Pardo (Érythrée)

על סף ים סוף, באוויר הצלול והנוקב של רמות Asmara, נקשרה במשך כמה עשורים ההיסטוריה של נוכחות יהודית שקטה כמו שהיא יוצאת דופן. משפחת Pardo שייכת לאותה קטגוריה מיוחדת של משפחות ספרדיות-איטלקיות שזרמי הסחר, הקולוניזציה והמנוסה מן הרדיפה נשאו אותן אל שוליה הדרומיים של הים התיכון ואל קרן אפריקה. כדי להבינה, יש לאחוז בשני חוטים יחד: מחד, ההיסטוריה של שם משפחה מפואר מן הדיאספורה הספרדית, המוּכּר מ-Venise עד Amsterdam; ומאידך, ההיסטוריה הממשית והקצרה של קהילה יהודית קטנה שנוצרה בצל איטליה הקולוניאלית.

קהילת יהודי Asmara מהווה את ההקשר ההכרחי לנרטיב זה. בעבר הייתה לאריתריאה קהילה יהודית חשובה, שניזונה מהגעתם של יחידים מטעמים כלכליים או כשמנוסים מן הרדיפה. קהילה זו, צנועה אך מאורגנת היטב, ראתה את אוכלוסייתה מגיעה לשיאה סביב חמש מאות נפש בשנים שלאחר המלחמה. בסביבה זו — המורכבת מסוחרים מ-Aden, מאיטלקים ומפליטים מאירופה — יש לאתר את משפחת Pardo, שרשומת ההתייחסות שלה מזכירה כי הייתה משפחה ספרדית-איטלקית שנכחה ב-Asmara במחצית הראשונה של המאה ה-20, ופעלה בסחר וביבוא-יצוא.

הספר שלפנינו מבחין בקפדנות בין מה שנשען על ארכיון מבוסס — תולדות בית הכנסת, המתאר הדמוגרפי, המסגרת הקולוניאלית — לבין מה שנשען על היסק זהיר בנוגע למקומם המדויק של Pardo בתמונה הכוללת. הוא מאמץ את הכנות האפיסטמית הזו כמעלה ולא כחולשה.

השם Pardo שייך לרובד המתועד ביותר של האונומסטיקה היהודית-ספרדית. הוא מופיע במפורש בין שמות המשפחה הספרדיים הרשומים, לצד שמות כגון Pinto, Toledano או Sasportas — Pardo · Parra · Partouche · Perez · Pinto · Ricardo · Saadia · Sabban · Sadoun · Safdie · Salama · Salmona · Samama · Saporta · Sarfati · Sasportas. רישום זה בתוך הקורפוס הספרדי אינו מקרי: הוא ממקם את המשפחה בתוך גל הגירוש הגדול של שנת 1492 ובמסלולי הגלות האיברית.

כמה השערות מתחרות זו בזו בדבר מקור המילה. הרווחת שבהן קושרת את "Pardo" לשורש היספאני. It is believed to have originated as a nickname meaning "brave" or "strong." קריאה אחרת, יהודית במהותה, מקשרת אותו לעברית: "Pardo" can also have Sephardic Jewish origins. It is derived from the Hebrew word "pardes," which means "orchard" or "garden." המונח פַּרְדֵּס, המציין את הפרדס אך גם, במסורת המיסטית, את ארבעת מדרגות הפרשנות של הטקסט הקדוש, מקנה לשם הד מיוחד.

מסורת נוספת, המובאת בזהירות, מציעה קריאה פונטית נועזת. ואולם, מסורת שאיני יודע אם יש לה בסיס ראייתי גורסת כי השם הוא איטלקיזציה של המילה Safardi — מונח המציין יהודים ספרדים שבאו מספרד והתנצרו לאחר 1492. השערה אחרונה זו, המוצגת במפורש על ידי המקור עצמו כבלתי ודאית, יש לנהוג בה בזהירות יתרה; ואף על פי כן היא ממחישה את העומק האיברי שהזיכרון המשפחתי מייחס לשם.

