משפחת Pinto

שם Pinto הוא תחילתו שם מקום. הוא מפנה אל העיירה הקטנה Pinto שבקסטיליה, על סף Madrid, שממנה שאבה המשפחה לכאורה את שם אבותיה. לפי המסורת שמוסרים כרוניקאיה, נשאה הבית בעבר את השם "גאון", שזיכרון עתיק קשר אותו לגאון בבל רב שרירא; ורק בשעת הגלות אימצה, כשם משפחה, את שמה של הרשות המקומית שבה חיה.

שינוי זה קושר המסורת לאירוע המכונן של כל היהדות הספרדית: גירוש יהודי ספרד, שנגזר בשנת 1492. נטילת שם עיר הייתה מאפשרת, כך אומרים, להיטמע בנוף ולחמוק מעינה הפקוחה של האינקוויזיציה. ככמה עשרות אלפי גולים, עברו Pinto תחילה אל פורטוגל השכנה; אך המחסה היה קצר מועד, שכן הממלכה גירשה אף היא את יהודיה כמה שנים לאחר מכן (1496–1497). הסיפורים המשפחתיים מובילים אז חלק מהבית עד לאיטליה, לתחום האפיפיורות, לאנקונה, שהשלטון הרומי פתח את שעריה לפרק זמן בפני הפליטים.

מגירוש כפול זה נולד פיזור השם. הוא מתפשט לכל עבר של גלות ספרד: אל מרוקו, האימפריה העות'מאנית וארץ הקודש, כמו גם אל איטליה, הולנד וצרפת. Rabbi Yossef Pinto, האב הקדמון שהמקור שומר את זיכרונו הקדום ביותר, עזב את פורטוגל בשנת 1497 ונתיישב בדמשק, שאליה נהרו יהודים הבורחים מן האינקוויזיציה; שם עשה הון ונותר מפורסם בצדקתו. אחרים ישאו את השם לאמסטרדם, לבורדו, ללישבון, ובמועד מאוחר יותר עד לNew York.

כך, עוד לפני שהוא שם שושלת של חכמים וקדושים, Pinto הוא שם של זיכרון: שמו של מקום אבוד שבחרו גולים לשאת עמם, ובכך הפכו כינוי מקום קסטילי לחותמה השקטה של נאמנות.

הענף המזרחי של המשפחה שורשיו נעוצים בגלות האיברית. המסורת מציבה בראשיתו שני אחים: רבי שלמה פינטו — "הראשון", שמסופר עליו שעלה על המוקד על קידוש השם — ורבי יוסף פינטו, הנחשבים מייסדי השושלת. אבן הדרך הקדומה ביותר שניתן לתארכה היא רבי יוסף פינטו, שעזב את פורטוגל בשנת 1497 והתיישב בדמשק, שהייתה אז מקלט ליהודים הנסים מן האינקוויזיציה; סוחר עשיר ואיש חסד (צדקה וגמילות חסדים), המקור מציגו כאבי אבות הריף, ודאג לכך שבני ביתו יוכלו לייחד עצמם כליל לתורה.

רבי יאשיהו פינטו, הנקרא בראשי תיבות הריף, נולד בשנת 1565 — אותה שנה, מציין המקור, שנולד גם המהרש"א — ונפטר בדמשק בחודש אדר ה'תח (1648). גאון בהלכה ובאגדה, דרשן ומחבר, כיהן כרב דמשק ושהה תקופות בחלב ובצפת. מצד אמו היה אחיין של רבי חיים ויטאל; המקור מציגו גם כנין של דון יצחק אברבנאל, ובכך קושרת השושלת את עצמה לאצולה הספרדית של ספרד.

תלמידו של רבי יעקב אבולעפיה, קיבל ממנו סמיכה בצפת בשנת 1617, בעת ניסיון חידוש הסמיכה; אבולעפיה, כך מסופר, לא סמך אלא שני תלמידים בלבד: בנו שלו והריף. הוא ירש את מקום רבי חיים ויטאל כרב דמשק. יצא בשנת 1625 להתיישב בצפת, אך שב לדמשק לאחר מות בנו בשנה שלאחר מכן.

