משפחת Padovani

לפני שהיה שם משפחה, היה פאדובה מקום — ומקום יהודי מן המעלה הראשונה. הנוכחות הישראלית בו עתיקה ומתועדת היטב. פאדובה נותרה מרכז חשוב ללימודים עבריים בזכות ישיבותיה הרבניות, ובשל היות היהודים נוהרים אליה מכל קצות אירופה כדי ללמוד באוניברסיטתה. אוניברסיטת פאדובה, מן העתיקות בעולם, מילאה תפקיד ייחודי: היא קיבלה סטודנטים יהודים לפקולטה לרפואה בתקופה שבה סגרו בפניהם מרבית האוניברסיטאות האירופיות את שעריהן, ועשתה את העיר לצומת קוסמופוליטי שבו נפגשו רופאים, תלמודיסטים וחכמים שבאו מגרמניה, מפולין, מבוהמיה ומשאר ערי איטליה.

תפקידה כמוקד משיכה הוא שמסביר את לידת שם כגון Padovani. על פי ההיגיון האונומסטי של ימי הביניים ושל העת החדשה, אין קוראים לאיש "הפאדובאי" כל עוד הוא יושב בפאדובה: דווקא בעוזבו הוא יורש את שם עיר מוצאו. שם המשפחה מציין אפוא כמעט תמיד משפחות שיצאו מפאדובה אל ערים אחרות — ונציה, פֶרָרָה, מַנְטוּבָּה, רומא, או קהילות דרום איטליה — שם הפך הכינוי הגיאוגרפי לסימן מייחד, ומשם לשם הנמסר מדור לדור. אופיו הטופונימי של השם, הגזור ממקום, הופך אותו לאות של ניידות גיאוגרפית. השם נושא אפוא בתוכו זיכרון כפול: זה של העיר הלמדנית, וזה של העזיבה.

האונומסטיקה היהודית האיטלקית כוננה, מימי הביניים ואילך, רפרטואר הבנוי במידה רבה על שמות מקומות. לצד שמות ממוצא מקראי, כינויים ושמות מקצוע, הטופונימים מהווים קטגוריה דומיננטית: Modena, Ravenna, Ancona, Recanati, Pisa, Volterra, Genazzano, וכמובן הגרסאות הקשורות לפדובה. הצורה Padovani היא הרבים או הצורה המשפחתית של התואר padovano; מצויות גם הגרסאות Padova, Padoa, Padova(h), וההלטנה המלומדת Paduanus. במקורות העבריים מופיעה הכינוי לעתים קרובות בצורה מפדואה (mi-Padova, « מפדובה ») הצמודה לשמם הפרטי של רבנים וחכמים.

ריבוי הצורות הזה אינו פיזור מקרי, אלא השתקפות של ההקשרים הלשוניים שעברה המשפחה: כתיב איטלקי, תעתיק עברי, הלטנה בפנקסי הנוטריונים ובפנקסי האוניברסיטאות. האופי הטופונימי של השם, השרוש בעיר פדובה, עובר כחוט השני בכלל גרסאותיו. הכללת Padovani ברפרטואר של Schaerf מאשרת את שרשוריו בין שמות המשפחה שנשאו למעשה משפחות יהודיות באיטליה, ומבחינה אותו מן השמות הדומים שאינם יהודיים: שכן Padovani הוא גם שם איטלקי נפוץ ללא כל גוון דתי, דבר המחייב, בחקר ההיסטוריה המשפחתית, זהירות בייחוס.

גדולת השם נסמכת על הברק הרבני של העיר שממנה הוא נגזר. Padoue הייתה מושבן של ישיבות מפורסמות ומוקד לשושלות של חכמים, שהאלוהה שבהן נשאה בדיוק את שם העיר. דמותו המכוננת היא Meir ben Isaac Katzenellenbogen (1473–1565), הידוע בשם המהר"ם מפדובה (Meir mi-Padova), ראש ישיבת Padoue וסמכות הלכתית מוכרת בכל אירופה. צאצאיו, המכונים לעתים בכינוי Padova, נפוצו ברחבי היבשת והעמידו רבנים מן השורה הראשונה. על פי ההיסטוריוגרפיה היהודית, ענף זה קשור, דרך חתנויות ונדידות, לרשתות אשכנזיות ואיטלקיות רחבות היקף.

יש להבחין כאן בין הזיכרון לבין הארכיון. המסורת נוטה לקשור את נושאי השם Padovani או Padova לאותו יוקרה רבנית; אולם מכיוון שכינוי טופונימי כזה יכול להינתן באופן עצמאי לכל משפחה שיצאה מן העיר, קשר גנאלוגי ישיר בין משפחת Padovani פלונית לשושלת המהר"ם הוא לרוב בגדר השערה בלבד, אלא אם קיימת ראיה תיעודית. מה שהארכיון קובע בוודאות הוא ש־Padoue נותרה מרכז מרכזי של לימוד עברי בזכות אקדמיותיה הרבניות ובזכות זרם הסטודנטים היהודים שבאו אליה מכל קצות אירופה. השם Padovani שרוי אפוא באוּרה של ידענות אמיתית, שפרטי הסתעפויותיה הגנאלוגיות יש לאמת בכל מקרה לגופו.

