משפחת Pines

השם Pines (גרסאות: Pinnes, Pineles, Pinès) נמנה עם שמות המשפחה האשכנזיים שהיווצרותם נשלטת על פי ההיגיונות המתוארים במאגרי האונומסטיקה הגדולים. המיון שביסס Alexander Beider לשמות שהיו נהוגים בקיסרות הרוסית לשעבר, בממלכת פולין ובגליציה, וכן זה שביסס Lars Menk לשמות היהודים-הגרמנים, מספק את המסגרת המוסמכת לדיון על מוצאו של השם [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands].

מספר השערות מתקיימות זו לצד זו, וחשוב להימנע מהכרעה במקום שבו התיעוד עדיין פתוח. על פי קריאה ראשונה, Pines הוא שם משפחה מטרונימי הנגזר משם הפרטי הנשי Pine או Pinne, שהוא עצמו כינוי חיבה מוכח בעולם היידיש המזרחי; הסיומת -es / -s מציינת את הייחוס (״בן Pine״), על פי הדגם המתועד היטב של שמות שנוצרו משמות נשים בתחום האשכנזי [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. קריאה שנייה קושרת את השם לשורש טופונימי או לראשי תיבות — השערה שברירית יותר, שיש להציגה ככזו.

קיבוע שמות המשפחה היהודיים בקיסרות הרוסית נובע ברובו מהצווים הקיסריים הרצופים — ובראשם תקנות 1804 ואוקז 1845 — שהטילו על הקהילות היהודיות לאמץ שמות אב תורשתיים למטרות מס, גיוס וניהול מנהלי. בהקשר כפוי זה הוענק לקהילות אשכנזיות רבות שם שניתן להעברה, או שבחרו בעצמן שם כזה. שם המשפחה Pines שייך ככל הנראה לשכבת השמות שהוכרו רשמית בראשית המאה התשע-עשרה, אף שייתכן שהוא משקף שימוש משפחתי קדום יותר [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. העקביות של פיזורו הגאוגרפי — ליטא, בלארוס, צפון-מזרח פולין — מעידה על מוקד מוצא הנמצא בתחום המושב שנקבע ליהודי הקיסרות, הPale de résidence המפורסם.

יש להיזהר מלבלבל בין Pines לבין הומונימים שנוצרו באופן עצמאי באזורים לשוניים אחרים: הומוגרפיה אינה מוכיחה שום קרבה גנאלוגית. לעומת זאת, השם מתאים היטב לצרפות ולהאנגלה, מה שמסביר את הישרדותו תחת כתיבים יציבים בקהילות הגולה המערביות.

מוצאה המתועד של שושלת Pines ממוקם במחוזות הצפון-מערביים של האימפריה הרוסית, אזור המקביל לליטא ההיסטורית ולבלארוס של ימינו. מרחב זה, לב העולם הליטבאי, מתאפיין במסורת לימוד תלמודי עמוקה, בהשפעתן של הישיבות הגדולות, ובזיקה מיוחדת לחריפות השכלית שהטביעה את חותמה לדורות על צאצאי קהילות אלה.

המסורת המשפחתית משתלבת כאן עם המסמך מבלי להיטמע בו תמיד: הסיפורים המועברים מדור לדור מציבים אבות קדמונים בקהילות אזור Grodno ו-Brest, מוקדי יהדות תלמידי-חכמים שבהם הבקיאות הרבנית היוותה את ההון הסמלי העיקרי. סוג זה של נרטיב, שכיח במשפחות אשכנזיות ממוצא ליטאי, יש לקבלו כזיכרון מועבר שהמסמך מאמת את מסגרתו הכללית — הנוכחות היהודית הצפופה והעתיקה במחוזות אלה — מבלי לאמת בהכרח כל חוליה גנאלוגית מדויקת. זהו טבעה של הנקודה שבה מסורת ומסמך נפגשים: האחת מאירה את רעותה, אך אף אחת מהן אינה ממצה אותה.

המאה התשע-עשרה רואה קהילות אלה נסחפות בזרמים הגדולים שעיצבו מחדש את היהדות המזרח-אירופית: ההשכלה, שהטיפה לפתיחות כלפי התרבות החילונית ולהתחדשות השפה העברית; תנועת המוסר, שהעמיקה את הדרישה המוסרית; ובסוף המאה, התעוררות הלאומיות היהודית. המשפחות המשכילות של אזור זה, ובהן Pines, עמדו בצומת המתחים שבין נאמנות למסורת ושאיפה לחדשנות. יש לשער, מבלי שכל פרט יהיה מבוסס, שבני Pines השתתפו בתסיסה זו, כפי שמעידה מסלולם של נציגיהם המתועדים ביותר, הנידונים בפרקים הבאים.

