Muscat

השם Muscat משתייך לאותה קטגוריה של שמות משפחה יהודיים ים-תיכוניים שתחום הפצתם מתווה, כשלעצמו, גאוגרפיה של גלות וסחר. Samuel Schaerf רשם אותו באיטליה ברפרטואר העיון שלו I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925), ושם הוא מופיע בין שמות המשפחה המתועדים של הקהילות היהודיות בחצי האי [S. Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. אולם תחומה של משפחת Muscat חורג בהרבה מן הגבולות האיטלקיים: מוצאים אנו אותה במלטה, בסיציליה, במגרב — ובפרט בתוניסיה ובלוב — וכן בתחום הספרדי המזרחי, עד להונגריה, שם זכה השם למעמד רבני מכובד.

הספר הגדול הזה מבקש לשחזר, בזהירות שהתיעוד מטיל עלינו, את אלומת הלינאג'ים שנשאו שם זה. אין המדובר בטענה לאחדות גנאלוגית בין כל המשפחות הללו — שכן שום דבר בארכיון אינו מתיר זאת — אלא במיפוי נאמן של המסורות, התיעוד הדוקומנטרי וההשערות הסבירות. היכן שהארכיון מדבר — אנו מצטטים את הארכיון; היכן שהזיכרון בלבד הוא הממסר — אנו אומרים זאת; היכן שהעורך משער — הוא נוטל אחריות על כך. תכליתו של ספר לינאג' אינה להחמיא, אלא להבחין בין הידוע לבין מה שאנו מאמינים שידוע לנו.

המשמעות של השם Muscat פתוחה למספר קריאות, שאינן בהכרח שוללות זו את זו. הראשונה, המיידית ביותר לאוזן רומנית, מפנה אל המוסקט — זן הגפן והיין הבשומים, muscatello באיטלקית, הנגזר מן הלטינית muscus (המוסק) ברמיזה לריח המוסקי של הענב. לפי השערה זו, השם ישתייך לשמות המשפחה הנגזרים ממקצוע או ממוצר, שהיו נפוצים בקרב משפחות יהודיות עוסקות בסחר ביין ובתבלינים בשמימיים בגדר הים התיכון.

קריאה שנייה, המוצדקת על ידי אונומסטיקאים של יהדות ספרד ויהדות המגרב, מקשרת את Muscat לשורש הערבי והעברי המצביע על המוסק ועל הבשמים, או אף לשמות מקומות. לעיתים קורבו השם אל מוסקט (Muscat), עיר הנמל של עומאן, ציר המסחר בתבלינים ובקטורת — קרבה מפתה, אולם היא נותרת ספקולטיבית בהיעדר שרשרת תיעודית המקשרת אותה לנושאי השם מן האגן הים-תיכוני.

נתיב שלישי, הייחודי לתחום האיטלקי והמלטי, רואה ב-Muscat צורה מגובשת של כינוי או שם מקום מקומי: במלטה, Muscat (לעיתים Muscà‏, Moscati) הוא שם משפחה נפוץ ביותר, יהודי כנוצרי כאחד, דבר המחייב זהירות בזיהוי השתייכותו הדתית של נושא בודד. נוכחות השם ברשימת Schaerf מאשרת בכל זאת את עיגונו בקרב המשפחות היהודיות של איטליה [S. Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. כפי שקורה לעיתים קרובות באונומסטיקה היהודית, יש להכיר בהתכנסות של מספר מוצאות נפרדות לכדי אותה צורה גרפית: לשם Muscat כנראה אין מקור יחיד, כי אם מספר מקורות, שהאיות השכיח אחד אותם.

ההיסטוריה הקדומה של משפחת Muscat משתלבת עם זו של הקהילות היהודיות האיים של הים התיכון המרכזי. סיציליה אירחה, עד לגירוש של 1492–1493 שנגזר על ידי השליטים הקתולים של אראגון, אחת מאוכלוסיות היהודים הצפופות ביותר באירופה, הפרוסה על פני עשרות קהילות (giudecche). הגירוש פיזר משפחות אלו לכיוון נאפולי, קלבריה, פוליה, ולאחר מכן לצפון אפריקה ולמזרח הקרוב; שמות משפחה סיציליאניים רבים מופיעים כך, לאחר 1492, על חופי המגרב.

מלטה, שנקשרה זמן רב לכתר הסיציליאני, חלקה את גורל יהודיה: צו הגירוש של 1492 חל עליה אף הוא, ושם קץ לנוכחות יהודית מימי הביניים המתועדת בפרט ב-Mdina ובנמל. שם המשפחה Muscat, השכיח ביותר באונומסטיקה המלטית בת-ימינו, שומר את עקבות אותו מצע איים; אך יש להדגיש כי הרוב המכריע של בני Muscat המלטים כיום הם ממוצא נוצרי, ושמם התפשט הרבה מעבר לכל מוצא יהודי. לפיכך, העורך מחזיק בהשערה סבירה ולא כעובדה מוצקה, שלפיה ענפים יהודיים מסוימים של השם שורשיהם נטועים בעולם הסיציליאני-מלטי של ימי הביניים, מבלי שאף מסמך יאפשר לתאר שושלת רצופה עד לנושאי השם בעת המודרנית.

באפריקה הצפונית העות'מאנית ולאחר מכן הקולוניאלית, מוצא השם Muscat, בעת החדשה, כמה מן העדויות החיות ביותר שלו. הקהילות היהודיות של תוניס, טריפולי וסביבותיהן קלטו, החל מן המאה ה-16, גלי גולים מחצי האי האיברי, מסיציליה ומאיטליה — כאשר הגרנה או הגורנייים מ-Livourne מהווים את האליטה המסחרית שבהם. בכור היתוך זה, משפחות הנושאות את השם Muscat מסמנות את נוכחותן במסחר, במלאכה ובתפקידים קהילתיים.