מבחינה היסטורית, נמנים ה-Pardo עם המשפחות הרבניות והסוחרות הבולטות ביותר בפזורה המערבית, נוכחות בוונציה, באמסטרדם ובנמלי הסחר הספרדיים שלאורך הים התיכון. מתוך קרקע איטלקית-ספרדית זו — שבה נשזרו יחדיו הסחר הימי והתרבות הרבנית — יצאה, ככל הנראה, הענף שהשתקע באריתריאה.

הנוכחות היהודית באריתריאה אינה ניתנת להפרדה מן ההתפשטות הקולוניאלית האיטלקית על חופי ים סוף בסוף המאה ה-XIX. Eritrea once had a small community of Yemenite Jews who arrived in the country after having been attracted by new commercial opportunities driven by Italian colonial expansion in the late 19th century. אסמרה, בירת הטריטוריה, הפכה אז לצומת שבו נפגשו סוחרים תימנים, פקידים וסוחרים איטלקים, ואנשי מסחר מכל עבר.

גרעין נוכחות זו התגבש בפנות המאה. Built in 1906 during Italian Colonial rule, the sanctuary was once also home to classrooms and a cemetery. Many Jews settled in Eritrea in the late nineteenth century in search of economic opportunities. כבר בשנת 1905 קיבלה המסגרת הקהילתית את צורתה: הקהילה העברית של אסמרה הוקמה, ולא פסקה מלגדול במשך המחצית הראשונה של המאה ה-XX.

הרכבה של קהילה זו חושף את אופייה הקוסמופוליטי. The congregation was founded in 1906 by Yemenite Jewish immigrants from Aden. Along with the Adeni Jews, some congregants were Italian Jews. בדיוק בשכבה זו של היהודים האיטלקים — מיעוט במספרם אך משולבים חברתית בתחום הקולוניאלי — ניתן למקם את Pardo. As a product of Italian colonialism, Asmara also included a handful of Italian Jews and well those from an assortment of countries as refugees of Nazi Europe.

דואליות מכוננת זו — בסיס עדני רוב ואליטה איטלקית — עיצבה את מכלול החיים הקהילתיים. Pardo, ספרדים ממוצא איברי אך איטלקים בתרבותם ובלשונם, היו חלק מאותה גשר בין הים התיכון האירופי ולבין חצי האי הערבי שקהילת אסמרה ביטאה כולה.

הרשומה העיונית מציגה את משפחת Pardo כמשפחה פעילה במסחר וביבוא-יצוא. אפיון זה, שאין לראות בו אמירה אגבית, מתלכד בדיוק עם הפרופיל הכלכלי המתועד של הקהילה היהודית ב-Asmara, שבה הזיכרון המשפחתי והארכיון מאששים זה את זה.

המסחר הוא אכן הציר שעליו נשענת ההתיישבות היהודית באריתריאה. הראשונים שהגיעו, כפי שראינו, נמשכו לשווקים שנפתחו עם הקולוניזציה האיטלקית. הגיאוגרפיה העירונית עצמה נושאת את עקבות הייעוד המסחרי הזה. בתקופת שיאה של החיים היהודיים ב-Asmara, רבים מיהודיה התגוררו וניהלו עסקים ברחוב הסמוך לבית הכנסת, עד שהפך הרובע היהודי לרקמה צפופה של דירות ובתי מסחר.

למשפחה ספרדית-איטלקית כמשפחת Pardo, ייצג היבוא-יצוא את הצומת הטבעי של כמה יתרונות: שליטה בשפה ובקשרים האיטלקיים, גישה לנמלי ים סוף — ובראשם Massaoua — ורשתות טרנס-ים-תיכוניות שירשו מדיאספורה ותיקה. מיקומה של Asmara, המחוברת בקו רכבת לחוף הים, הפכה אותה לפלטפורמה מסחרית שפנתה גם אל איטליה המטרופוליטנית, גם אל Aden וגם אל תת-היבשת ההודית.

