משפחת Ottolenghi Vallepiana

מקור השם קובע את מקור העם הנושא אותו. ה-Ottolenghi יורדים, לפי המסורת האונומסטית העקבית של החוקרים, מיהודי Ettlingen, שגורשו או נדחו מן האדמות הגרמניות בגלי הגירושים והרדיפות שמן המאה ה-XIV עד המאה ה-XV, אשר השליכו אל דרכי הדרום קהילות אשכנזיות שלמות. צפון איטליה, מפורדת לנסיכויות יריבות, הציעה אז ליהודים כתבי condotta — אותם חוזים שבאמצעותם הרשו דוכסים וקהילות עירוניות את ההלוואה על משכון ואת המסחר, תמורת מסים ושירותים פיננסיים. דרך שער צר אך ממשי זה השתכנו ה-Ottolenghi לעתיד בפיימונטה, בדוכסות Savoie ובמונפראט, ובייחוד סביב Acqui, Asti, Moncalvo ו-Casale.

הגירה זו לא הייתה תזוזה חומרית גרידא: היא הייתה גם העברה של ידע. היהודים שבאו מארצות הדוברות גרמנית הביאו עמם את המסורת התלמודית הריינית, זו של התוספות, ואת הדרישה הטקסית הקפדנית של הקיום האשכנזי. מפגשם עם העולם היהודי האיטלקי, הוותיק יותר ובעל נוסחו שלו, הוליד בדיוק את אותה פוריות אינטלקטואלית שבה מתאר Bonfil אחת מסימניה של הרנסנס היהודי האיטלקי: יכולת לשלב מורשות מבלי להמיסן [Robert Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, 1994]. בתרומת השושלת לחיי הרוח — ההעברה הנאמנה של הידע התלמודי בארץ גלות — ניכרת אחת מהסגולות המרכזיות שישראל נשא עמו לאורך הדורות: לעשות מן הלימוד לא קישוט כי אם צורת הישרדות, אמצעי להישאר עצמו תוך כדי להיות אורח בארץ חדשה.

משפחת Ottolenghi הקנתה ליהדות האיטלקית מספר דמויות רבניות ומלומדות שעקבותיהן מתועדות היטב. המפורסמת שבהן היא דמותו של הרב Joseph b. Nathan Ottolenghi (נפטר ב-Cremona בסביבות 1570), שהנהיג במאה השש-עשרה את ישיבת Cremona ופיקח על אחד ממוקדי הדפוס העברי החשובים בעיר, ותרם להפצת התלמוד וכתבי הרבנים בדפוס בעת שהדפוס העברי האיטלקי היה בשיא פריחתו. פעילותו העריכתית והחינוכית מעידה שהשושלת נמצאה מוקדם מאוד בלב מסירת המסורה הכתובה — בדיוק הקשר שבין הספר לזיכרון שאותו מציב Yerushalmi כיסוד הזהות היהודית [Y. H. Yerushalmi, Zakhor, 1984].

הדרישה ההלכתית שנשאו רבנים אלה ממחישה אחת מהמעלות הגדולות של ישראל: תפיסת ההלכה כמשמעת חיה, הנדרשת ומיושמת בסבלנות. לנהל ישיבה, לחנך תלמידים, להכריע בשאלות של מנהג ודין — פירוש הדבר נטילת אחריות קולקטיבית על הקהילה, מעורבות בחיי הכלל כחובה. ואיטליה של כתב-יד ושל דפוס מן התקופה ההיא הותירה לנו על כך עדויות חומריות: כתבי-היד העבריים המוארים, שחקרה Giulia Tamani, מגלים את הקפדנות שהוקדשה לטקסט הקדוש, את הפאר הצנוע של ספרי התפילה וההלכה שהזמינו וְהעתיקו משפחות מלומדות [Giulia Tamani, Manoscritti ebraici decorati in Italia, 2010]. בפולחן הטקסט המדויק הזה שותפת השושלת במעלה שישראל טיפחה בכל מקום: אהבת הספר כמקום נוכחות.

