משפחת Neppi

האונומסטיקה היהודית האיטלקית נשמעת להיגיונות שהמחקר זיהה היטב. שמות המשפחה בה נגזרים לעיתים משמות מקראיים, לעיתים ממקצועות, ולעיתים — וזהו המקרה השכיח ביותר במשפחות הוותיקות של חצי האי — מטופונימים. השם Neppi, כמו Volterra, Modena, Recanati, Ravenna או Pisa, מאותת על מוצא גאוגרפי: הוא קושר את המשפחה לעיר Nepi, שבלאציו.

המנגנון ההיסטורי ידוע: כאשר יהודים נאלצו לעזוב יישוב — בגלל גירוש, הגבלות על פעילות כלכלית, או בעקבות הגירה אל המרכזים הפתוחים יותר — הם נשאו עמם, בדמות שם המשפחה, את הזיכרון של המקום שנעזב. כך יכלה משפחה שמוצאה מ-Nepi להתבסס במקומות אחרים באיטליה המרכזית והצפונית תוך שמירה על סימן זה. רישום השם במאגר של Schaerf מעיד שמדובר בשם משפחה יהודי-איטלקי מוכר, המשולב בקורפוס של משפחות חצי האי [Schaerf, 1925].

יש להימנע כאן מטעות נפוצה. אין לשייך את השם Nepi/Neppi בפזיזות לספֵרה הספרדית או לצפון-אפריקה: הוא שייך לשורש האיטלקי בהחלט. דיוק זה חשוב, משום שלהיסטוריה היהודית של חצי האי יש אוטונומיה משלה, שהסינתזות הגדולות הזניחו אותה זמן רב לטובת הדיאספורות האשכנזיות והספרדיות. הקהילות היהודיות באיטליה, בשל עתיקותן והשתלבותן בחברה העירונית, פיתחו צורות תרבותיות ייחודיות, בצומת שבין ההלכה, ההומניזם והידע החילוני [Bonfil, 1994]. שם המשפחה Neppi נמנה על אזור תרבותי זה, ובתוך איטליה עצמה — ובמיוחד באמיליה ובדוכסות Ferrare — עקבותיו הופכים משמעותיים ביותר.

אם מקור השם מפנה אל ה-Latium, הרי שהעיגון התיעודי שלו מצביע על Émilie, ובמדויק יותר — על אזור Ferrare והעיירה הסמוכה Cento. תחת שלטון בית Este, היה דוכסות Ferrare, במאות ה-15 וה-16, אחד מן המקלטים המאירי-פנים ביותר בחצי האי עבור היהודים: הדוכסים קיבלו בשעריהם את גולי ספרד ואת האנוסים, והפכו את בירתם לצומת אינטלקטואלי וכלכלי ממדרגה ראשונה. לאחר סיפוח Ferrare למדינת האפיפיור בשנת 1598, ידעו הקהילות האמיליאניות משטר מגביל יותר, שסימנו הקמת גטאות, מבלי שדעכה עם זאת תוססת חייהן הרוחניים.

בקרקע זו פרחה הענף המתועד ביותר של Neppi. נוכחות המשפחה ב-Cento — עיירה המצויה בין Ferrare, Bologne ו-Modène, שהייתה בה קהילה יהודית פעילה בעת החדשה — נחשבת סבירה על סמך תולדות חייו של חברה המפורסם ביותר, שנולד בעיירה זו ממש בסוף המאה ה-18. העיגון ב-Cento וב-Ferrare שותל את Neppi ברשת הצפופה של הקהילות האמיליאניות הקטנות, שלכידותן נשענה על קשרי נישואין, חברות סיוע הדדי ושיתוף באותו אופק רבני.

תרבות קהילות אלה שילבה נאמנות למסורת עם פתיחות לידע החילוני, ובמיוחד לרפואה — מקצוע שאיטליה התירה זה מכבר ליהודים, ושהיווה אחד מן הגשרים המרכזיים בין המיעוט לחברה הנוצרית. ארטיקולציה זו שבין לימוד רבני לבין עיסוק רפואי, האופיינית ליהדות האיטלקית, תמצא בשושלת Neppi גילום מופתי. התפוקה כתובת-היד והמודפסת של מוקדים אלה — פנקסי קהילה, קובצי שו"ת, חיבורים מעוטרים — מעידה על סביבה מלומדת; כתבי-היד העבריים המאוירים שיוצרו באיטליה מעידים על עושרה של תרבות הספר בקרב קהילות אלה [Tamani, 2010].