יש עם זאת לשמור על מידת הצנע הראוי בפני אי-הוודאות: אם המסגרת הכלכלית מבוססת היטב, פרטי עסקיהם של Pardo — שמות החברות, הסחורות, השותפים — אינם שמורים במקורות הנגישים. הרצף בין המסורת המשפחתית לבין הפרופיל הקולקטיבי המתועד נותר אפוא סביר יותר מאשר מוכח פריט אחר פריט.

אף סיפור של משפחה יהודית מ-Asmara אינו יכול להיתפס מחוץ למבנה שהיה מרכזה. בית הכנסת של Asmara, שהושלם בשנת 1906, נותר האנדרטה המכוננת של נוכחות זו. בשנת 1906 הסתיימה בנייתו של בית הכנסת של Asmara, בירת המדינה.

המבנה נוצר כדי להיענות לצרכיה של קהילה גדלה והולכת. הוא כולל היכל ראשי המסוגל לקלוט עד 200 איש, כיתות לימוד ובית עלמין קטן. היקף זה — היכל, בית ספר, בית עלמין — מעיד על שאיפה ליצור מרכז קיום מתמשך, ולא על מחנה עראי של סוחרים חולפים.

בית הכנסת היה, ונותר, השריד המוחשי היחיד של עולם חלוף זה. The oldest synagogue in the nation, the Asmara Synagogue is the only surviving remnant of the once-flourishing Jewish community in Eritrea. Built in 1906 during Italian Colonial rule, the sanctuary was once also home to classrooms and a cemetery. משפחה כמו Pardo הייתה חוגגת בו את מועדיה, מחנכת את ילדיה בכיתה הסמוכה, וקוברת את מתיה בבית העלמין הנוגע בו.

בית העלמין עצמו מציע נקודת ייחוס דמוגרפית יקרת ערך. By the early years of the twentieth century, Asmara in central Eritrea had a large and sustainable enough Jewish community to require a cemetery. The community, which peaked according to some accounts at five-hundred people shortly after World War II and into the early 1950s, was made up mostly of Jews from Aden, yet there were others. מבין אותם "אחרים" שהשלימו את הגרעין מ-Aden, מצאו Pardo את מקומם.

עשורי תקופת בין המלחמות והמלחמה העולמית השנייה מסמנים את השיא ואת נקודת המפנה כאחד של הקהילה. לגלי הפליטים שהגיעו אליה הייתה בכך תרומה מכרעת. In the 1930s, the Jewish community was bolstered when many European Jews emigrated to Eritrea to escape Nazi persecution. Asmara, תחת שלטון איטלקי ולאחר 1941 תחת שלטון בריטי, הפכה לאחד מאותם מקלטים בלתי צפויים שבהם מצאו יהודים מאירופה הפוגה רחוקה מן המחנות.

גל עלייה זה הביא את הקהילה לשיא גודלה. The community, which peaked according to some accounts at five-hundred people shortly after World War II and into the early 1950s, was made up mostly of Jews from Aden, yet there were others. עבור משפחת Pardo, שכבר השתרשה כמשפחה איטלקית ממוצא ספרדי, היו שנים אלה שנות הקהילה בשיא כוחה, עשירה בחילופי רעיונות ובחיים דתיים תוססים.

יש עם זאת להזכיר את מעמדם העדין של יהודי איטליה בהקשר זה. כנתינים של מדינה שהוציאה בשנת 1938 את חוקי הגזע הפשיסטיים, ובה בעת כאנשים המבוססים במושבה שבה נמשכה החיים כסדרם, חשו בבשרם את הסתירה הכרוכה בהשתייכות לאומה שדחתה אותם. תבוסת איטליה ב-1941 ובואם של הבריטים שינו מסגרת זו, ופתחו — באופן פרדוקסלי — פרנתזה של ביטחון יחסי.

