משפחת Piha

הבסיס התיעודי של משפחת Piha נשען על סמכותו של Samuele Schaerf, שספרו משנת 1925, I cognomi degli ebrei d'Italia, נותר קטלוג ההתייחסות לאונומסטיקה היהודית האיטלקית. Schaerf מונה בו את Piha בין שמות המשפחה המאומתים על אדמת איטליה, ומסווג את הלינאז' בין משפחות יהודיות של חצי האי [Schaerf, 1925]. הכללה זו בקטלוג עיוני מוסמך מעניקה לשם מעמד תיעודי איתן: אין מדובר בשחזור מאוחר, אלא בעדות שנאספה על ידי פילולוג שיטתי מתוך הרקמה הקהילתית האיטלקית של ראשית המאה העשרים.

האטימולוגיה של השם, לעומת זאת, שייכת לתחום הסביר ולא לתחום המוכח. מספר השערות מתקיימות בד בבד. השערה אחת קושרת את Piha לשורש שמי — הערבית או העברית פה (הפה), שממנה נגזר כינוי בעל ערך תיאורי, כמו שמות אב ים-תיכוניים רבים שנולדו מכינוי. השערה אחרת, נפוצה בשמות ספרדיים קצרים, רואה בו צורה מקוצרת או מוספניזדה של שם קדום יותר, שנשתנה עם תמורות התמלול האיטלקי, האיברי והצפון-אפריקאי. האיות עצמו — Piha, Pia, Pihha לפי הרישומים — מעיד על גמישות אורתוגרפית זו, האופיינית לשמות יהודיים המסתובבים בין שפות ואלפביתות.

חוסר יציבות אורתוגרפי זה אינו חולשה תיעודית: הוא עצמו סימן לניידות הדיאספורית. כפי שהדגיש Robert Bonfil במחקרו על חיי היהודים באיטליה של הרנסנס, הקהילות היהודיות האיטלקיות היו צמתים שבהם נפגשו יהודים ממוצאים שונים — איטלקים ילידים, אשכנזים מהצפון, וספרדים שהגיעו בעקבות גירושי האיבריה — כל אחד מביא עמו שמותיו, מנהגיו ותמלוליו. החברה היהודית האיטלקית של הרנסנס הייתה רבגונית, מסומנת בדו-קיום של מסורות שונות במרחב עירוני אחד [Bonfil, 1994]. שם כמו Piha, המאומת באיטליה אך ככל הנראה ממוצא ספרדי, ממחיש בדיוק שכבות-על אלו.

ראוי להציב כאן גבול מתודולוגי: בהיעדר פרשנות אטימולוגית מוסכמת, אנו נמנעים מלקבוע מקור ייחיד. השם מאומת כשם משפחה יהודי-איטלקי; משמעותו הראשונית נותרת בגדר השערה.

מאחר שבאיטליה תועד שמה של משפחת Piha, ההיסטוריה של הקהילות היהודיות האיטלקיות היא שמספקת את המסגרת הראשונה להבנת הלינאה. היסטוריה זו עתיקה ונמשכת ברציפות: קיימת מאז ימי קדם רומיים, חוותה היהדות האיטלקית בתקופת הרנסנס פריחה אינטלקטואלית וכלכלית מרשימה, לפני שהוחלו עליה כליאות הגטאות שנוסדו במאה השש-עשרה.

Bonfil הראה כי מצבם של היהודים האיטלקיים בתקופת הרנסנס היה פרדוקסלי: משולבים בו-זמנית בדינמיקות התרבותיות של סביבתם, ועם זאת נשמרים בתוך אחרוּת משפטית ודתית. היהודים השתתפו בתרבות ההומניסטית תוך שמירה על מבני חייהם הקהילתיים והדתיים הייחודיים [Bonfil, 1994]. משפחה כמשפחת Piha, אם אכן הייתה שייכת לעולם זה, הייתה נעה בין בית הכנסת, המסחר, ולאחרים שבהם — לימוד הטקסטים וייצור כתבי היד.

