משפחת Nador

המשימה הראשונה של הגנאלוג היא לחקור את המשמעות עצמה. השם Nador מציע, בהקשר זה, מספר כיוונים מתחרים שיש להציגם מבלי לערבבם.

הכיוון השמי. מסורת אטימולוגית אחת מקשרת את השם לשורש הערבי nadir / nāẓir. על פי רשומה פטרונימית שנסקרה, השם נגזר מהערבית "nadir", שפירושו "כוכב הצפון", מורשת המיוחסת לכיבוש המואורי של ספרד. קריאה זו — אשר יש לקבלה בזהירות הראויה לרשומות שאינן מלומדות — משתלבת בתופעה ידועה היטב: הישרדות שמות שנוצרו בעולם הערבי-אנדלוסי בקרב יהודים ממוצא איברי. השורש הערבי n-ẓ-r (להביט, לצפות) נותנת אף היא nāẓir, "המביט, האפוטרופוס, המפקח", משמעות מינהלית שיכולה גם היא להיות בסיסו של שם מקצוע או תפקיד.

הכיוון הטופונימי. Nador הוא גם, ובעיקר, שם מקום מרכזי במגרב. Nador היא עיר מרוקאית ריפאית, הממוקמת באזור השבטי של Qelaya, במחוז Nador, המשתייך בעצמו לאזור המזרחי. העיר היא נמל גדול בצפון-מזרח מרוקו, ברי"ף, כשישים קילומטרים מאלג'יריה, וגובלת בלגונה של Nador. כעת, חלק ניכר מהפטרונימים היהודיים האיטלקיים הוא בעל אופי טופונימי: השם מספר מניין באים. מנגנון זה, שתואר על ידי Schaerf עצמו בפרק האטימולוגי של מדריכו, יהפוך לאפשרי שמשפחת "Nador" ציינה מלכתחילה משפחה שבאה מנקודה זו בחוף המגרבי, או ממקום בעל אותו שם.

ההתכנסות של שני הכיוונים. אין בהכרח סתירה: שם המקום הריפאי עצמו נגזר משורש המעלה את מוצב התצפית, המצפה — "המקום ממנו מביטים" — משמעות המתחברת לשורש השמי n-ẓ-r. כך, בין שNador הוא שם תפקיד (הצופה, האפוטרופוס) ובין שהוא שם מקום (המבצר, הבלוודר), אותו רעיון של מבט מורם למרחק מהווה את הגרעין הסמנטי שלו. כאן מסורת ופילולוגיה משיבות זו לזו — ומכאן הסמן של הצטלבות הפרק הזה.

יש לציין לבסוף כי קריאה הונגרית בלבד הפיצה את עצמה, בקשר לכימאי Samuel Nador; נושא בולט של השם הוא Samuel Nador, כימאי אמריקאי ממוצא הונגרי. אך מופע זה, מאוחר ומרכז-אירופי, הוא מקרה הומונימיה בלבד, ואינו יכול להאיר את הלינאז' היהודי האיטלקי העומד לפנינו.

כדי להבין כיצד שם כמו Nador משתלב ברקמה היהודית האיטלקית, יש לשחזר את המסגרת שבה התייצבו שמות המשפחה היהודיים באיטליה. חצי האי היה, מימי הביניים ובמיוחד בתקופת הרנסאנס, צומת שאליו התכנסו יהודים איטלקיים ילידים (Italkim), יהודים אשכנזים שירדו מן האלפים, ולאחר 1492, גלי ספרדים שגורשו מספרד ומפורטוגל.

Robert Bonfil הראה עד כמה הייתה החיים היהודיים של הרנסאנס האיטלקי משולבים ונבדלים כאחד, שותפים לתרבות הסביבה תוך שמירה על מוסדותיהם הייחודיים. חקר החיים היהודיים באיטליה של הרנסאנס חושף קהילה הנטועה בסביבתה התרבותית [Bonfil, 1994]. בהקשר זה של דו-קיום וחילופין התייצבו שמות המשפחה, לרוב משלושה מקורות: מקום המוצא, המקצוע או התפקיד, ושמו הפרטי של האב הקדמון.