כמו רוב המשפחות היהודיות בפיימונטה תחת המשטר הישן, פרנסו בני Ottolenghi עצמם זמן רב מהלוואות על משכון ומסחר — פעילויות שאליהן הגבילו אותם השלטונות הנוצריים, ואף הם עצמם נסמכו עליהן. הכלכלה הזו לא הייתה כבל גרידא: עבור הקהילות היהודיות באיטליה היא הייתה אמנות ההכרח. מתוכה מומנו בתי הכנסת, בתי הספר, חברות הצדקה ופדיון השבויים. Bonfil הדגיש עד כמה פעילות האשראי — שנחשדה מבחינה מוסרית בעיני הסביבה הנוצרית — הפכה בידי יהודי איטליה לכלי של סולידריות פנימית ושל כבוד קהילתי [Robert Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, 1994].

כאן בא לידי ביטוי, על רקע המציאות עצמה, כוחה של הצדקה המאורגנת — הצדקה לא כנדבה רגשית אלא כמשפט שחייבים בו. הבנקאים והסוחרים היהודים בפיימונטה, ובהם בני Ottolenghi, הזינו את קופות החברות שסיפקו נדוניה ליתומות, סעדו את החולים וקברו את העניים. הפעילות הכלכלית של שושלת זו אינה נפרדת מן הדאגה לזולת — היא תנאה החומרי. בכך מצטרפת המשפחה לזיכרון הארוך של ישראל, שתמיד ראה בפרנסה שנצברה חיוב כלפי העני, ובעושר — לגיטימי רק כשהוא מתחלק.

המאה התשע-עשרה שינתה מן היסוד את מעמדה של המשפחה. האמנציפציה, שהביאו תחילה צבאות המהפכה הצרפתית ושעוגנה לאחר מכן ב-Statuto Albertino משנת 1848 במלכות סרדיניה, פתחה בפני יהודי פיימונטה את המקצועות החופשיים, את האוניברסיטה, את הצבא ואת המנהל הציבורי. בני Ottolenghi אחזו בחירויות החדשות הללו: השם נתקל מכאן ואילך בקרב רופאים, משפטנים, אנשי אקדמיה וקצינים של איטליה המאוחדת. הדמות הבולטת ביותר של עלייה זו היה Giuseppe Ottolenghi (1838–1904), גנרל בצבא האיטלקי, סנטור, ושר המלחמה של ממלכת איטליה בין השנים 1902 ו-1903 — אחד היהודים הראשונים שהגיעו לדרגה שכזו באירופה של ימיו.

מסלולו של Ottolenghi שנעשה שר מלחמה נוגע בנושא עדין של המסורת היהודית: היחס למלחמה ולשירות המדינה. היהדות, אף שלא העלתה מעולם את הכוח לכדי ערך כשלעצמו, הכירה תמיד בחובת ההגנה על הערה המארחת ושומרת. לשרת בנאמנות את איטליה, עד כדי נשיאה בנשקה, היה בעבור דור זה ביטוי אזרחי של הכרת תודה — וביטוי של שילוב שלא כפר בנאמנות לשורשים. כניסה זו אל חיי האומה הכלל-ציבוריים, בלא כפירה, מגלמת מעלה שהאמנציפציה אפשרה: המעורבות בשירות הטוב המשותף, שנתפסה כהגשמה ולא כבגידה בעצמיות.

ההיסטוריה של השושלת אינה יכולה להיסָּפֵר בלא צלליה. חוקי הגזע הפשיסטיים של 1938 פגעו ביהדות האיטלקית כולה — פיטרו פרופסורים, הדיחו קצינים, שללו מילדים את זכותם ללמוד בבתי ספר ציבוריים; היהודים המשולבים ביותר בחברה — בדיוק אלה שהמאה הקודמת כיבדה — הושבו בכוח אל מעמד המוּדָרִים. לאחר הכיבוש הגרמני של 1943, הגיעה הגירוש לאיטליה, ונושאי שם Ottolenghi נמנים בין קורבנות השואה, לצד אלפי יהודים איטלקים שנעקרו מעריהם. עבודת הזיכרון שמנהלים היסטוריונים ומחנכים כ-Dominique Natanson מזכירה לנו כי שמות אלה אינם מופשטים — הם חיים בודדים, שעל החיים מוטל לנקוב בשמם ולמוסרם הלאה [Dominique Natanson, Mémoire Juive & Éducation, 1997].