יצירתו עשירה ורחבת היקף. פירושו על אגדות התלמוד הכלולות בעין יעקב, המאור עיניים (ונציה, 1643), הוא שהביאו לשם עולם. ספריו האחרים נושאים כולם את המילה כסף — לא מתוך חיבה לממון, כפי שהוא מבהיר, אלא כרמז לפועל נכספה, "לכסוף" לעבודת האל: כסף נבחר (דמשק, 1616), כסף מזוקק (ונציה, 1628), כסף צרוף על משלי (אמסטרדם, 1629), כסף נמאס על איכה, השו"ת נבחר מכסף ופסקי קבוצת כסף.

הריף שייך שלמה ומן הראשונים לאסכולה הקבלית של האריז"ל. דודו חיים ויטאל היה תלמידו המובהק של יצחק לוריא בצפת והסופר הראשון של תורתו; בן דודו וחתנו, רבי שמואל ויטאל — בעלה של בתו ג'מילה — ערך והפיץ את כתבי הלוריאניקה. המסורת מספרת כי קברו בדמשק, שבו נחה גם ג'מילה, הפך למקום תפילה המפורסם בישועותיו, ושרבי שמואל ויטאל נשא את הספדו. בניו המשיכו את השושלת בחלב: רבי דניאל פינטו, הרב הגדול של ארם צובא, ואחריו רבי שמואל פינטו.

בקצה השני של הדיאספורה הספרדית, ענף פורטוגלי של המשפחה — הנושא תמיד את השם de Pinto או di Pinto — השתקע בקהילות הגדולות של המערב המרנאי. מרכזי Amsterdam, La Haye ו-Bordeaux אוכלסו במידה רבה על ידי "נוצרים חדשים" שחזרו בגלוי ליהדות לאחר שברחו מחצי האי האיברי; המונוגרפיות קושרות את פינטו מהולנד לפיזור המשפחה, כשאחד מאבות השושלת, הרב ראובן פינטו, היה מיוסד בLisbonne.

ב-Amsterdam נמנו בני פינטו עם הנכבדים (גבירים) ועם מחזיקי התורה. בשנת 1673 הזמינו שלושה אחים — הרב יצחק, הרב יעקב והרב משה די פינטו — את הרב הגדול Yaacov Sasportas, המפורסם כמי שנאבק בשבתאות, לעמוד בראש הבית מדרש שהוקם בביתם, שבו למדו שניים עשר מן התלמידים המצטיינים בעיר; בניהם, הרב יוסף והרב דוד, המשיכו את מפעלם. בשנת 1702 העניקה המשפחה ל-Amsterdam בית כנסת משלה. Sasportas עצמו מעיד על הכנסת האורחים הלמדנית הזו בספר השו"ת שלו אוהל יעקב.

הענף העמיד גם דמויות בולטות בחיים האינטלקטואליים ובציבוריים. ב-Bordeaux פרסם Isaac de Pinto בשנת 1762 את הApologie pour la nation juive, תגובה מנומקת לדברים האנטי-יהודיים של Voltaire — שהשיב כי לא התכוון לדבר סרה על היהודים כעם. בהולנד, הרב אברהם דה פינטו (1819–1878), דוקטור למשפטים, תובע המדינה ועצר מועצת העיר Amsterdam במשך עשרים שנה, עמד בראש הקהילה הספרדית ההולנדית. מעבר לאטלנטי, Isaac Pinto מקהילת Shearith Israel של New York הוציא בשנת 1766 את התרגום האנגלי הראשון של התפילות הספרדיות — ספר התפילות הראשון שנדפס בעיר זו.

לינאז' מערבי זה מגיע בסופו של דבר לאחד הבתים היהודיים המפורסמים ביותר באירופה. מצאצאי ראובן פינטו מ-Lisbonne נולדה Dorothy Pinto ("Dolly"), שנישאה לברון James de Rothschild, חבר הפרלמנט הבריטי. פילנתרופית גדולה, שותפה-מייסדת של קרן Yad Hanadiv, היא הורישה את עיקר רכושה למוסדות ישראליים. המקור מדגיש כי היא שמרה על קשרים עם רבני פינטו ממוגדור: התקבלה בדיסקרטיות אצל הרב משה אהרן פינטו באשדוד, ואירחה בלונדון את הרב חיים פינטו.