ההתדלדלות ההדרגתית, הרדיפות והפוגרומים בסוף המאה התשע-עשרה, ולאחר מכן תהפוכות המאה העשרים, יזרזו את פיזור מוקדים אלה לעבר מערב אירופה, צפון אמריקה וארץ ישראל.

הדמות המתועדת ביותר בשושלת היא ללא ספק Yehiel Michel Pines (1843–1913), הוגה דעות, סופר ואחד מגיבורי העלייה הראשונה לציון. נולד ב-Ruzhany שבבלארוס, והוא מגלם את אותו דור של אנשי תורה שידעו לשלב בין נאמנות לדת ובין מחויבות לתנועה הלאומית היהודית.

Yehiel Michel Pines התיישב בירושלים בשנת 1878 כנציג של קרן צדקה בריטית — קרן Montefiore-Touro — שנועדה לסייע לישוב (הקהילה היהודית בארץ ישראל). הוא מילא תפקיד בולט בפיתוח ההתיישבויות החקלאיות הראשונות ובתמיכה בחלוצי קבוצת בילו, שהגיעו בראשית שנות ה-1880 עם השאיפה לחדש את החיים היהודיים על בסיס עבודת האדמה. פעילותו בגדרה — אחת המושבות המייסדות של הישוב — קשורה קשר בל-יינתק לאותה תקופה ראשונית של הציונות המעשית.

כאיש עט, היה Pines גם סניגורם הנלהב של תחיית העברית כשפה חיה, ורעו בדרך של Eliezer Ben-Yehuda, שעמו שיתף פעולה וגם היה לו לקרוב משפחה מסוים בזיקת נישואין. עמדתו הייחודית — שומר מצוות ברוחו, אך פתוח לחידוש לשוני ותרבותי — הביאה אותו לחיכוכים עם חוגי החרדים בקהילה הוותיקה של ירושלים, ולא פחות מכך עם מעגלים חילוניים מסוימים. מתחים אלה עצמם מעידים על המקום הציר שתפס בין שני עולמות. כתביו, המשלבים הגות דתית, פולמוס לאומי ועימות אינטלקטואלי, מציבים אותו בין ההוגים הבולטים של יהדות המעבר — זו שסירבה לבחור בין נאמנות לתמורה.

מסלולו של Yehiel Michel Pines מקנה לשם המשפחה עומק היסטורי מיוחד: אין זה שם של גולה בלבד, אלא שם החרות במעשה הבנייה מחדש של הבית הלאומי בארץ ישראל.

הפטרונים מגיע לשיאו האקדמי עם Shlomo Pines (1908–1990), אחד מגדולי ההיסטוריונים של הפילוסופיה והמחשבה היהודית, הערבית והיוונית-לטינית במאה העשרים. נולד בפריז למשפחה ממוצא רוסי וקיבל את השכלתו במדינות שונות באירופה; הוא מגלם את הגשמת המסלול הדיאספורי: בנה של לִינְיָה מזרחית שנעשה למאסטר הבלתי מעורער של האֵרוּדיציה הפילוסופית הבינלאומית.

Shlomo Pines מוכר בכל העולם בזכות תרגומו האנגלי המבואר והמוערף של מורה הנבוכים למיימונידס — The Guide of the Perplexed — שפורסם בשנת 1963 [Shlomo Pines, The Guide of the Perplexed, 1963]. מהדורה זו, המלווה במסה היסטורית ופילוסופית בהיקף נרחב ביותר, נחשבת עד היום לסמכות אקדמית מכרעת; היא חידשה את חקר הפילוסופיה היהודית מימי הביניים על ידי שהציבה אותה מחדש בהקשר המחשבה הערבית והניאופלטונית. עבודתו של Pines פורשת בה אֵרוּדיציה רב-לשונית — עברית, ערבית, יוונית, לטינית ושפות אירופיות מודרניות — שנותרת מודל לדייקנות פילולוגית ולרוחב השוואתי [Shlomo Pines, The Guide of the Perplexed, 1963].

כפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, הקדיש Shlomo Pines את מחקריו למגוון רחב של נושאים: העברת המדע היווני לעולם הערבי והעברי, האטומיזם ותיאוריות פיזיקליות מימי הביניים, היחסים בין יהדות, נצרות ואסלאם, ותולדות הרעיונות הדתיים. יצירתו עיצבה באופן מתמשך את המחקר המיימוניאני ואת היסטוריית הפילוסופיה של ימי הביניים.