הדמות המעניקה ללינאז' Neppi את מקומה בהיסטוריה האינטלקטואלית היהודית היא Hananel (או Hananiah Eliakim) Nepi, שנולד ב-Cento בשנת 1759 ונפטר ב-Ferrare בשנת 1864. איש בעל אריכות ימים יוצאת דופן, הוא צבר לעצמו, על דרך הלמדנים הגדולים של יהדות איטליה, את שני התוארים גם יחד: רב ורופא. הוא כיהן כרבה של קהילת Ferrare, שם נודעה לו סמכות הלכתית מוכרת, ובמקביל עסק ברפואה — עדות לאותו מפגש בין מדע דתי וידע חול שטיפח היהדות האיטלקית.

יצירתו המרכזית שייכת לז'אנר הביו-ביבליוגרפי, הקרוב כל כך למודעות ההיסטורית היהודית. Hananel Nepi אכן נטל על עצמו לחבר מילון של חכמים יהודים — רשימה מפורטת של רבנים, מפרשים ומחברים, ערוכה כדי לשמר ולהנחיל את זיכרונם של "גדולי ישראל" (גדולי ישראל). החיבור יצא לאור, הושלם והורחב בידי החוקר Mordekhai Samuel Ghirondi מ-Padoue, תחת כותרת שנותרה קלאסית בעולם המלגות העבריות, כתרומה מן השורה הראשונה להיסטוריה הספרותית של יהודי איטליה. מפעלו של Nepi שותף במסורת יהודית של מיפוי זיכרוני: לפקוד את החכמים פירושו לגרש את השכחה ולהשריש את הקהילה ברצף. ציווי הזיכרון — זכור — חוצה את כל התרבות היהודית, שבה זיכרון העבר הוא חובה כמו גם דרך דעת [Yerushalmi, 1984].

בעבודה זו נמנה Hananel Nepi עם אותם חוקרים שבמפנה המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה הניחו את יסודות ההיסטוריוגרפיה המלגותית של היהדות, ובמובנים מסוימים הקדימו את ה-Wissenschaft des Judentums שעתידה הייתה לפרוח בעולם דובר הגרמנית. אריכות ימיו היוצאת דופן — לפי המסורת חי למעלה ממאה שנה — הפכה אותו לעד חי של תקופה שלמה של תמורה בקהילות האיטלקיות, מהעשורים האחרונים של משטר הגטאות עד לראשית האמנציפציה. שמו, בצורה Nepi, נותר קשור להיסטוריוגרפיה הרבנית האיטלקית, והוא מהווה את הפסגה המתועדת של הלינאז' שספר זה עוקב אחריו.

המסלול של Hananel Nepi אינו יוצא דופן בודד אלא ביטויו של טיפוס חברתי מוגדר היטב: זה של הרופא-הרב האיטלקי, דמות שבה מתרכזת ייחודיותו של יהדות חצי האי. בעוד שגלויות אחרות הפרידו בחדות רבה יותר בין הידע הקדוש לידע החילוני, יהדות איטליה שילבה כבר מימי הרנסנס את לימוד הפילוסופיה, הרפואה והמדעים בתוכנית הלימודים של משכיליה. האוניברסיטאות של Padoue פתחו בפרט את פקולטות הרפואה שלהן לפני סטודנטים יהודים, וגידלו דורות של רופאים שהיו בו-זמנית פוסקים תלמודיים.

כפל הכשרה זה לא נחווה כסתירה אלא כהרמוניה. באיטליה של הרנסנס ידעה התרבות היהודית לפייס בין הלימוד המסורתי ובין המעורבות בדיסציפלינות החילוניות, והפכה את משכיליה לשחקנים מן השורה הראשונה בחיי האינטלקט של תקופתם [Bonfil, 1994]. שושלת Neppi, בדמותו של נציגה הבולט ביותר, ממחישה סינתזה זו: הרב של Ferrare היה גם איש מדע, וההיסטוריון של חכמי ישראל — מטפל בגופות.

פרופיל זה שורש במסורת פילוסופית ארוכה. המחשבה היהודית של ימי הביניים ועידן המודרני המוקדם, כפי שהתגבשה בכתבי יד ובספרים, קיימה תמיד דיאלוג בין ההלכה לתבונה, בין ההתגלות לידיעות הדור. הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, הנחקרת דרך טקסטים שבכתב יד ובדפוס, חושפת מאמץ מתמשך לאחוז בשתי ידיים את המסורת הדתית ואת המורשות האינטלקטואליות של העולם הסובב [Sirat, 1983]. משפחת Neppi, יורשת שני עיזבונות אלה, שייכת להיסטוריה אינטלקטואלית שבה הרופא והמורה הם דמות אחת. ניתן, בלא להגזים, לראות במשפחה זו מיקרוקוסמוס של ההומניזם היהודי האיטלקי — אם כי בזהירות, שכן התיעוד מעמיד לרשותנו בעיקר דמות אחת מוארת היטב, שסביבה נותרת יתר הקרובים בעמימות יחסית.