במהלך המאה ה-XVIII שורשת משפחת Pinto בקרקע מרוקו. על פי המונוגרפיות, הענף המרוקאי נוגע תחילה בחוף Tanger, ואחר כך עובר ל-Marrakech, שם מתחיל להיות לו שם בקרב המקובלים של הדרום. אולם הגבעול שממנו תצמח שושלת הצדיקים של Mogador נוקט דרך אחרת. הרב Chlomo Pinto, שבא מארץ ישראל לאחר שלמד באיטליה, בישיבת Reggio, באינטימיות עם הרמח"ל, עזב את אירופה על פי הזמנתו של ידידו הרב Khalifa ben Malka, נכבד מ-Tétouan; הוא נשא לאישה את אחותו, הרבנית Simha, והתיישב לצידו ב-Agadir. סוחר לא פחות ממה שהיה תלמיד חכם, שותף לסחר הימי של גיסו, הוא שגשג שם עד שרובע הנמל כונה לכאורה "Ponti" — עיוות של Pinto. המועדים המדויקים של התיישבות זו אינם ידועים, ומסורת מציבה אותה בזקנותו של האב.

סגירת נמל Agadir והמשבר שנלווה לה דוחפים את המשפחה להגר לעבר Mogador — Essaouira —, שתהפוך לערש המרוקאי האמיתי של הלינאג': Haïm Pinto הצעיר, שנולד ב-Agadir, יגדל שם, והעיר תשמור את קברו ואת זכרו.

בני Pinto משתלבים אז בסביבה בעלת צפיפות לומדנית נדירה. שנים ספורות קודם לכן, הרב Haïm ben Attar — הקדוש "אור החיים" —, לאחר שעזב את Salé עקב מחלוקת עם אחיינו, שהה קרוב לשנתיים מסוגר בחדר בודד בבית ב-Mogador, מתארח אצל הנכבד הרב Meïr Pinto, קונסול צרפת המשנה, שאחותו נישאה למפרש; משם עלה לירושלים בשנת 1742. המסורת מוסרת כי אותו חדר, מלא קדושה, ראה לאחר מכן את צדיקי Pinto נולדים בו ומסתגרים בו ללימוד, מדור לדור. מצד אמו, הרבנית Simha, נקשרה הלינאג' דווקא לבני Ben Attar.

סביבם האירו בתי המדרש הגדולים של מרוקו. בני da Avila של Salé ושל Rabat, תחילה: הרב Shmuel da Avila, מחבר ה-Ozen Shmuel וגיסו של אור החיים, ואחריו בנו הרב Eliezer da Avila — ה"רב אד"א" —, גאון תלמודי שפסיקותיו ב-Magen Giborim היו סמכות במשך זמן רב. אחר כך בני Elmaleh, ובתוכם הרב Yosef Elmaleh, ה-"Tokpo shel Yosef", אב בית דין של Rabat ושל Gibraltar, וצאצאיהם שנקבעו ב-Mogador. משפחת Coriat, שתיתן תלמיד לרב Haïm Pinto. ובמדרגה הראשונה, הרב Khalifa ben Malka, ה-"רכב"ם": רב, מקובל ומשורר — מחבר ה-Kaf ve-Naki וה-Kol Zimra —, סוחר שקשריו עם Holland, England ו-Portugal, אף הוא ממשפחת Ben Attar. בתוך מערכת כוכבים זו של משפחות הקשורות זו לזו בתורה, בקבלה ובנישואין, השתרשו בני Pinto, בטרם יתבלטו בתוכה בתורם.

בלב הזיכרון הספרדי-מרוקאי מתנשאת דמותו של רבי חיים פינטו הגדול — "הגדול", המכונה גם "הזקן" (הר"ח). המסורת מספרת כי נולד ביום פטירתו של רבי חיים בן עטר, הקדוש אור החיים, ועל כן ניתן לו שם חיים; המקורות מציינים את המאורע לשנת 1743 לערך, ומקור אחד מציין את שנת 1749. בנו של רבי שלמה פינטו, סנדקו היה דודו רבי חליפה בן מלכא, אצלו גדל יחד עם אביו שתים עשרה שנה. מסופר כי נולד באגאדיר, אם כי גרסה אחת, הנסמכת על מסמך, מציינת את ברצלונה כמקום לידתו.