ההיסטוריה של המשפחות היהודיות מ-Padoue, ושל הבתים שנשאו את שמה, אינה נפרדת מזו של הגטו. כמו Venise, שה-Geto שלה משנת 1516 נתן את שמו למוסד, ידעה Vénétie את כליאתם המוסדרת של היהודים בשכונות ייעוד. ב-Padoue הוקם הגטו במאה ה-16 ונשאר המסגרת הכפויה של החיים הקהילתיים עד לתקופה הנפוליאונית. במשך מאות שנים אלו חיו המשפחות הפדובאיות לפי קצב הסגירות הלילית, המסים הייחודיים וההגבלות המקצועיות, תוך שמירה על פעילות ענפה של לימוד, דפוס עברי ומסחר.

בהקשר זה התבססו שמות המשפחה לאורך דורות, כשמנהל מדינות איטליה, ובמיוחד דרישות מרשם האזרחות המודרני, כפו על שמות המשפחה יציבות. הבתים שעזבו את Padoue לקהילות אחרות שמרו על השם Padovani כמעין תעודת זהות גיאוגרפית. האמנציפציה, שנישאה על ידי הצבאות המהפכניים הצרפתיים ואושרדה לאחר מכן באיחוד האיטלקי של המאה ה-19, פתחה את חומות הגטאות ואיפשרה שילוב אזרחי מלא. Padovani היהודים, כמו כלל יהודי איטליה, קיבלו אז גישה למקצועות החופשיים, לאוניברסיטה, לצבא ולחיים הציבוריים, במדינה שבה השילוב היה, עד לחוקי הגזע של 1938, מתקדם במיוחד.

גורלן של המשפחות היהודיות האיטלקיות במאה העשרים הולך בתלם הדרמטי של הקהילה כולה. לאחר עשורים של שילוב מופתי באיטליה הליברלית, נקודת המפנה הגיעה עם חקיקת הleggi razziali על ידי המשטר הפשיסטי בשנת 1938, אשר הדירו יהודים מבתי הספר, ממנגנון המדינה ומשורה ארוכה של מקצועות. הוונטו, ובמיוחד Padoue, שבה שרדה קהילה עתיקת יומין, נפגעה עד עמקי נשמתה. לאחר הכיבוש הגרמני של 1943, גזלו הגירושים למחנות ההשמדה את ליבן של קהילות צפון איטליה.

עבור שם טופונימי מופץ כל כך כמו Padovani — הנישא גם על ידי משפחות יהודיות וגם על ידי המון משפחות איטלקיות ללא כל זיקה דתית — שחזור הנתיבים האישיים מחייב ערנות מתודולוגית מתמדת. ההיסטוריון אינו יכול, ללא מסמכים נומינטיביים (שטרות קהילתיים, פנקסי הComunità israelitica, רשימות גירוש, ספרי זיכרון), לקבוע כי נושא שם נתון שייך ללינאז' היהודי. הסתייגות זו, רחוקה מלהחליש את הנרטיב, היא ערובתו של כנותו: הזיכרון של שם נבנה על מקורות, לא על שיתוף שמות בלבד. מה שניתן לקבוע הוא שבתי האב היהודיים Padovani חלקו את גורלה הקולקטיבי של היהדות האיטלקית — עלייתה, מבחנה, והישרדותה.

בסיום מסע זה, Padovani מתגלה כשם-פלימפססט. עבור המשפחות הנושאות אותו במסורת היהודית, הוא זיכרון מועבר: זיכרונה של עיר-אם, Padova, שממנה מתייחסים מדור לדור, אפילו זמן רב לאחר שהאבות עזבו אותה. בזיכרון המשפחתי, שם זה מספר בנדיבות על תקופת זוהר — זו של הישיבות הפדובאניות, של הרופאים שנתחנכו באוניברסיטה, של המדפיסים והסוחרים. מסורת על-פה זו, יקרת-ערך, ראוי לאוספה בכבוד תוך הבחנתה מן הביסוס התיעודי.

תולדותיו של השם ניכרות היום בהיתפשטותו הרחבה, באיטליה ובתפוצות הים-תיכוניות והאטלנטיות שאליהן נפוצו יהודי איטליה. שם טופונימי שנולד בימי הביניים ונגזר ממקום, הוא נסע עם נושאיו. חובתם של ההיסטוריון כשל הגנאלוג היא להחזיק יחד את שני הרגיסטרים: גאוות זיכרון מועבר וקפדנותה של ראיה מבוקשת. בתנאי זה בלבד שומר השם Padovani על כל משמעותו — לא כאגדה סגורה, אלא כהזמנה פתוחה לחקירה.

ההיסטוריה של השם Padovani היא גיאוגרפיה שהפכה לשושלת. הנגזר מן התואר המציין את פדואה, המאוששת ברשימת שמות המשפחה היהודיים באיטליה לפי מאגר Schaerf, מרכז השם בשתי הברות אחת מן ההרפתקאות הגדולות של הפזורה האיטלקית: משיכתה של עיר מדע, הנדידה המקבעת את השם, ההשרשה בקהילות חדשות, מבחן הגטו, הבטחת האמנציפציה ותהום המאה העשרים. ברם, טבעו של שם טופונימי זה, המשותף למשפחות אינספור שאינן יהודיות, מחייב ענווה מתודולוגית: הספר הגדול הזה עקב אחר תולדות שם ומרחבו, יותר מאשר אחר שושלת ייחוס ייחודית ורציפה. לנושאי השם, יהודים כשאינם יהודים, נותר עתה להתמודד עם זיכרון משפחתי אל מול הארכיונים — פנקסי הקהילות, שטרות נוטריוניים, מקורות רבניים — כדי להפוך את הסתברות לוודאות, ואת הזכרון להיסטוריה.