משפחת Perpetuo

אבן הפינה של כל חקירה אודות משפחת Perpetuo היא הערך מאת Samuele Schaerf. ב-I cognomi degli ebrei d'Italia, שראה אור ב-Florence בשנת 1925, יצא המחבר למיפוי שיטתי של שמות המשפחה היהודיים ברחבי חצי האי, תוך הבחנה בין שמות ממקור מקראי, טופונימי, מקצועי או מאחל. הכללת השם Perpetuo במאגר זה מעגנת אותו כשם משפחה מוכח ביהדות האיטלקית [Schaerf, 1925].

כדי להבין את משמעות עיגון זה, יש לשחזר את ההקשר שבו התייצבו שמות המשפחה היהודיים באיטליה. בשונה מאזורי גלות אחרים שבהם הוטלה פטרונימיה יציבה באיחור, ידעה איטליה מגוון שמות משפחה מוקדם מאוד — פרי הנוכחות היהודית הממושכת בחצי האי ופגישת הגרעינים האוטוכתוניים עם מהגרים אשכנזים שהגיעו מן האלפים ועם גולי ספרד שבאו אחרי 1492. Robert Bonfil הראה עד כמה היתה החברה היהודית בתקופת הרנסנס האיטלקי מוּסעת על ידי דינמיקות של שורשיות מקומית והשתלבות חלקית בעולם הסביב, שבו הפך השם לאות שייכות וסימן להבחנה חברתית כאחד [Bonfil, 1994].

שמות בעלי אופי מאחל כדוגמת Perpetuo משתייכים להיגיון תרבותי מזוהה היטב. בקהילות האיטלקיות ורומניוטיות נהגו להשתמש בשמות המבטאים חיים, אריכות ימים או ברכה — לרוב עיבויים רומאניים של מונחים עבריים כגון חיים או של נוסחאות מאחלות — ומנהג זה שיקף רגישות משותפת לכלל העולם הים-תיכוני. השם Perpetuo, בשורשו המציין משך ללא גבול, קרוב למשפחה סמנטית זו. ברם, יש להיזהר מפרשנות-יתר: Schaerf מפרט את השם מבלי לקבוע לו אטימולוגיה ודאית, ויש להימנע מבניית מקור יחיד לשם משפחה שיכול היה לצמוח במקומות שונים באופן עצמאי [Schaerf, 1925].

היעדר מיקום קהילתי מדויק בערך הייחוס מחייב זהירות. השם יכול היה לקשור עצמו באותה מידה לקהילות הוותיקות שבמרכז ובדרום — אלה הדרומיות שמורשתן נמתחת לתקופה העתיקה המאוחרת, עוד לפני גירושי המאה ה-16 — כמו גם למרכזים הצפוניים. אי-הבהירות עצמה היא מאלפת: היא מעידה על ניידותה הפנימית של היהדות האיטלקית, שבה נעו המשפחות לפי גזירות הגירוש, רישיונות המגורים והזדמנויות המסחר [Bonfil, 1994].

כדי להעניק בשר לשם, יש לשחזר את העולם שנשא אותו. החיים היהודיים באיטליה של הרנסנס ועידן הבארוק, שנקראו זמן רב דרך פריזמת הגטו בלבד, היו למעשה עשירים עד מאוד. Robert Bonfil חידש את ההבנה הזו לעומקה בהראותו שמוסד הגטו, שנוסד בוונציה בשנת 1516 ואחר כך הורחב בעקבות הבולה Cum nimis absurdum משנת 1555, לא הצטמצם להסגר שלילי גרידא: באופן פרדוקסלי הוא התלווה בחיזוק החיים הקהילתיים הפנימיים, בהעצמת היצירה האינטלקטואלית ובחיזוק הזהות [Bonfil, 1994].