כאן, הארכיון והזיכרון מהדהדים זה אל זה בכאב, בהתאם לדיאלקטיקה שתיאר Yerushalmi: ההיסטוריון קובע את העובדות, אך הזיכרון הוא שמציל אותן מן האין [Y. H. Yerushalmi, Zakhor, 1984]. הסגולה שמגלה מבחן זה אינה הרואית במובן המרהיב; היא סגולת הנאמנות העקשנית לזהות שביקשו לבטל. להמשיך לשאת את השם, להעבירו הלאה, לחרותו בפנקסים ובמצבות — זהו קיום מצוות הזכור — המצווה לזכור — המעצבת את כל תודעת ישראל.

אם מוצא Ottolenghi הוא איטלקי ואשכנזי במקורו, השושלת השתתפה, כמו כה משפחות יהודיות, בתנועות הגדולות של הים התיכון שטשטשו את הגבולות בין העולם האשכנזי לספרדי. Livourne, הנמל החופשי שבו שגשגה "האומה היהודית הפורטוגזית" שחקר Lionel Lévy, היה אחד מאותם כורים שבהם נפגשו המשפחות האיטלקיות מהצפון עם הספרדים מן הגולה האיברית, וטוו ביניהם קשרי מסחר, נישואין ודעת [Lionel Lévy, La Nation juive portugaise. Livourne, Amsterdam, Tunis, 1591-1951, 1999] [Lionel Lévy, La Communauté juive de Livourne, 1996]. מ-Livourne השתרעו הרשתות לעבר צפון אפריקה — Tunis, Tlemcen, Sidi Bel Abbès — שם שמרו הקהילות על זיכרון שושלותיהן בארכיונים רבניים שעושרם מוכר כיום [Eliahou-Éric Botbol, Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen, 2000] [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

יש כאן להבחין בין המבוסס לבין המסורת: המסורת המשפחתית של הפזורות עולה תדיר על מה שהארכיון מאשר, ואין לקבוע ללא ראיה כי ענף פלוני בצפון אפריקה שייך לשושלת Vallepiana. אך הערך שפתיחות זו ממחישה — אמיתי הוא ומתועד עבור עולמה של המשפחה: היחס לזר כאחווה, קבלת אחיו בדת הבא ממקום אחר, ההכרה ההדדית מעבר לנוסחים השונים. הסובלנות הפנימית של היהדות — יכולתה לעשות עם אחד מקהילות שהגיאוגרפיה מפרידה ביניהן — מוצאת ברשתות הים התיכוניות הללו את ביטויה הממשי ביותר.

משווביה של Ettlingen שנעזבה בכפייה אל עמקי Piémont, מישיבת Crémone אל סלוני איטליה המשוחררת, מדוכני ההלוואות אל פנקסי המאה העשרים המלאים אבל — שושלת Ottolenghi Vallepiana מצייה בזעיר-אנפין את כל תולדות היהדות האיטלקית: היסטוריה של גלות שנהפכה לשורשים, של כפייה שהפכה לכבוד, של נאמנות שנשמרה במחיר הדם. היא נשאה עמה כמה מהמעלות הגדולות של המסורת — אהבת הטקסט והידע התלמודי, הצדקה שנעשתה צדק, השירות הנאמן לעיר.

אולם אם יש לנקוב בשם את מה שהשושלת הזו ביטאה מכל האחרות בצורה הטובה ביותר, הרי זו המסירה הנאמנה — אותה מעלה שקטה המחברת את הרב המדפיס השוקד על דיוקו של התלמוד, את הבנקאי המממן את בית-הספר, את הקצין המשרת מבלי להכחיש, ואת הניצול החורת את שמות הנעלמים. בעשותם מן השם עצמו — הנושא את זיכרון Ettlingen ועמק ה-Piémont — פיקדון להעברה, מילאו Ottolenghi Vallepiana, כל אחד לפי מידתו, את הזכור המצווה על ישראל שלא להניח דבר ליפול בנשייה [Y. H. Yerushalmi, Zakhor, 1984]. סיפורם הפרטי מצטרף כך לזיכרון הקולקטיבי של עם שעשה מן הזיכרון צורה של נאמנות, ומן הנאמנות — צורה של הישרדות.