המסורת השבעל-פה של משפחות אלה — שנאספה בתוך עמותות הזיכרון של יהדות צפון אפריקה — שומרת את הזכרון של התיישבות קדומה, של ברית-נישואין עם הלינאות הגדולות של החארה (הרובע היהודי), ושל הגירה הדרגתית, במאה ה-20, לצרפת, לאיטליה ולישראל בעת הדה-קולוניזציה. סיפורים אלה שייכים לרשם הזיכרון המועבר: הם יקרי ערך לאחדות הלינאה, ורובם מסתברים לנוכח הדינמיקות ההיסטוריות הידועות — אך אינם מאושרים, בפרטיהם, על-ידי סדרת שטרות נוטריוניים או רשומות מצב אזרחי הנגישות לעורך. לפיכך אנו מביאים אותם כמסורת מקובלת, בהזמינינו את הצאצאים להתמודד עימם אל מול הרשומות הרבניות והקונסוליות כאשר אלה יהיו נגישות לעיון (ובכלל זה אוצרות עמותות הגנאלוגיה המתמחות ובסיסי הנתונים של יהדות הים-התיכון).

ענף נפרד ומתועד היטב של השם שייך להיסטוריה הרבנית של מרכז אירופה. משפחת Muscat (הנכתבת לעתים Muscato או Muskát) מנתה בהונגריה פוסקים תלמודיים מוכרים. הדמות המפורסמת ביותר היא הרב Yehuda Muscato — שלא יבולבל עם בן שמו האיטלקי — ובעיקר, בתקופה המודרנית, בני Muscat ההונגרים הקשורים לחוגי היהדות האורתודוקסית והחסידית.

ראוי להזכיר כאן במפורש את הדרשן והפרשן הגדול של תקופת הרנסנס, Yehuda ben Yossef Moscato (Muscato) (בערך 1530–בערך 1593), רב מנטובה, דרשן ופילוסוף, מחבר קובץ הדרשות נפוצות יהודה והפירוש קול יהודה על הכוזרי של יהודה הלוי. שמעו הולך לפניו כאחד מגדולי נציגי הדרשנות היהודית האיטלקית, ושמו — Moscato/Muscato — קרוב מאוד לצורה Muscat [Encyclopaedia Judaica, ערך « Moscato, Judah »]. הדמיון הגרפי בין Moscato, Muscato ו־Muscat ממחיש את גמישותו של שם המשפחה לאורך לשונות וגבולות. ענף לומד זה, המעוגן בדפוס ובקטלוגים הביבליוגרפיים, שייך במלואו לתחום ההיסטורי המבוסס.

במאה ה-20, ענפי הלינאז' השונים של Muscat עקבו אחר גלי ההגירה הגדולים של יהדות הים התיכון. תהליך הדה-קולוניזציה של צפון אפריקה (עצמאות תוניסיה ב-1956, עצמאות לוב בנסיבות מיוחדות, עזיבתם המסיבית של יהודי טריפולי לאחר 1948 ואחר כך ב-1967) האיץ את התיישבותן של משפחות מהמגרב בצרפת — פריז, מרסיי, ליון — ובישראל. במקביל, Muscat ממוצא איטלקי ואיים מצאו את עצמם בקהילות חצי האי האפניני ובדיאספורה דוברת האנגלית.

שם המשפחה Muscat נישא כיום בישראל, בצרפת, באיטליה, במלטה ובעולם האנגלו-סקסי, שם הוא מכסה מציאויות דתיות מגוונות. פיזור עכשווי זה מעצים את הצורך בעבודת ההבחנה הננקטת כאן: שם זהה אינו מעיד בהכרח על משפחה זהה. העורך רואה כסביר שה-Muscat היהודים של ימינו משתייכים לשלושה קטבים עיקריים — האיטלקי-איים, המגרבי והמרכז-אירופי המלומד — מבלי שגנאלוגיה אחת יכולה לאחדם. הבסיסים הגנאלוגיים של יהדות הים התיכון ורשימות מרשם האזרחים מהווים, עבור הצאצאים, את הכלים המועדפים לשחזור מדוקדק, לינאז' אחר לינאז'.

השם Muscat אינו דגלה של בית אחד בלבד, אלא צומת דרכים של כמה סיפורים יהודיים ים-תיכוניים. מאומת באיטליה על ידי מאגרו של Schaerf [S. Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925], קרוב לשושלת הרבנית הגדולה של Moscato/Muscato מאיטליה ומהונגריה, נוכח בעולם הסיציליאני-מלטי של ימי הביניים ובקהילות צפון אפריקה של Tunis ו-Tripoli — הוא ממחיש כיצד כינוי משפחתי, תחת איות יציב, יכול לאגד מוצאות שונים: מלאכת הגפן, שם מקום, שורש ריחני.

היושר העריכתי מחייב להפריד בין הרבדים: המסורת הבעל-פה של משפחות צפון אפריקה, עשירה ומשכנעת, שייכת לזיכרון המועבר; השושלת המלומדת של Moscato/Muscato שייכת להיסטוריה המבוססת על המודפס; המוצאות האיים נותרות השערה סבירה. הספר הגדול הזה אינו חותם את החקירה: הוא מציב את אבני הדרך שלה ומזמין את הצאצאים להשלים, תעודות ביד, את מיפוי שמו של שם הנושא בתוכו את הבושם — muscus — של הדרכים הים-תיכוניות.