במסגרת זו פיתחו המשפחות היהודיות האיטלקיות תרבות שערבבה נאמנות למסורת הרבנית עם שותפות בצורות הציוויליזציה שסבבה אותן. עיסוק ברפואה, בהלוואות ובמסחר, בדפוס העברי — שאיטליה הייתה אחד ממוקדיו בעולם — ובייצור כתבי יד מעודנים אפיינו יהדות זו. Giulia Tamani חקרה את פאר כתבי היד העבריים המאוירים שיוצרו באיטליה, עדים לטעם אסתטי משותף עם רנסנס הנוצרי ולהזמנה שמקורה פעמים רבות במשפחות יהודיות אמידות שביקשו יוקרה ויראת שמיים [Tamani, 2010].

בעולם זה נעו משפחות כגון Perpetuo, אם נלך אחר הסבירות של שורשיהן האיטלקיים. אף שאין שטר כלשהו המאפשר לנו לקשרן אליו באופן אישי, הן חלקו ככל הנראה את הגורל המשותף: מגורים מוקצים, אוטונומיה קהילתית מוגבלת, חברות צדקה, בית הספר ובית הכנסת כציר החיים. תרבות הספר תפסה בה מקום מרכזי, וניתן להניח בסבירות רבה שמשפחה שהשתרשה לאורך זמן בחצי האי הייתה, במידות שונות, שותפה לציוויליזציה של הטקסט המגדירה את יהדות איטליה [Bonfil, 1994] [Tamani, 2010].

החיים האינטלקטואליים של אותה תקופה לא הצטמצמו לבקיאות הלכתית. הפילוסופיה היהודית, יורשת גדולי המחשבה של ימי הביניים, המשיכה להזין את הרוחות. Colette Sirat עקבה אחר מסירת הפילוסופיה הזו דרך כתבי יד וספרים מודפסים, תוך שהיא מדגישה עד כמה הייתה איטליה מרכז להעתקה, להפצה ולדיון ביצירות של המסורת הרציונליסטית היהודית [Sirat, 1983]. משפחה מלומדת באיטליה הייתה שרויה בירושה זו, בין מסירות ליטורגית ובין הגות פילוסופית.

ההיסטוריה של יהודי איטליה אינה ניתנת להבנה ללא התנועה הגדולה שהפכה, החל מסוף המאה ה-16, את נמלי טירניה למרכזי מעבר של הדיאספורה הספרדית המערבית. ייסוד הנמל החופשי של Livourne, שנועד על ידי Livornine — מגילות הזכויות של דוכסי טוסקנה הגדולים שהוכרזו ב-1591 וב-1593 — העניק ליהודים, ובמיוחד לאנוסים שחזרו ליהדות, תנאים של חופש והגנה יוצאי דופן לתקופתם [Lévy, 1996].

Lionel Lévy שחזר בכישרון רב את מסלולה של "האומה היהודית הפורטוגזית" שקישרה את Livourne לאמסטרדם ולTunis, ויצרה רשת מסחרית ותרבותית בעלת לכידות מרשימה. אומה זו, שנבדלה מהקהילות האיטלקיות הוותיקות, חיה בין כמה גדות, ושילבה נאמנות לזהות איברית שנכרתה שוב עם שילוב בכלכלות הים-תיכוניות [Lévy, 1999]. Livourne הפכה כך, לפי הביטוי המקובל, לעיר הבירה של הדיאספורה הספרדית המערבית, ולכור ההיתוך של תרבות יהודית קוסמופוליטית [Lévy, 1996].

השם Perpetuo, בצלצולו הרומאני ובשורשיו האיטלקיים המוכחים, היה יכול להסתובב ברשתות אלה. הנמלים החופשיים משכו משפחות ממוצאים שונים, איטלקיים כמו איבריים, וניתן היה למצוא בהם פסיפס של שמות משפחה. סביר — מבלי שנוכל לקבוע זאת בוודאות בהיעדר תיעוד נומינטיבי זמין כאן — שמשפחה בעלת שם מבשר טוב השתתפה, בצורה זו או אחרת, בניידות הים-תיכונית שהובילה את הסוחרים מ-Livourne לאפריקה הצפונית, לארצות הלבנט ולמרכזי המסחר. השערה זו נותרת ניחוש מושכל, המנוסח על בסיס ההיגיון הכללי של הנדידות הספרדיות ולא על פי מסמך השייך ללינאה עצמה [Lévy, 1999].