כך, מן החלוץ הדתי בירושלים ועד לפילולוג של האוניברסיטה העברית, ממחישה הלִינְיָה Pines רציפות מרשימה: יחס תובעני אל הטקסט, אל השפה ואל הלימוד, המועבר דרך תמורות גאוגרפיות ועיצובים מחדש של המודרניות היהודית. השאלה האם שתי דמויות אלה חלקו אבות קדמונים משותפים קרובים נותרת, לאור התיעוד הקיים, בגדר השערה; אך קהילת השם והסביבה — יהדות ליטא המלומדת — מתארת קרבה שהיא לפחות תרבותית וסמלית.

מסוף המאה התשע עשרה, פיזור הקהילות המזרחיות מביא לנוכחות שם המשפחה Pines בגולויות הקליטה המרכזיות: צרפת, הממלכה המאוחדת, ארצות הברית, וכן פלשתינה ולאחר מכן מדינת ישראל. פיזור זה עוקב אחר גלי ההגירה היהודיים הגדולים — בריחה מפוגרומים, הגירה כלכלית, גלות פוליטית — אשר שרטטו מחדש את מפת היהדות העולמית בין השנים 1881 ו־1939.

יציבותה הגרפית של השם במדינות המערב — Pines נשמר כמעט זהה לעצמו בצרפתית כבאנגלית — תרמה להעברתו ללא שינוי משמעותי, בניגוד לשמות משפחה אשכנזים רבים שעוצבו מחדש לפי גחמות המינהלות הקולטות. עקביות יחסית זו מהווה מדד יקר ערך לגנאלוג, אך מחייבת זהירות: ההומונימיה בין ענפים ללא קרבה משפחתית מוכחת נותרת תופעה שכיחה, ושייכותם לאותה לינאז' חייבת תמיד להיקבע על בסיס תיעוד אזרחי וקהילתי, ולא להיות מוסקת ממוצא השם בלבד [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה והיהודים-גרמנים].

המאה העשרים, החתומה בחותם השואה, פגעה עד עמקה בקהילות מזרח אירופה שמתוכן צמח השם. ענפים רבים שנותרו במקומם הושמדו עד היסוד, בעוד שיורי השושלת שהיגרו קודם לכן הבטיחו את הישרדות הלינאז' והמשכיותה. דיאלקטיקה טראגית זו של חורבן והתמדה היא גורלן המשותף של רוב המשפחות האשכנזיות; משפחות Pines אינן יוצאות דופן בכך. שחזור הגנאלוגיה שלאחר המלחמה נשען אפוא על ארכיונים מפוזרים, פנקסי קהילות, ספרי יזכור וזיכרון משפחתי מועבר, עם כל הפערים שמכתיבה היסטוריה שנקטעה באלימות כה רבה.

שם המשפחה Pines מציע, בתמציתיותו, עיבוי של ההיסטוריה היהודית המודרנית. מוצאו ככל הנראה מבית לבני ליטא-בלארוס, וקבע את צורתו במסגרת הצווים האונומסטיים של האימפריה הרוסית [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה ויהודי גרמניה], והוא נושא את חותמם של הזרמים הגדולים שחצו את יהדות אשכנז: לימוד התלמוד, ה-Haskalah, ההתעוררות הלאומית והמצוינות המלומדת. מ-Yehiel Michel Pines, החלוץ הדתי של השיבה לציון, ועד Shlomo Pines, מורה רבן של תולדות הפילוסופיה ומתרגמו המוסמך של הרמב"ם [Shlomo Pines, The Guide of the Perplexed, 1963], ממחישה הלינאה המשכיות של הרוח מעבר לשבריה של הגאוגרפיה וההיסטוריה.

ואולם, על ההיסטוריון לסיים בענווה ההולמת את מלאכתו: רבים מחוליותיה של אילנות היוחסין הזה נותרים בגדר השערה, ואין בשיתוף השם כדי להוות ראיה לקרבת משפחה. מה שעולה בבירור, לעומת זאת, הוא אֶתוֹס — זה של יחס נלהב אל הטקסט, אל השפה ואל המסירה — שהשם Pines נושא כמורשה חיה. לחוט העדין אך העיקש הזה, הארוג מזיכרון ומארכיון, ביקש הספר הגדול הנוכחי להעניק את המגיע לו.