משפחת Ouaki

כל שם משפחה יהודי-מגרבי הוא תמצית של היסטוריה. הוא כולא, בתוך כמה הברות, גאוגרפיה, שפה, לעיתים מקצוע, ולרוב מידה. השם Ouaki, וגרסתו המלאה יותר Ouakil, מיוחס על פי חוקרי האונומסטיקה לשורש הערבי w-q-y, שממנו נגזר הבינוני wâqî: «הנוטר, המגן, השומר על עצמו», ומכאן, במשמעותו הדתית, «ירא האלוהים» [Les noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord et leur origine — Dafina]. קריאה זו עולה בקנה אחד עם המסורת המוכרת היטב של כינויי יראת שמים שאימצו קהילות יהודיות בצפון אפריקה ברצון בשפת סביבתם הערבית.

ואולם ראוי להכניס כאן דקות פילולוגית. הצורה Ouakil עשויה להתייחס גם לערבית wakîl, «המיופה כוח, הנציג, הממונה» — מונח שציין בחברות המגרב את מי שנמסרו לידיו ניהול עניינים או ייצוג אחרים, לרבות בפני הרשויות. כפילות האטימולוגיה האפשרית הזו — wâqî (הצדיק) ו-wakîl (הנציג) — אינה סתירה אלא עושר: היא מזכירה כי מסירת השמות התנהלה בעל פה, לאורך מאות שנים שבהן האיות השתנה לפי שוביהם של סופרים ודיאלקטים. הרכיב העברי-הערבי של הערבית-יהודית המגרבית הוא שיצר בדיוק סוג זה של שזירות, שבה אותו צליל עשוי לטמון בתוכו כמה זיכרונות [Bar-Asher, 1992].

המעבר מן הערבית-יהודית אל הווקליזם הצרפתי — Ouaki, Ouakil — נובע מן התמלול המנהלי שנעשה בתקופה הקולוניאלית, בעיקר באלג'יריה לאחר צו Crémieux משנת 1870, ולאחר מכן בפרוטקטורטים התוניסאי והמרוקאי. הסופרים דוברי הצרפתית קיבעו, בכתיב לטיני משוער, שמות שחיו עד אז בנזילות השבה ובכתיבה העברית. הגרסה Waki, המשוללת מן הדיפתונג הפותח, מעידה על פישוט שהתחולל במגע עם מערכות גרפיות אחרות. על מנגנוני הקיבוע הלשוני הללו מציעים עבודותיו של Joshua Blau על הערבית-יהודית המגרבית מסגרת ניתוח קפדנית [Blau, 1999], וכן אלו של Haggai Ben-Shammai על הופעת הערבית-יהודית כשפה ספרותית [Ben-Shammai, 2004].

בין אם השם פירושו «הצדיק» ובין אם «הנציג», בשני המקרים הוא מציין איש מהימן: מי שירא מאלוהים ומי שנשענים עליו הם, בדמיון הקהילתי, דמות אחת ויחידה. ספר העיון של Abraham Laredo על שמות יהודי מרוקו ממקם סוג זה של שמות משפחה במשפחה הגדולה של שמות המידה והתפקוד המעצבים את האונומסטיקה הספרדית והמגרבית [Abraham I. Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc].

כדי להבין משפחה ששמה ערבי ואמונתה יהודית, יש לשרטט את התרבות שבתוכה נולדה: זו של יהדות בארץ האסלאם. מאז כיבושי המאה השביעית, חיו הקהילות היהודיות בחוף הים התיכון הדרומי בעולם שבו הפכה הערבית לשפת יומם — מהתפילה הביתית ועד למסחר — מבלי שחדלה להיות גם שפת הידע הדתי המוסלמי שמסביב. מתוך שילוב זה נולדה היהודית-ערבית, שפה בפני עצמה, כתובה באותיות עבריות, שבה נתחברו אוצרות של ספרות פילוסופית, משפטית ושירית [Ben-Shammai, 2004].

מסמכי הגניזה של קהיר, שנחשפו מחדרה של בית הכנסת Ben Ezra בפוסטאט, גילו את עומקה יוצא הדופן של החיים היהודיים הים-תיכוניים. דרך אלפי מכתבי המסחר, החוזים והשטרות שריכז ונתח S. D. Goitein, מתגלה חברה של סוחרים נודדים, ארוגה בקשרים בין מצרים, המגרב, סיציליה ואנדלוסיה [Goitein, 1993]. ברשת זו תפסו יהודי המגרב — הנקראים בכינוי הכולל מגארבה — מקום בכיר, ונעו בין קירואן, פאס, תלמסאן ופוסטאט. שושלת מגרבית כמו Ouaki, יהיו אשר יהיו אי-הוודאויות בנוגע למקורותיה המדויקים, משתלבת בהכרח באופק זה של תנועה וחילופין.