לאחר גלות המשפחה למוגדור (אסוירה), נלקח הצעיר ונמסר על ידי קרובו, הנכבד מאיר פינטו, לישיבתו של רבי יעקב ביבס. עם פטירת רב זה בשנת 1769, מסרה הקהילה לרבי חיים את תפקיד הדיין: הוא נעשה אב בית דין של מוגדור, ישב לצד ידידו ושותפו רבי דוד בן חזן ורבי קוריאט — ראשי שמותיהם, כך מסופר, יוצרים את המילה "אחד". גידל תלמידים רבים, ובתוכם רבי אברהם קוריאט ורבי דוד זגורי, והעסיק את הסופר רבי שלמה אזולאי. אשתו הייתה הרבנית שמחה; נולדו לו בנים אחדים — ובהם רבי יהודה, המכונה "רבי הדן", שירש את מקומו — ובת בשם מזל.

קומתו הרוחנית חרגה מהר מגבולות הקהילה היהודית בלבד: המסורת מספרת כי נערץ על יהודים ומוסלמים כאחד. לימד ללא הרף את מעלת הצדקה, עד שנהגו לשמור בכל בית בעיר קופסת צדקה הנקראת "קופת רבי חיים פינטו". מכתביו — הלכה, אגדה, קבלה — כמעט הכל אבד מחוסר הדפסה; לא שרדו אלא מעט תשובות המובאות על ידי אחרים ופיוטים, כגון "חם ליבי בקרבי".

מוניטין קדושתו עצומים, ויש לקבלם כפי שהם: זיכרון חי. סיפורי הקדושה מציגים אותו כ"עושה פלאות" — תוקע בשופר וקורא את שלוש עשרה מידות כדי להדוף ממוגדור ארבה, בצורות ופלישות, או שכביכול יצר גולם מחימר להגן על יהודי העיר, ולאחר מכן פירקו, בפוסקו שעדיף לבטוח בבורא מאשר ביצור מעשה ידי אדם. נסים אלה שייכים לסיפור המסורתי ולא לעובדה המוכחת; אך ההתלהבות שהם נושאים עמם — היא ממש. כשהכריז על קיצו, דיבר רבי חיים חמישה ימים אל תלמידיו ונפטר בכ"ו אלול (1845), לאחר שציווה כי לא יוקם לו אבן הספד, אלא שמו בלבד. כסאו שמור באסוירה, וקברו בבית העלמין הישן נותר עד היום מקום עלייה לרגל — ההילולה של כ"ו אלול מנציחה את זכרו.

כאשר הרב חיים פינטו הגדול נפטר במוגדור בכ"ו אלול תר"ה (1845), בגיל תשעים ושש ולאחר יותר משבעים שנה בראשות בית הדין הרבני, הוא הניח אחריו ארבעה בנים — יהודה, יוסף, ישיה ויעקב. עמם, עתידה הייתה הקהילה להחשיב כמורשת לא כס שושלתי, אלא את ההעברה, מדור לדור, של אותה מוניטין של תורה וקדושה.

הבכור, הרב יהודה, שכולם כינוהו "רבי הדאן", ירש את מקום אביו. גדול בתורה ובקבלה, איש עצה ובקיא בשפות — שלט באנגלית, בצרפתית ובספרדית — התייעצו עמו גדולים ונציגים זרים באמצעות הקונסוליות שנמצאו במוגדור. מן הארכיונים המרוקאיים עולה כי התייעץ עמו ראש הממשלה Benjamin Disraeli, ואף התקבל באנגליה אצל המלכה Victoria — מסורת יותר מאשר עובדה מבוססת. איש חסד גדול היה; דאג לטלית, לתפילין, לבגדי חג ולנישואי בני העניים. נפטר בט"ו אב תרמ"א (1881) ונקבר ליד אביו, בבית העלמין הישן של מוגדור.

בנו, הרב חיים פינטו — המכונה "הקטן" (הכתן) או "השני", להבחינו מאבי אבותיו המפורסם — העביר את מרכז פעילותו ממוגדור לקזבלנקה, שם רכשה לו הקהילה מדור. חי בפשטות קיצונית, לבוש כעני ובין העניים, ולא הלביש בגדי כבוד אלא לשבת ולמועדים, ותדיר חזר ואמר: "הזהרו בבני עניים". משאיבד ראייתו בסוף ימיו, שמר, על פי המסורת, על חדות תפיסה שזיכתה אותו בכינוי "הנביא" (הנבי). נפטר בקזבלנקה, כשנפל בעת תפילת השחר, עטוף טלית ותפילין; בהלווייתו סגרו העסקים, כולל של מוסלמים.