הקהילות של צפון אפריקה, שאליהן הקרינה השפעת Livourne, היוו אחד מיעדי התנועה הזו. הGorneyim — היהודים שמוצאם מ-Livourne, הנקראים כך על שם שמו המעוברת של הנמל — התיישבו ב-Tunis והתפשטו במגרב, שם הביאו עמם פולחן, שפה ושמות משפחה איטלקיים. חקר קהילות כגון Tlemcen ו-Sidi Bel Abbès מגלה את עומק ההחלפות בין איטליה לאלג'יריה העות'מאנית ולאחר מכן הקולוניאלית [Botbol, 2000] [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

אחד השיעורים הגדולים של ההיסטוריוגרפיה האחרונה הוא שהשמות המשפחתיים היהודיים אינם מכבדים את הגבולות שרוצים לייחס להם. שם שנולד באיטליה יכול היה, בדרך ההגירות, להגיע אל פנקסי הרבנים של צפון אפריקה, ולהיפך. תנועה זו מסבירה מדוע חקר לינאה' איטלקית חייב להקיף בהכרח גם את החופים הדרומיים של הים התיכון.

הקהילות היהודיות של אלג'יריה מציעות בהקשר זה שדה תצפית מועדף. Eliahou-Éric Botbol, במחקרו על קהילת Tlemcen, הראה את מורכבותו של יהדות מערב אלג'יריה, שנעצבה בשכבות עוקבות — מקומיות, אנדלוסיות, ליבורניות וצרפתיות — ובתרומתן של משפחות שבאו מנמלי איטליה [Botbol, 2000]. Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès מתעדות באותה מידה את חייה של קהילה שבה השתלבו מורשות אלו, ושבה שמות משפחה ממוצא איברי ואיטלקי התקיימו לצד שמות מקומיים [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

נוכחותו של שם כגון Perpetuo במרחבים אלה נובעת בדיוק מן הצומת שבין הזיכרון המשפחתי לבין הארכיון: במקום שבו המסורת הבעל-פה תשמור על זיכרון מוצא איטלקי או ליבורני, הפנקסים הקהילתיים יבואו לאשר או לדייק את הנרטיב הזה. בהיעדר רשימה נומינטיבית הניתנת לעיון במסגרת חקירה זו, אנו מסתפקים בסבירות המבנית: משפחות איטלקיות הנושאות שמות ניחותיים אכן היו חלק מעולם התנועה הזה, ועקבותיהן ניתן לחפש, בהיגיון ראוי, כך ב-Livourne וכך ב-Tunis, Tlemcen או Oran [Lévy, 1999] [Botbol, 2000].

השתייכות כפולה זו — איטלקית לפי השם, ים-תיכונית לפי הגורל — אינה יוצאת דופן כלל. היא להיפך החתימה עצמה של היהדות הספרדית המערבית, שאחדותה נשענה פחות על טריטוריה ויותר על רשת, ושזהותה הועברה דרך הלשון, הנוסח, והזיכרון של השמות. השם המשפחתי Perpetuo, בנצחיותו המוטבעת במשמעו, הופך כאן לסמל הבלתי-מכוון של רציפות גלותית זו.

מעבר לעובדות ולנדידות, לינאז' מוגדרת על ידי מה שהיא מעבירה. והעברה, ביהדות, היא נושא להרהור בן אלפי שנים שהוגים בני זמננו חידשו את הבנתו. להבין מה משמעותו של "נשיאת שם" ו"עשיית זיכרון" בתוך משפחה יהודית — דורש פנייה אל מחשבה זו.

Yosef Hayim Yerushalmi הניח את המושגים ההכרחיים לדיון ב-Zakhor, תוך הבחנה בין הזיכרון היהודי — קולקטיבי, ליטורגי, טקסי — לבין ההיסטוריה במובנה המודרני והביקורתי. הוא הראה שבמשך מאות שנים, היהודים זכרו פחות דרך ההיסטוריוגרפיה ויותר דרך הטקס וההנצחה, כאשר ה-zakhor — "זכור" — היה ציווי דתי בטרם היה דיסציפלינה מלומדת [Yerushalmi, 1984]. עבור לינאז' כמו Perpetuo, משמעות הדבר היא שהזיכרון המשפחתי שייך למשטר אמת שונה מזה של הארכיון: הוא מועבר דרך הסיפור, ברכת השמות, הליטורגיה הביתית.