מאגרו של Schaerf מעיד על היקפו של קורפוס זה. רשימת השמות שמנה Schaerf כוללת כמעט עשרת אלפים משפחות יהודיות איטלקיות, והכרך ממשיך בפרק על מקורות ואטימולוגיה של השמות, וכן בנספח עשיר על המשפחות היהודיות האצילות באיטליה. בתוך מכלול זה מוצא Nador את מקומו: לא כשם שולט, אלא כאחד משמות המשפחה המתועדים שהארכיון שומר עליהם וההיסטוריון מחויב לחקור אותם.

התפוקה התרבותית של הקהילות האיטלקיות הייתה בולטת גם בתחום הספר. Giulia Tamani חקרה את עושרם של כתבי היד העבריים המאוירים שנוצרו באיטליה, עדים להשתלבותם של היהודים בסדנאות ובמנהגים האמנותיים של חצי האי [Tamani, 2010]. עידון סופרי זה מזכיר כי המשפחות היהודיות האיטלקיות לא היו קבוצות סוחרים גרידא, אלא מוקדי העברה טקסטואלית שבהם נחרת השם גם בקולופונים של כתבי היד.

כל חקירה של שם משפחה יהודי איטלקי בעל הגייה ים-תיכונית חייבת להתעכב בליוורנו. העיר הטוסקנית הייתה, החל מ-Livornine שבסוף המאה ה-16, הנמל הגדול שקיבל את "האומה היהודית הפורטוגזית", וציר של רשת שחיברה בין איטליה, אמסטרדם וצפון אפריקה.

Lionel Lévy תיאר בצורה מופתית את ההיסטוריה הזו, והראה כיצד האומה הפורטוגזית ארגנה את ליוורנו, אמסטרדם וטוניס במרחב מסחרי וקהילתי אחד על פני כארבעה מאות שנה [Lévy, 1999]. הוא אף הקדיש מחקר ספציפי לקהילת ליוורנו עצמה, "האחרון מן הליוורניים", תוך שהוא מדגיש את ייחודו של יהדות ים-תיכונית זו, ספרדית ומיטלנת גם יחד [Lévy, 1996].

חשיבותה של ליוורנו לענייננו היא כפולה. מצד אחד, הייתה העיר מקום שבו שמות ממוצא איברי ומגרבי התקבעו בצורה מאיטלקת. מצד שני, היא היוותה נמל של חילופין בלתי פוסקים עם חופי צפון אפריקה — בדיוק אותם חופים שבהם מוצאים את הטופונים Nador. שם משפחה הנע בין האיטלקית והערבית-ברברית מוצא בצומת הליוורנאי זה את הקרקע הטבעית לפירושו: האומה הפורטוגזית נעה בין ליוורנו למגרב, והמשפחות עברו ממקום למקום בקצב הסחר. אין זה בלתי סביר, אפוא, להניח שנוכחותו האיטלקית של השם Nador, המוזכרת על ידי Schaerf, משתלבת ברשת זו שבה איטליה וצפון אפריקה לא פסקו מלתקשר זו עם זו. השערה זו נותרת עם זאת השערה עורכית, בהיעדר שטר נומינטיבי המקשר במפורש את משפחת Nador לליוורנו.

אם השם Nador מפנה למקום ברי המרוקאי, ראוי לבחון את הפן הצפון-אפריקאי של היהדות, שם התקיימו עד המאה העשרים קהילות שהיסטוריתן תועדה בסבלנות רבה.

יהודי מרוקו נשאו לעתים קרובות שמות הנגזרים מעירם או מאזור מוצאם — מנגנון זהה לזה שנצפה באיטליה. לקט מקורות מרכזי על שמות יהודי מרוקו מונה שמות משפחה מרוקאיים רבים, עם משמעותם ומקורם, ומאשר את חיוניותו של ההליך הטופונימי באונומסטיקה היהודית-מגרבית.

מזרחה יותר, הותירו הקהילות האלג'יראיות ארכיונות יקרי ערך. Eliahou-Éric Botbol עקב אחר חייה וגורלה של הקהילה היהודית של Tlemcen, מרכז ליהדות עתיקה בגבולות מרוקו ואלג'יריה [Botbol, 2000]. Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès מציעות מצדן מאגר תיעודי מקומי שבו ניתן לקרוא את שמות המשפחות, בריתותיהן ותפקידיהן באזור Oranie. מקורות אלה, אף מבלי לנקוב בהכרח בשם הלינאז' Nador, משרטטים את המסגרת שבה יכול היה שם ממוצא ריפי לעבור מיד ליד, לחצות את הגבול הנזיל בין מרוקו המזרחית ואלג'יריה המערבית.