לאחריו בא הרב משה אהרן פינטו, שנקרא על ידי אביו לזכרו של אהרן הכהן ומשה רבנו. ישב מסוגר במוגדור ארבעים שנה, כולן מוקדשות לתפילה ולתלמוד תורה, כדי — על פי המסורת המשפחתית — לשמור על ביתו של אבי אבותיו הרה"ח ולהמשיך בה את התפילות היומיות בעוד העיר נשארת ללא יהודים. לאחר קום מדינת ישראל עלה לארץ הקודש והתיישב באשדוד, שם הקים מתחם לימוד נרחב — בית מדרש, בית כנסת, מקווה, ישיבה — והפיץ בתי תורה באנגליה, בLyon, בParis (שנמסרה לבנו David) ובקליפורניה (שנמסרה לבנו יעקב). נפטר בה' אלול תשמ"ה (1985). על ידי בניו, ובהם הרב David Pinto והרב חיים פינטו שליט"א, עברו השליחות וזכרם של צדיקי מוגדור עד ימינו אלה.

מדור לדור, ייעדה המסורה את רבני בית פינטו כבעלי מופת ומלומדים בניסים. יש לשמוע מילים אלו כפשוטן: לא כדיווח על אירועים הניתנים לאימות, אלא כזיכרון קדושה, שהועבר בעל פה ואוסף לאחר מכן בספרי המשפחה, שבהם הפקיד עם שלם את תקוותו. סיפורי המופת — רפואות, בצורות שנשברו, סכנות שהוסרו, חלומות מבשרים — מהווים ז'אנר בפני עצמו, המסופר מתוך אמונה ולא מתוך עדות.

ראוי לציון כי המסורה עצמה מזהירה מפני עבודת זרה של הנס. המאמינים מספרים כי רבי חיים פינטו השני לימד את אלה שברכם ושהחלימו להודות לא לו, אלא לבורא עולם: ברכותיו, אמר, לא פעלו אלא בזכות החולה עצמו ובזכות האבות הקדושים שהזכיר בתפילותיו. הקדושה בסיפורים אלו אינה לעולם כוח אישי; היא תחינה, שרשרת זכויות המתנשאת עד האבות הקדמונים.

משום כך התרכזה ההערצה סביב הקברות. בבית הקברות הישן של מוגדור, שבו נחים רבי חיים פינטו הגדול, רבי הדאן ובני ביתם — כשהגדול, לפי המסופר, אסר כל מצבה שבחית וביקש שלא יחרתו עליה אלא את שמו — היו היהודים באים להתפלל, להניח את בקשותיהם ולהדליק נרות. המסורה מספרת כי זגג שהיה עיוור עשר שנים שב לראות שם בכוח הפסוקים, וחזר מדי שנה לכבד את הקבר; מסופר גם כי בכל בית יהודי בעיר עמד קופסת צדקה — "קופת רבי חיים פינטו" — המנציחה את זכרו ואת תורתו על מעלת הצדקה.

ההילולא של כ"ו אלול, יום פטירתו של הגדול, הפכה למוקד ההערצה. לאחר עזיבת היהודים את מרוקו, עברה ההילולא לישראל, לאשדוד, שם הקים הבית הנשיאותי המשפחתי את מושבו. המאמינים מספרים כי בהילולא הראשונה של רבי משה אהרן פינטו, פרצה מים מקברו במקום שמו החרות, ויבשה ברגע שהקהל טבל בה את ידיו; אחרים מספרים על רפואות שהתקבלו בעצרות אלו. כסיפורים שהם — זיכרון ואמונה, לא כרוניקה — ביטויים אלו מגלים את הדבקות של קהילה שעבורה נשארים בני פינטו, לפי הנוסחה החוזרת, מאותם "צדיקים שאפילו במותם קרויים חיים".