בנוגע לאחרון שבנושאים אלו, עבודותיה של Giulia Tamani על כתבי היד העבריים המעוטרים מאיטליה מזכירות את העושר המרהיב של תרבות הספר בקהילות האיטלקיות. כתבי היד העבריים המאוירים שהופקו באיטליה מעידים על רמה גבוהה של תחכום אמנותי ועל שילוב של דגמים אסתטיים מן הרנסנס [Tamani, 2010]. גם אם אין מקור המאפשר לייחס לאיש ממשפחת Piha הזמנה או העתקה של כתב יד ספציפי, ההקשר הזה מאיר את הסביבה התרבותית שבתוכה חיו המשפחות היהודיות האיטלקיות, לרבות הצנועות שבהן, את יחסן אל הכתוב הקדוש.

הערים הנמליות האיטלקיות, ובראשן Livourne, מילאו תפקיד מכריע בקליטת הספרדים. Lionel Lévy שחזר בדקדקנות רבה את ההיסטוריה של "האומה היהודית הפורטוגזית" שLivourne הייתה, מסוף המאה השש-עשרה, אחד ממרכזיה הגדולים. Livourne הפכה, בזכות הפריבילגיות שהעניקו לה ה-Médicis, למקלט משגשג לסוחרים יהודים ספרדים ופורטוגזים שמוצאם מחצי האי האיברי [Lévy, 1999]. בכּוּר ההיתוך הלִיוֹרנֵזי הזה נוצרה זהות ספרדית-איטלקית הפונה אל הים התיכון, ובאמצעותו יש להבין ללא ספק את נוכחותו של שם כמו Piha על אדמת איטליה: לא כעובדה מבודדת, אלא כחוליה בדיאספורה האיברית שנתחברה מחדש.

אם הארכיון האיטלקי קובע את השם, המסורת הספרדית מאירה ככל הנראה את מקורו. גירוש 1492 פיזר את יהודי ספרד לעבר צפון אפריקה, האימפריה העות'מאנית, איטליה והמחוזות המאוחדים. משפחות ספרדיות רבות נושאות שמות קצרים ואטומים שעברו את ההגירות הללו תוך כדי עיוותם. העובדה שהשם Piha מופיע הן באיטליה והן, על פי הזיכרון המשפחתי, באזור צפון-אפריקה — מחזקת את ההשערה בדבר מקור איברי משותף שהתפשט לאורך נתיבי הסחר הים-תיכוניים.

Lionel Lévy תיאר בצורה מופתית את הרשת המקשרת בין Livourne לבין Tunis, Amsterdam ומעבר להם — מרחב שבו נעו אנשים, סחורות, הון וצורות שמות. הלאום הפורטוגלי היווה רשת טרנס-ים-תיכונית וטרנס-אטלנטית שחיברה בין Livourne, Amsterdam ו-Tunis בקשרים משפחתיים ומסחריים צפופים [Lévy, 1999]. ברשת זו, שם זהה יכול היה להופיע בו-זמנית בנמלים שונים, כשהוא נשוא על ידי ענפים של אותה גזע מפוזר. ההיסטוריה של Livourne מראה כיצד קהילה ספרדית יכלה להקרין הרבה מעבר לעיר, ולפזר את משפחותיה לכל רחבי הגדה הים-תיכונית [Lévy, 1996].