בשלב זה, חשוב למדוד את הגבול בין מה שהארכיון מבסס לבין מה שהמסורת מעבירה. הארכיון — כלומר מאגר Schaerf, המקורות הביו-ביבליוגרפיים הנוגעים ל-Hananel Nepi, והנתונים הכלליים על קהילות האמיליה — מבטיח שלושה הישגים יציבים: קיומו של שם המשפחה Neppi/Nepi כשם יהודי איטלקי [Schaerf, 1925]; מקורו הטופונימי הלטיני; ומציאותו ההיסטורית של רב-רופא בשם זה ב-Cento וב-Ferrare במאות ה-XVIII–XIX.

הזיכרון, לעומת זאת, ממלא את השתיקות באמצעות הסבירות. אנו אינם יודעים את פרטי הדורות המקשרים בין Nepi שבלאציום לבין Neppi שבאמיליה; אנו משערים, על בסיס אופן היווצרות שמות המשפחה האיטלקיים, נדידה מדרום לצפון חצי האי, מבלי שנוכל לשחזר את שלביה. במקום שהמסורת הגנאלוגית תרצה לפרוש שרשרת רצופה, על ההיסטוריון להכיר בפערים. זוהי בדיוק מטרתו של חיבור זה — לכבד מתח זה מבלי להסתירו.

עמדה זו נובעת מאתיקה יהודית של הזיכרון. הזיכרון היהודי אינו מתמזג עם ההיסטוריה המלומדת: הוא בוחר, מטקס ומעביר, שם שהיסטוריוגרפיה מודרנית עוסקת בשחזור ובביקורת [Yerushalmi, 1984]. הלינאג' Neppi ניצב בצומת זה: שם המועבר כירושה, ודמות המבוססת כעובדה. לחשוב את המסורת כיום פירושו להחזיק יחד את שני מישורי האמת הללו. לחשוב את המסורת היהודית כרוך בביטוי הנאמנות למסוּר ודרישת הבינה הביקורתית יחדיו [Askénazi, 1999]. שם המשפחה, במובן זה, אינו תווית מינהלית בלבד: הוא שבר של זיכרון קולקטיבי, טופונים שהפך שם פרטי, ובכך עד לכל ההיסטוריה של נדידות יהודי חצי האי.

הלינאה Neppi מציעה, בהיקפו של שם אחד, קיצור דרך מרשים להיסטוריה היהודית האיטלקית. נולדה משם מקום בלטיום — העיר Nepi —, מאומתת ככינוי משפחה יהודי בחצי האי ברשימת Schaerf, היא שורשת באופן מתועד בקהילות האמיליאניות של Cento ו-Ferrare, ארץ מקלט בצלם של Este ואחר כך קהילה מוכה תחת השלטון הכנסייתי [Schaerf, 1925]. נציגה המפואר ביותר, הרב והרופא Hananel Nepi (1759–1864), מגלם בהדרה את הסינתזה האיטלקית של הדעת הקדושה ושל המדע החילוני, ומחרית את המשפחה בתולדות המלגות העברית באמצעות מילונו של חכמי ישראל.

מעבר לדמות זו, החקירה נתקלת בשתיקות הרגילות של הגנאלוגיה היהודית: החוליות הביניים נותרות ברובן ספקולטיביות, וזהירות בלבד הולמת כאן. אך שתיקות אלה עצמן מחכימות. הן מזכירות כי היסטוריית לינאה אינה רק סכום שטרותיה הנוטריוניים, אלא גם התמדתו של שם — הנושא, כשלעצמו, את הזיכרון של נדידה, של השתרשות ושל ייעוד לומד. משפחת Neppi שייכת כך לחלוטין לאותה איטליה יהודית שחיי הקהילה שלה בתקופת הרנסנס ובעת החדשה ידעו לשלב עומק דתי, תרבות הספר והשתתפות בדעת הדור [Bonfil, 1994]. לשמור את סיפורה, פירושו לציית לציווי הקדום ביותר של המסורת: זכור.