תולדות יהודי מצרים מן הכיבוש הערבי ועד הפלישה העות'מאנית, כפי שתיאר החוקר قاسم عبده قاسم, מלמדות עד כמה ידעו קהילות אלה לשרוד ולהתחדש לאורך שושלות אל-פאטמיים, אל-איובים והממלוכים [قاسم عبده قاسم, اليهود في مصر منذ الفتح العربي حتى الغزو العثماني]. המשכיות ארוכה זו היא הבסיס שעליו נשתלו השושלות: שם אינו עובר בירושה אלא במקום שבו קהילה נמשכת.

היצירה הספרותית לא נעדרה מחיים אלה. שירת הפייטנות — הפיוטים — שהושרו בבתי הכנסת של המגרב, היו לבּה הפועם של הזיכרון הקהילתי, כפי שהראו עבודותיו היסודיות של Haïm Zafrani על הספרות הליטורגית היהודית-מגרבית [Zafrani, 1970] ועבודותיו של Joseph Chetrit על הספרות היהודית-ערבית של תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו [Chetrit, 2007]. משפחה הנושאת על עצמה את סימן יראת האלוהים מצאה בשירים אלה את ביטויו של שמה עצמו.

המקור הגאוגרפי המדויק של לינאז' Ouaki אינו מתועד במקורות שהגיעו אלינו, וייהיה בלתי-ישר לקבוע אותו בוודאות. עלינו לנתח כאן על-פי רמזים, תוך ציון מפורש של האופי הספקולטיבי של הצעותינו.

מורפולוגיית השם, ערבית גרידא ונעדרת כל יסוד ברברי, ספרדי או עברי גלוי, מכוונת לסביבה שהתערבתה עמוקות. ואכן, הערבוּת השלמה ביותר של קהילות יהודיות נצפתה היסטורית בערים הגדולות של פנים המגרב ושל החוף המזרחי שלו — Tunis, Kairouan, Constantine, Alger, Tlemcen — יותר מאשר באזורי הדוברי-ברברית של האטלס. ייתכן, מבלי שדבר יוכיח זאת, שלינאז' Ouaki השתרש בראשיתה במרחב האלג'יראי-תוניסאי.

הקהילה היהודית של Tlemcen, אחת הוותיקות והמלומדות שבמגרב המרכזי, מהווה דוגמה לסוג הסביבה שבה יכול היה שם כזה לשרוש: עיר מעבר קרוואנית, מוקד לאומדנות רבנית, שקלטה וייצרה לינאז'ים הנושאים שמות פטרונימיים ערביים של מעלה, כפי שתיעד Norbert Bel-Ange [Bel-Ange, 1998]. אנו מנסחים לוקליזציה זו כהיפותזה עריכתית, לא כעובדה מבוססת.

שביל נוסף, ספקולטיבי אף הוא, ראוי לאזכור. הצורה Ouakil / Wakîl — «הממונה» — מעלה פונקציה חברתית נפוצה בקהילות המשרק לא פחות מאשר של המגרב. במסמכי הגניזה של מצרים, נציגי הסוחרים, ה-wukalâʾ, מילאו תפקיד מרכזי במסחר הים-תיכוני [Goitein, 1993]. אין זה מן הנמנע שהשם, בחלק מענפיו, נובע מפונקציה ולא ממעלה מוסרית, ושענפים אלה שורשיהם במזרח שונים מענפי המגרב. מחוסר מקורות המקשרים במפורש את הלינאז' למקום או לתאריך, אנו מסתפקים בהיפותזות אלו, המצוינות כראוי ככאלה.

שם של מידה טובה אינו ניטרלי: הוא מעצב אורח חיים בעולם ומועבר כתכנית מוסרית. בנשיאת שם היראת אלוהים, יורשת שושלת Ouaki מושג החוצה את כל היהדות, ושפה ערבית ידעה לקלוט אל תוך אוצר מילות הדתיות שלה עצמה.

יראת שמיים אינה בעולם היהודי יראה עבדותית אלא מודעות חדה להנוכחות האלוהית, ערנות הלב. ההוגה Emmanuel Levinas הראה כיצד יחס זה לאל אינו מצטמצם לעולם לידיעה, אלא נחווה כביאה, כ"אל הבא אל המחשבה" מבלי שיניח לה לכלוא אותו [Levinas, 1982]. היראה הטמונה בשם Ouaki שייכת לחוויה זו: היא פתיחות אל נשגב המחייב, לא פחד המשעבד.

ההיסטוריה של המושג האלוהי עצמה, כפי שעקב אחריה המפרש Thomas Römer בחוקרו את עלייתו של אלוהי ישראל, מזכירה שהקשר בין האדם לשמיים נבנה לאט לאט, דרך תמורות תיאולוגיות עוקבות [Römer, 2014]. יראת האלוהים הגנוזה בשם Ouaki היא יורשת של עיבוד ארוך זה: היא כמו המשקע האונומסטי שלו.