האזור האלג'יראי מציע שדה מחקר רלוונטי במיוחד. Eliahou-Éric Botbol, בחיבורו על ההיסטוריה של הקהילה היהודית ב-Tlemcen, הראה את עומקו ועתיקותו של היהדות שבמערב אלג'יריה, שבה נתמזגו יהודים ילידים עם תוספות ספרדיות. הקהילה היהודית של Tlemcen, מן הוותיקות שבצפון אפריקה, קיבלה לאחר 1492 גל של יהודים מגורשי ספרד שחידשו את חייה הדתיים והאינטלקטואליים [Botbol, 2000]. הארכיונים הרבניים של קהילות סמוכות, כגון אלה של Sidi Bel Abbès, שומרים את עקבותיהן של משפחות ספרדיות אלה שהשתרשו באזור [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

אנו מכנים סעיף זה «צומת» משום שהמסורת — הקושרת את השם לעולם הספרדי של צפון אפריקה — והארכיון — המשרין אותו באיטליה — עונים זה לזה מבלי לסתור זה את זה: יחד הם מצייר את קווי המתאר של משפחה איברית מפוזרת. מעמדה של הסברה נשאר «סביר»: עד כה, אין שטר המקשר בשמות פרטיים בין ענף איטלקי לבין ענף אלג'יראי של Piha. ההשערה עקיבה וסבירה, אך לא הוכחה.

מה עשו בני משפחת Piha? בהיעדר מונוגרפיה משפחתית ייעודית, אין לענות אלא בדרך של היסק מתוך מצבן הכללי של משפחות יהודיות ספרדיות בים התיכון — ומכאן מעמדו של פרק זה כ"משוער". המסחר, הסחר הימי, המלאכה, הרבנות וההוראה היו עמודי התווך המקובלים של הפעילות היהודית בחברות אלה.

בLivourne ובנמלי איטליה הצטיינו משפחות האומה במסחר לטווח ארוך, בתיווך ובפיננסים, המשולבים ברשתות של נציגים בני דתם. משפחות Livourne בנו את שגשוגן על הסחר הבינלאומי, האשראי והסולידריות הקהילתית המובנית על ידי האומה [Lévy, 1996]. בצפון אפריקה היה הרקמה שונה: לצד הסוחרים הגדולים חיה אוכלוסייה של בעלי מלאכה, רוכלים ולמדנים. בTlemcen התארגנה החיים היהודיים סביב בתי הכנסת, בתי המדרש התלמודיים ומלאכת יד מסורתית שהועברה מדור לדור [Botbol, 2000].

בלב חיים אלה — ההעברה. הארכיונים הרבניים — כתובות, גיטין, חוזים, שאלות ותשובות — מהווים את שלד התיעוד של הזיכרון הקהילתי. Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès ממחישים כיצד רשמו מרשמים אלה נישואין, ייחוסים וסכסוכים, וקבעו לדורות את השמות והברית. [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. בדיוק בגנזכים כאלה עשויה לצוץ יום אחד עדות נומינטיבית על בני Piha האלג'יריים, שתהפוך את ההשערה הסבירה שלנו לעובדה מבוססת.

ההעברה לא הייתה משפטית בלבד אלא גם רוחנית. המחשבה היהודית, כפי שהציגוה Armand Abécassis ו-Léon Askénazi, מעצבת לעומק את זהותן של משפחות אלה. המחשבה היהודית פועלת בתנועה מן המדבר אל התשוקה, כלומר מחוויית החסר לעבר אתיקה של יחס [Abécassis, 1987]. ו-Léon Askénazi הזכיר כי לחשוב את המסורת היהודית כיום פירושו לחבר בין נאמנות למורשת המתקבלת ובין דרישת השכל המתחדש [Askénazi, 1999]. באופק זה העבירו משפחות כמו Piha, מדור לדור, יותר מנחלה חומרית: דרך להיות בעולם.

מעבר לעובדות, לינאז' חי מתוך התודעה שיש לו על עצמו. פרק זה נשען במכוון על הזיכרון המועבר יותר מאשר על הארכיון: הוא שואל מה פירושו, עבור משפחה כמו Piha, להשתייך לעם היהודי לאורך הגלות הממושכת.

הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, שנחקרה על ידי Colette Sirat דרך כתבי היד, מראה כמה עמוקה הייתה העיסוק בשאלות הזהות, הגלות והגאולה בתרבות הקהילות הספרדיות. הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים נפרשת בכתבי היד כמסורת חיה, שבה הספקולציה המטאפיזית נמצאת בדיאלוג מתמיד עם החוויה הדתית [Sirat, 1983]. Maurice-Ruben Hayoun, בסינתזה האחרונה שלו, ממשיך את ההיסטוריה הזו ומראה את רציפות המחשבה היהודית מהעת העתיקה ועד לעת החדשה [Hayoun, 2023]. משפחה אינה רק רצף של שמות: היא נאמנת, ולו שלא במודע, למורשה אינטלקטואלית זו.

שאלת הזהות היהודית בגולה נדונה בחדות על ידי Isaiah Berlin, שניתח את המתח שבין השתייכות לאמנציפציה, בין נאמנות פרטיקולרית לאוניברסליות. Berlin מתאר את המצב היהודי המודרני כתנודה קשה בין הטמעה, שמירת הזהות וחיפוש אחר תחושת שייכות המוכרת במלואה [Berlin, 1973]. Piha, כמו כל כך משפחות שעברו דרך איטליה, צפון אפריקה ואז, רבות מהן, צרפת או ישראל במאה ה-20, חיו את התנודה הזו.

לבסוף, הזיכרון עצמו הוא נושא לעיון. Yerushalmi הראה שהיהדות העדיפה ארוכות את הזיכרון הליטורגי על פני ההיסטוריוגרפיה הביקורתית. לפי Yerushalmi, מצוות הזכירה — זכור — עיצבה את יחסו של היהודי לעבר הרבה לפני שצמחה היסטוריוגרפיה מודרנית [Yerushalmi, 1984]. הספר הגדול הזה מצוי על הגבול בין השניים: הוא מכבד את הזיכרון המועבר תוך שהוא מעמידו לבחינת הארכיון. מעמדו של פרק זה כ"מועבר" מניח במפורש שמה שנאמר בו נובע ממשמעות שהתקבלה, לא ממסמך מוכח.

בסיום מסע זה, מה ידוע לנו על Piha? עובדה אחת מבוססת היטב: השם מתועד כשם משפחה יהודי-איטלקי אצל Samuele Schaerf בקטלוג שפרסם ב-1925 [Schaerf, 1925]. סביב נקודת עיגון זו מתגבשת השערה קוהרנטית: משפחה שמוצאה כנראה ספרדי, שנפרשה לאחר 1492 לאורך נתיבי הים התיכון המחברים את איטליה — ובמיוחד Livourne — לצפון אפריקה, כאשר Tlemcen וסביבתה מהווים זירה סבירה.

שחזור זה נותר, ברובו, בגדר הסביר. הוא נשען על הידע הכללי אודות הדינמיקות הדיאספוריות הספרדיות, ולא על שרשרת מסמכים המקושרים בשמות פרטיים. מודל האומה הפורטוגזית, המחברת בין Livourne, Amsterdam ו-Tunis, מציע את המסגרת הרלוונטית ביותר להבנת פיזורה של משפחה כזו ברחבי אגן הים התיכון [Lévy, 1999]. הקרנות הרבניות של צפון אפריקה, כדוגמת ארכיונות Sidi Bel Abbès, הם המאגר שבו עשויים להימצא מחר התיעודים שיהפכו את ההשערה לוודאות.

מתוך יושר אפיסטמי: ספר זה אינו ממציא יחס-יוחסין שאף מקור אינו תומך בו. הוא מציע מסגרת — איטלקית וספרדית, ים-תיכונית ודיאספורית — שבתוכה מוצא השם Piha את היגיונו. כפי שהזכיר Léon Askénazi, הנאמנות למורשת אינה שוללת את הדרישה הביקורתית [Askénazi, 1999]. ברוח זו, בצומת שבין ההיסטוריה והזיכרון, נסגר הגדול ספר זה, פתוח לממצאים הארכיוניים שיבואו, יום אחד, להשלים את עמודיו.