כאן נכנסים הזיכרון וארכיון לדיאלוג. המסורת המשפחתית עשויה לקשור את השם למקום מסוים ברי; הארכיון, לעומת זאת, אינו מספק לרוב אלא מופעים מפוזרים. הישרות מחייבת לומר כי הקשר הישיר בין הטופונים Nador לבין המשפחה האיטלקית שתיעד Schaerf אינו מעוגן במסמך: הוא נשען על סבירות פילולוגית ומהגרית, לא על ראיה. מכאן הרישום הכפול — צומת המפגש של הזיכרון וההיסטוריה — ומכאן מעמדו ה"סביר" של פרק זה.

מעבר לאטימולוגיה ולארכיון, שם הוא מוסד של זיכרון. הוא מעביר, מדור לדור, זהות שהמסורת היהודית תמיד ראתה בה פיקדון לשמירה.

המחשבה היהודית הרבתה להרהר בקשר שבין השם, הזיכרון והנאמנות. Léon Askénazi, בהתבוננותו על אופן הבנת המסורת היהודית כיום, הדגיש את הזיקה בין הדיבור המתקבל לבין הכתב המועבר, בין האוראליות החיה לבין הטקסט [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis, בעקבות המסלול "מן המדבר אל התשוקה", הראה עד כמה הזהות היהודית נבנית בתנועה של זיכרון ותקווה [Abécassis, 1987]. פרספקטיבות אלו מאירות את המשמעות העמוקה של שם משפחה: אין הוא תווית מנהלית בלבד, אלא נושא של רצף.

היסטוריית הפילוסופיה היהודית, כפי שהציגוה Maurice-Ruben Hayoun [Hayoun, 2023] ו-Colette Sirat לגבי ימי הביניים, מתוך כתבי היד והדפוסים [Sirat, 1983], מזכירה כי רצף זה תמיד התלווה אליו הגות ביקורתית. השם המועבר אינו אוסר את המחשבה; הוא משרש אותה. Isaiah Berlin, בהרהוריו על המצב היהודי, הדגיש מצדו את המתחים שבין השתייכות לאוניברסליות החוצים את הקיום היהודי המודרני [Berlin, 1973] — מתחים שבהם נושא שם משפחה המפוזר בין איטליה למגרב, בדרכו הצנועה, את עקבותיהם.

פרק זה שייך אפוא במלואו לזיכרון המועבר: אין הוא שואף לקבוע עובדות מתוך הארכיון, אלא להחזיר את המשמעות שהמסורת מעניקה לעובדת נשיאת שם, קבלתו והעברתו. עבור שושלת כגון Nador, שמסמכיה נדירים, ממד זיכרוני זה אינו תוספת: לעיתים קרובות הוא החוט הרציף היחיד.

בסיומו של מסע זה, משפחת Nador מתגלה פחות כוודאות דוקומנטרית ויותר כרצף של השערות מתכנסות. נקודה אחת מבוססת: השם נמנה על שמות המשפחה היהודיים באיטליה הרשומים ברפרטואר העיוני של Schaerf. סביב יסוד זה שרטטה החקירה שלושה מעגלים קונצנטריים. הראשון, לשוני, מקשר את השם לשורש שמי ולשם מקום ריפי, שניהם נושאים את רעיון המבט ועמדת התצפית. השני, היסטורי, ממקם את המשפחה בצומת הים-תיכוני הגדול שבו איטליה הליוורנית והמגרב לא חדלו מלהחליף בני אדם, סחורות ושמות. השלישי, מנמוני, משיב את המשמעות שהמסורת היהודית מייחסת להעברת השם לדורות.

יש לסיים בזהירות שהנחתה כל עמוד ועמוד. הזיקה המדויקת בין הפן האיטלקי לפן המגרבי של השם נותרת בגדר השערה, מחוסר שטר או מסמך ייחוסי הקושר במפורש בין השניים. זהו המקום, על פי לקחו של Yerushalmi, שבו על ההיסטוריון להודות בגבולות הארכיון תוך כדי הענקת הכבוד הראוי לזיכרון. משפחת Nador, אפוא, שייכת בה-בעת להיסטוריה המבוססת — על-ידי רישומה ברפרטואר של Schaerf — ולזיכרון הסביר — דרך המסלולים שהסתברות מזמינה אותנו לשחזר מבלי להכריז עליהם כוודאות.