישום השם Pisetzy במפתח זה מבסס עובדה שאין עליה עוררין: שם משפחה זה הוכר כשייך לאוצר השמות היהודי של איטליה. זהו עוגן מהותי, שכן הוא מבחין בין ה-Pisetzy לבין שמות היפותטיים גרידא או מבונים מחדש. ערכו של עדות Schaerf נעוץ בשיטתו: הוא עבד מתוך רשימות קהילתיות, פנקסים ומקורות שהיו נגישים בארכיונים של הקהילות האיטלקיות ברבע הראשון של המאה העשרים.

ואולם יש למדוד במדויק את טיבו של מה שהקטלוג מבסס ושל מה שהוא מותיר פתוח. Schaerf מעיד על קיומו של השם; הוא אינו מספק בהכרח系譜 רציף, ולא ייחוס גאוגרפי חד-משמעי. לפיכך על ההיסטוריון הנבון להיזהר מפני פרשנות יתר של נוכחות ערך בלבד. כפי שמזכירה Colette Sirat בדיונה בקריאת מקורות — בין שמדובר בכתבי יד פילוסופיים ובין שמדובר במסמכי ארכיון — הקפדה מחייבת שלא לגרום לטקסט לומר אלא את מה שהוא אומר בפועל, ולהבחין בין עדות לבין פרשנות [Sirat, 1983]. השם Pisetzy מבוסס; היסטוריתו השלמה עודנה מחכה להיבנות מן ההקשר.

זהירות מתודולוגית זו אינה גורעת כהוא זה מכוחה של העדות. להפך, היא הופכת אותה לבסיס הניתן לאימות שעליו צריכה כל שאר החקירה להישען. בעוד שמשפחות אחרות לא הותירו כל עקבות קטלוגרפיות, זוכים ה-Pisetzy לאזכור בחיבור המקורי, דבר המשלב אותם מלכתחילה בתוך ההיסטוריה המתועדת של היהדות חצי-האיים.

מה פירוש השם Pisetzy, ומהיכן הוא שואב את מקורו? שאלה לגיטימית זו מחייבת תשובה זהירה, המוצגת בפירוש כהיפותטית. האונומסטיקה היהודית האיטלקית נשמעת לכמה היגיונות גדולים שאותם הצביע Schaerf עצמו: שמות טופונימיים, הנגזרים ממקום מוצא; שמות מקצוע; שמות פטרונימיים, שנוצרו על שם אב קדמון; ושמות הנובעים מנסיבות מיוחדות.

פיסת חשיבה ראשונה, ספקולטיבית לחלוטין, קושרת את צלילי השם לטופונים. פטרונימים יהודים איטלקיים רבים נגזרים מערי חצי האי — Pisa, Piove, Modena, Rieti, Recanati, Volterra — על פי מנגנון המתועד היטב באונומסטיקה של חצי האי. שורש הפתיחה Pis- עשוי, מטעם זה, לרמוז על שורשים טוסקניים או ונציאניים. אנו מדגישים כי מדובר בהיפותזה עורכית, לא בעובדה מבוססת: דבר בערכו של Schaerf אינו מאשר את גזירה זו, והסיומת -etzy, שאינה שגורה באיטלקית, מזמינה להיאחז בזהירות.

סיומת זו עצמה פותחת פיסת חשיבה שנייה. הכתיב -etzy מעורר אסוציאציות למערכות תמלול האופייניות לאזורים אשכנזיים או למרכז אירופה ומזרחה, שבהם נרשמו צלילים שורקניים באמצעות צירופי אותיות לטיניות משתנים לפי שפות הקליטה. אין זה בלתי אפשרי שהשם נוצר כתוצאה מאיטלוניזציה חלקית של פטרונים שמוצאו ממקום אחר, או, להפך, מתמלול זר של שם איטלקי. יהדות חצי האי לא הייתה מעולם עולם סגור: היא החליפה בתמידות אנשים, ספרים ושמות עם העולמות האשכנזי, הספרדי והלבנטיני, כפי שמתעדת היסטוריית המרכזים המסחריים הגדולים.

כאן, מבלי שיאשרו זה את זה לחלוטין, זיכרון וארכיון מהדהדים: מסורת המשפחה, כשהיא קיימת, נוטה לייחס לשם מוצא גיאוגרפי נשגב וקדום, בעוד שהארכיון מסתפק בהעיד על קיום השם מבלי להכריע בעניין האטימולוגיה שלו. מתח זה אופייני לאונומסטיקה. אנו משיבים אותו כמות שהוא, מבלי לפתור אותו באופן מלאכותי, בהתאם לדרישת האמת המנחה חיבור זה.