באקלים זה — זה של קהילה שגשגנית ושברירית כאחת, תלויה על בלימה לנוכח זעזועי המלחמה — התחולל כנראה השלב האחרון שבו הייתה נוכחות הPardo באריתריאה חיה ופועמת במלואה.

שיאה של שנות ה-1950 כבר הכיל בתוכו את זרעי הדעיכה. התהפוכות הפוליטיות של המחצית השנייה של המאה — סיום האפוטרופסות הקולוניאלית, הפדרציה ולאחריה הסיפוח לאתיופיה, מלחמת העצמאות הממושכת — הביאו לדעיכתה ההדרגתית של הקהילה.

המציאות העכשווית מכאיבה בשממתה. כיום, דיפלומטים בביקור או פקידי האו"ם הם שמשתתפים לעתים בתפילה בבית הכנסת, שכן ההגירה, הפטירות והמהפכה שינו את פני חייה של הקהילה היהודית באסמרה. כיום Sami Cohen הוא היהודי היליד האחרון של אריתריאה הגר עדיין באסמרה. מכמה מאות חברים, צמקה הקהילה לנוכחות סמלית בלבד.

תחזוקת המקום רובצת כיום על כתפי איש אחד. All aspects of the synagogue are managed by Samuel Cohen, an Asmara native who remained in the country to look after the edifice. בית הכנסת, ספרי התורה שבו והבית הקברות שלו ממשיכים להתקיים כאנדרטה קפואה בזמן. ברחוב שקט באסמרה, בירת אריתריאה, ניצב בית כנסת מרשים הנראה כמעט כאילו עמד דומם מחוץ לזרם הזמן.

עבור ה-Pardo כמו עבור שאר המשפחות, הגורל היה גורל של פיזור: יציאה לישראל, לאיטליה, לאירופה או לאמריקות, בהתאם להזדמנויות ולאילוצים. במקום שבו הארכיון שותק בנוגע לפרטי המסלולים האישיים, הממורה המשפחתית נוטלת את המושכות — ומכאן מעמד הסביר הנלווה ביושר לשחזור זה.

הלינאה Pardo מאריתריאה ניתנת להבנה כנקודת עיבוי שבה מתכנסות כמה היסטוריות גדולות. זו של שם משפחה ספרדי שנולד בחצי האי האיברי ונישא על נתיבי הגלות של 1492 — היסטוריה שנמשכת מאות שנים. זו של השלטון הקולוניאלי האיטלקי ברמות הגבוהות של קרן אפריקה. וזו של קהילה קטנה וחיה, קהילה יהודית בAsمara, שמ-1906 ועד שנות ה-1950 פרחה ואז נמחקה כמעט לחלוטין.

מה שהארכיון מבסס בוודאות הוא המסגרת: בית כנסת שנוסד ב-1906, קהילה מרוכבת של סוחרים מEden, איטלקים ופליטים, שיא של חמש מאות נפש לאחר המלחמה, ודעיכה כמעט מוחלטת בימינו. מה שההיסק הזהיר מוסיף לתוכה הוא מקומם של Pardo: משפחה ספרדית-איטלקית, שעסקה במסחר וביבוא-יצוא, ומשולבת בשכבה הדקה של בני הקהילה האיטלקים בצוות קוסמופוליטי זה.

ואף על פי כן, חלק מן ההיסטוריה הזו עודנו שרוי בצלה של השתיקה התיעודית. שמותיהם, פניהם, חנויותיהם ונתיביהם המדויקים של משפחת Pardo לא כולם הותירו עקבות בקטלוגים הנגישים. חיבור זה מכיר בחסר הזה: עדיף סיפור ישר, שבו הסביר נקרא בשמו, מאשר ודאות בדויה. ברחוב השקט של Asmara שבו עומד עדיין בית הכנסת, עולם שלם ספרדי-איטלקי — ולינאת Pardo בתוכו — ממתין לכך שהזיכרון והארכיון ימשיכו להשיב זה לזה.