הקמת מדינת ישראל מטלטלת את גאוגרפיה המשפחה. במוגדור (אסווירה), המתרוקנת אט אט מיהודיה, נותר Rabbi Moshé Aharon Pinto — בנו של Rabbi Haïm Pinto השני — תחילה שומר יחיד של בית אבותיו, ומקיים בו את התפילות היומיות לשמירת ביתו של הַהַ"ר. לאחר שנים אחדות בקזבלנקה, עולה אף הוא לישראל בשנות השישים, ומתיישב באשדוד. שם הוא מניח את אבן הפינה למתחם עצום של לימוד ותפילה — בית מדרש, בית כנסת, מקווה, ישיבה — שיהפוך ללב הישראלי של השושלת. המוטו שלו, "לתקן עולם במלכות שדי", מבטא מסירה הנשואת עיניה אל העולם. הוא נפטר באשדוד בשנת 1985.

עוד בחייו מצמיח Rabbi Moshé Aharon ענפים מחוץ לישראל: הוא מייסד או מביא להקמת ישיבות באנגליה, בליון (עם מקווה), בפריז — שהופקדה בידי בנו Rabbi David Pinto — ובקליפורניה, שהופקדה בידי בנו האחר, Rabbi Yaacov Pinto. בדור אחד מתפרשת השושלת המרוקאית על פני שלוש יבשות.

כיום, שני בנים ממשיכים את המפעל. Rabbi David Pinto מנהל מפריז את ישיבת Pinto, הלב של רשת הוראה בצרפת. אחיו, Rabbi Haïm Pinto (שליט"א) — חתנו של Rabbi Meïr Abou'hatséra, בנו של הבבא סאלי — מנהל באשדוד את מוסדות אוצרות חיים – ישמח משה, הנושאים את שמם של הצדיקים Haïm Pinto ו-Moshé Aharon Pinto: בתי כנסת, הישיבה דברי Edmond Safra (שנחנכה בשנת 1991 ונקראת על שם הפילנתרופ האלפי Edmond Safra, אחד מגדולי נדיביה) ובית הספר לבנות נאות אסתר. הוא הרב הראשי של קריית מלאכי, ודאג להעביר ממרוקו, בטרם יהרס בית הקברות, את עצמותיהם של ארבעה צדיקים ממשפחתו, ומארגן את הילולות רבני Pinto בישראל ובמרוקו. שושלת המפוזרת כיום בין ישראל, צרפת ויבשת אמריקה — לא איבדה בכך דבר מאחדותה.

ממעיירה קסטיליאנית הסמוכה למדריד ועד לישיבות אשדוד, פריז וקליפורניה — שמה של משפחת Pinto חצה יותר מחמישה מאות שנה מבלי לנתק את החוט המחיה אותה: ברית הדעת והקדושה. המשפחה מגלמת דמות כמעט מופתית של מסורת ספרדית ומרוקאית. הדעת, תחילה: הרי"ף מדמשק ופירושו לעין יעקב, פוסקי חלב ומראכש, מקובלי "חבורת האריות", החכמים והאפולוגטים של המערב המרָּנִי — אמסטרדם, בורדו, האג, ניו יורק. הקדושה, לאחר מכן: שושלת הצדיקים של Mogador, מרבי Haïm Pinto הגדול ועד רבי Moshé Aharon, שקבריהם והילולותיהם נותרים, לכל כך רבים מן המאמינים, מוקדי זיכרון חי.

מה שמרשים, בסיום מסע זה, הוא אחדותה של משפחה שהתפזרה על פני שלושה יבשות. גורשו מספרד, נפוצו בין המזרח העות'מאני, אירופה והמגרב, ולאחר מכן נקבצו מחדש על ידי העלייה והגולה הבת-זמננו — בני Pinto נראים כאילו עשו מהגלות לא כליה אלא פוריות: כל תזוזה הותירה אחריה יצירות, בתי מדרש, מורים. בכך, תולדותיהם מרכזות בתוכן משהו מן היהדות הספרדית כולה — היכולת להישאר עצמך בכל מקום, סביב ספר ושם.

ספר הגדול הזה נשען על שתי מונוגרפיות עבריות מאת Ehud Michelson, "כתר קדושה — תולדות הזהב לבית Pinto" ו"השושלת לבית Pinto", שפורסמו בהמשכים באתר moreshet-morocco.com, הספרייה הדיגיטלית של Elie Pilo. יבואו על תודתם כאן: ללא עמלם המסור של איסוף, בדיקה ושימור, לא ניתן היה לכנס ולהנחיל את זכר משפחת Pinto — תאריכיה, יצירותיה וסיפוריה.