כדי להבין כיצד נראתה ככל הנראה חייה של משפחה כמו Pisetzy, יש לשחזר את העולם החברתי שבתוכו פעלה. יהדות איטליה של המאות ה-16 וה-17 מהווה אחד הפרקים העשירים ביותר בתולדות היהודים באירופה. Robert Bonfil הוכיח עד כמה השתתפו יהודי הרנסנס בתרבות עירונית משותפת, תוך שמירה על מוסדותיהם הייחודיים — בתי כנסת, חברות, בתי דין רבניים ובתי ספר [Bonfil, 1994].

ציוויליזציה זו הייתה גם ציוויליזציה של הספר והמסמך הכתוב. Giulia Tamani חקרה את ייצור כתבי היד העבריים המאוירים באיטליה, וחשפה קיומם של סדנאות, סופרים ומזמינים שהפכו את חצי האי למוקד מרכזי של התרבות הכתובה היהודית [Tamani, 2010]. משפחה שהשתלבה בעולם זה יכלה לכלול בשורותיה סוחרים כמו גם תלמידי חכמים, מעתיקים כמו גם אומנים. אף שאין ביכולתנו לייחס ל-Pisetzy תפקיד מוגדר בייצור זה, מן הראוי לשייכם למסגרת הכללית הזאת, שבה עבר שם המשפחה מיד ליד בין קולופונים, חוזים ופנקסי קהילות.

ההיסטוריה של יהודי איטליה הייתה מסומנת גם במוסד הגטו, החל משנת 1516 בוונציה ולאחר מכן ברוב ערי חצי האי. סגר זה, רחוק מלהקפיא את הקהילות, יצר חיים פנימיים עזים ויצירתיות אינטלקטואלית מרשימה. המוקדים הגדולים — ונציה, רומא, Ferrare, Mantoue, Livourne — משכו אוכלוסיות מגוונות, ספרדים, אשכנזים ואיטלקים, שכורם המשותף מסביר במידה רבה את גיוון שמות המשפחה שרשם Schaerf.

Livourne תופסת בהקשר זה מקום ייחודי. כעיר חופשית, שניחנה כבר מסוף המאה ה-16 בזכויות שמשכו סוחרים יהודים, הפכה למוקד מפגש של ה"אומה היהודית הפורטוגזית", שאת תולדותיה עקב אחר Lionel Lévy, מ-Livourne דרך Amsterdam ועד Tunis [Lévy, 1999]. אותו חוקר הקדיש עיון נפרד לקהילת Livourne עצמה ולמהלך חייה הארוך [Lévy, 1996]. אף שאין כל בסיס לקביעה שה-Pisetzy היו מ-Livourne, הנמל הגדול הזה ממחיש את הניידות הקיצונית של המשפחות היהודיות האיטלקיות ואת מחזור השמות בין שתי גדות הים התיכון.

ההיסטוריה של המשפחות היהודיות האיטלקיות אינה נפסקת בגבולות חצי האי. הרשתות המסחריות, הרדיפות ותנועות האוכלוסייה הובילו רבות מהן לצפון אפריקה, לאימפריה העות'מאנית ולמערב אירופה. לפיכך, עבור לינייה המתועדת באיטליה, ראוי לשקול את האפשרות של המשכים דיאספוריים, תוך ציון שאף מקור אינו מתעד אותם במפורש עבור Pisetzy.

המקרה של Tunis מאלף. הגרנה, יהודים ממוצא ליוורנו, הקימו שם קהילה נפרדת, ומשכו על האדמה התוניסאית את הזיכרון האיטלקי [Lévy, 1999]. כך גם קהילות אלג'יריה — Tlemcen, Sidi Bel Abbès — ידעו תוספות מגוונות לאורך הדורות. Eliahou-Éric Botbol עקב אחר חייה וגורלה של הקהילה היהודית של Tlemcen, מוקד חיים דתיים עזים [Botbol, 2000], בעוד שהארכיונים הרבניים של Sidi Bel Abbès שומרים את עקבות החיים המשפטיים והקהילתיים של עיר זו. דוגמאות אלו אינן נוגעות ישירות ל-Pisetzy, אך הן מתוות את מרחב המסלולים האפשריים למשפחה יהודית של הים התיכון בעת החדשה.

פרק זה עוסק אפוא בסביר ולא במבוסס. איננו טוענים כי Pisetzy התפשטו לצפון אפריקה; אנו מציינים כי העולם שאליו השתייכו היה חצוי בתנועות כאלה, וכי חקירה גנאלוגית עתידית עשויה, בהתייעצות עם רשימות הקהילות הים-תיכוניות, לגלות ענפים שאינם מוכרים כיום. Isaiah Berlin הזכיר עד כמה היתה מצבה של היהדות המודרנית מסומנת בעקירה ובבנייה מחדש בלתי פוסקת של זהויות [Berlin, 1973]: הלינייות האיטלקיות לא נמלטו מחוק זה, והשם Pisetzy, יהיה אשר יהיה פיזורו, היה ללא ספק עדו לכך.