במיסטיקה היהודית הופכת יראה זו למעשה: הטקסים, על פי הקריאה שמציע Charles Mopsik, אינם מסתפקים בכיבוד האל, הם משתתפים בכלכלתו ממש, הם "עושים את האל" בעולם [Mopsik, 1993]. משפחה ששמה משמעותו יראה של כבוד נמצאת אפוא, מתוקף שמה עצמו, קשורה בתיאולוגיה זו של המעשה הדתי. וכאשר הנאמנות לאלוהים עמדה במבחן — כפי שעמדה לעיתים כה תכופות בתולדות היהודים בארצות האסלאם והנצרות — יש שהגיעו בה עד מסירות נפש, תופעה שניתח Daniel Boyarin ביחס להמצאתה מתוך השורשים המשותפים של היהדות והנצרות [Boyarin, 2004]. השם Ouaki, מבלי שאף קדוש מתועד ייוחס לו, שייך לאותו יקום רוחני שבו לירוא מאלוהים פירושו להיות מוכן להישאר נאמן לו.

ההיסטוריה של שם, בעת החדשה, היא גם היסטוריה של גלגוליו הגרפיים. הווריאנטים Ouaki,‏ Ouakil,‏ Ouakki ו-Waki אינם מציינים בהכרח משפחות נפרדות: לעתים קרובות הם פנים שונות של אותו גזע עצמו, שנשברו בראי המִנהלות וההגירות.

הצורה Ouakki, עם הכפלת העיצור, משחזרת הכפלה ממשית בערבית הדיאלקטלית שהצרפתית שמרה עליה לעיתים ומחקה אותה לעיתים אחרות. הצורה Ouakil שומרת על הסיומת -il המקרבת את השם אל wakîl, ואילו Ouaki השמיטה אותה. הצורה Waki, לבסוף, מתאימה לתעתיק אנגלו-סכסוני או מעברִּית, כפי שניתן למצוא אותה במסמכי ההגירה לישראל, לצרפת ולאמריקות במאה העשרים. שינויים אלה נובעים מאותן תופעות של מגע לשוני שחקר Joshua Blau בהקשר של הערבית היהודית-מגרבית [Blau, 1999] ו-Moshe Bar-Asher ביחס למרכיבה העברי באלג'יריה [Bar-Asher, 1992].

הגלות הגדולה של יהודי צפון אפריקה, מאמצע המאה העשרים, פיזרה את הלינאות המגרביות לישראל, לצרפת ולקנדה. בתנועה זו נדדו השמות ולעיתים עברו עִבְרוּת או צִרְפּוּת. בהיעדר מסמך המקשר במפורש את לינאת Ouaki לגל הגירה מסוים, סביר להניח שנושאיה עקבו אחר גורלן המשותף של הקהילות שמהן יצאו, ועזבו את המגרב לעברות חדשות. פיזור זה הוא עובדה היסטורית מבוססת לכלל יהדות צפון אפריקה; יישומה על לינאת Ouaki בלבד נותר היסק סביר יותר מאשר ודאות ארכיונית.

מה שהתפוצה העכשווית של הווריאנטים מצביעה עליה — מבלי להוכיחו — הוא קיומן של מספר ענפים, שאולי מקורם ממוקדים שונים, אשר התכנסו לזהות אונומסטית אחת. האונומסטיקה של J. Toledano, המובאת מחדש ברשימות שמות המשפחה של יהודי צפון אפריקה, ממקמת בדיוק סוג שם זה במכלול המגרבי, מבלי לייחס לו מוצא גאוגרפי יחיד [Les noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord et leur origine — Dafina].

בסיומו של מסע זה, שומרת עליה הלינאז' Ouaki על מה שהייתה מראשיתה: שם שמתפלל. לא מצאנו במקורות לא תאריך ייסוד, לא עיר-אם, ולא אב קדמון שסיפורו היה ניתן לספר. אך מצאנו, בהברות הספורות של שם משפחה זה, עולם שלם: עולמו של היהדות דוברת-הערבית במגרב, עם לשונה השזורה עברית וערבית, יראת-האל החרותה עד בשמות הפרטיים, ורשתות המסחר המשתרעות מחוף לחוף של הים התיכון.

השם Ouaki — wâqî, "הירא את אלוהים", או אולי wakîl, "הנאמן המורשה" — לא מסר לנו כרוניקה, אלא זהות מוסרית. הוא מציין את האיש האמין, אותו שנשמר לעצמו ואשר אין חוששים להפקיד בידיו את שמירת האחר. במקום שבו השתיקה על הארכיון, האטימולוגיה עודנה מדברת, ומה שהיא אומרת אינו מעט: היא מעבירה מעלה כשם שמעבירים נחלה.

הספר הגדול הזה הוא אפוא ספר פתוח. הוא ממתין שמסמכים חדשים, שטרות חדשים, עדויות חדשות יבואו לרשום בו את השמות הפרטיים שעדיין חסרים — ה-Ouaki של בשר ודם ושל הִיסטוריה, אשר כרך זה לא יכול היה אלא לשרטט את המטריצה הציוויליזציונית ואת הסמל הרוחני שלהם. בינתיים, הוא מתעד בנאמנות את מה שניתן לתעד: שמשפחה אחת נשאה, לאורך מאות שנות היהדות המגרבית, את הנטל היפה של שם שהזכיר לה ללא הרף את יראת השמים.