מחשבה זו על ההעברה מצאה אצל המאסטרים בני זמננו המשכים פוריים. Léon Askénazi, ב-La parole et l'écrit, הגה על האופן שבו המסורת היהודית תופשת את עצמה כהעברה חיה, המחברת בין הטקסט המתקבל ובין הדיבור המתחדש בכל דור [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis, ב-Du désert au désir, חקר את המניעים האנתרופולוגיים והרוחניים של המחשבה היהודית, והראה כיצד הזהות נבנית בתנועה, בגלות ובתשוקה, ולא בנייחות [Abécassis, 1987].

תולדות הפילוסופיה היהודית, שנסקרו על ידי Maurice-Ruben Hayoun, מזכירים מצידם את רציפותו של הרהור שלא חדל, מן המאסטרים של ימי הביניים ועד להוגים המודרניים, לחקור את יחסה של התבונה להתגלות, של הפרט לקהילה [Hayoun, 2023]. מסורת אינטלקטואלית זו מהווה את הרקע שממנו שאבה כל משפחה יהודית משכילה את יחסה לידע ולזיכרון.

לבסוף, Isaiah Berlin, ב-Trois essais sur la condition juive, האיר את מצבם הייחודי של היהודים במודרנה, קרועים בין שייכות ואוניברסליות, נאמנות ואמנציפציה [Berlin, 1973]. לינאז' כמו Perpetuo, ששמה מכריז בעצמו על הנצח, מגלמת בדרכה את המתח הזה: מורשת המבקשת להיות נצחית בעולם הנידון לשינוי. פרק זה, המושתת על מחשבה המועברת יותר מאשר על מעשה הארכיון, שייך במפורש למשטרו של הזיכרון המתקבל.

בסיכומו של חיפוש זה, שושלת Perpetuo נותרת, בחלקה, שם הנמצא בחיפוש אחר תולדותיו המלאות. הארכיון מניח לפנינו אבן דרך יציבה — הרישום במאגר של Schaerf, המעגן אותה ביהדות האיטלקית [Schaerf, 1925] — אך לא גילה לנו, במסגרת מחקר זה, את פרטי הדורות, המקומות וגורלות הפרטים. הסתייגות זו אינה כישלון: היא תנאי היסוד של כל גנאלוגיה רצינית, המעדיפה את השתיקה המוצהרת על פני שחזור דמיוני.

מה שהצלחנו לבסס, לעומת זאת, הוא מוצק: השם Perpetuo שייך לאונומסטיקה האוגורלית של יהדות איטליה, אותו עולם שאת עושרו האינטלקטואלי והחומרי השיבו Robert Bonfil ו-Giulia Tamani [Bonfil, 1994] [Tamani, 2010]. מה שהצלחנו להפוך לאפשרי אף הוא מבוסס: השתלבותה האפשרית של משפחה כזו ברשתות הים-תיכוניות של האומה הפורטוגזית ושל הדיאספורות המגרביות, שאותן מיפו Lionel Lévy ו-Eliahou-Éric Botbol [Lévy, 1999] [Botbol, 2000]. ומה שביקשנו לכבד, לבסוף, הוא האופי הייחודי של הזיכרון המשפחתי, שאינו נמדד רק במושגי הארכיון בלבד [Yerushalmi, 1984].

השם Perpetuo נושא בתוכו הבטחה — הבטחת הנצחיות. שנצחיות זו גילמה את עצמה במשפחה יהודית מאיטליה, ואולי לאחר מכן מעבר לימים, זאת ההיסטוריה מרמזת והזיכרון מאשר. הספר הגדול אינו נועד לסגור את החיפוש, אלא לקבע את מצבו הנוכחי: שם מאושר, אופק של ממש, זיכרון שיש להנחיל. לדורות הבאים להמשיך, רישום אחר רישום, את המחקר שדפים אלה לא עשו אלא לפותחו.