שם משפחה הוא הרבה יותר מאשר תווית מינהלית: הוא נושא זיכרון, חוט המחבר בין הדורות מעבר לשברים שכתבה ההיסטוריה. המסורת היהודית העניקה לשם ערך מיוחד, כפי שהדגישו הוגי הדעות הגדולים של המסורת בדורנו. Léon Askénazi התעקש על האופן שבו הזהות היהודית מועברת בדיבור ובכתב, בהמשכיות העולה על הפשוטה מעל הקשר הביולוגי בלבד [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis, מצדו, הראה כיצד המחשבה היהודית מקשרת בין הכמיהה להמשכיות ובין דרישת הזיכרון החי, מן המדבר אל התשוקה [Abécassis, 1987].

מתוך נקודת מבט זו, לשאת היום את שם Pisetzy משמעו לרשת עקבה הרשומה בקטלוג הגדול של Schaerf ודרכו — בתולדות היהדות האיטלקית שנמשכו מאות בשנים. מה שמורישה מסורת המשפחה — סיפורים, שמות פרטיים חוזרים, זיכרונות מקומות — בא להשלים, ולעיתים לדייק, את מה שהמסמך המוסמך קובע. אנו מדגישים כי ממד זה שייך לתחום המסורת: אין לו אותו אופי ראייתי של המסמך, אך יש לו אמת משלו — אמת העדות וההמשכיות החוּוָיָה.

Maurice-Ruben Hayoun הזכיר עד כמה הפילוסופיה היהודית תהתה תמיד על היחס בין פרטיות של לינאז' ובין אוניברסליות של מסר [Hayoun, 2023]. משפחה כמו Pisetzy מגלמת את הדיאלקטיקה הזאת: ייחודית בשמה, בתולדותיה ובמקומותיה, ואף על פי כן שותפה למסע קולקטיבי העולה בהרבה על גבולותיה של בית אחד. כך הופכת מסירת השם למעשה נאמנות לא פחות ממה שהוא עובדת מצב אזרחי.

לפיכך, חובת הזיכרון אינה מחייבת המצאת ייחוס מחמיא, אלא לשמור ביושר על הידוע, לציין את הבלתי ידוע, ולהעביר לדורות הבאים יסוד הניתן לבדיקה שעליו יוכלו הם לבנות בתורם. זהו המובן העמוק של Zakhor, אותו ציווי הזיכרון שYerushalmi הציב במרכז החוויה היהודית [Yerushalmi, 1984].

בתום חקירה זו, דיוקנה של שושלת Pisetzy נותר מכוון ומאופק במתכוון. ידוע לנו, באופן מבוסס, כי השם נמנה על ידי Samuele Schaerf ב-I cognomi degli ebrei d'Italia בשנת 1925, ועל כן הוא שייך לאוצר שמות המשפחה היהודיים המתועדים של חצי האי [Schaerf, 1925]. סביב עובדה מוצקה זו, שחזרנו את העולם הסביר שנשא שם זה: זה של הקהילות היהודיות האיטלקיות בעת החדשה המוקדמת, עם תרבות הספר העשירה שלהן [Tamani, 2010], חיי העיר הערים שלהן [Bonfil, 1994] והמשכיהן הים-תיכוניים [Lévy, 1999].

הכרנו גם בגבולות ידיעתנו. אטימולוגיית השם נותרת בגדר השערה, התפצלויותיה הדיאספוריות האפשריות סבירות אך אינן מתועדות, וזיכרונה המשפחתי שייך יותר לתחום המסורת המועברת מדור לדור מאשר לתחום הארכיון. כנות זו אינה הודאה בחולשה: היא התנאי ההכרחי להיסטוריה הראויה לשמה. כפי שרצתה המסורת שממנה שואב ספר זה את השראתו, עדיף בסיס מאומת וצנוע על פני מבנה מפואר ובדיוני.

יהי רצון שהספר הגדול הזה ישמש נקודת מוצא למחקרים עתידיים. פנקסי הקהילות באיטליה, ארכיוני הנמלים הגדולים והקהילות הצפון-אפריקאיות, הכולופונים של כתבי היד העבריים — אולי עוד מסתתרות בהם אזכורות של השם Pisetzy. לנושאיו ולחוקריו נתונה מעתה המשימה להמשיך לפתוח את החוט, באמונה ל-Zakhor ובכבוד לאמת.