משפחת Muggia

במקור השם המשפחתי מצויה מציאות גאוגרפית מוחשית. Muggia היא עיירה עתיקה, שהיסטוריית ימי הביניים שלה קשורה תחילה לפטריארכיה של Aquilée, ולאחר מכן לרפובליקה של Venise, שתחת שלטונה עברה בסוף ימי הביניים לצמיתות. שייכותה לעולם הוונציאני היא עובדה היסטורית מכרעת, שכן היא מעגנת את המקום — ובעקיפין את השם הנגזר ממנו — במסלול התרבותי והמסחרי של הסרניסימה, אשר מילאה תפקיד מרכזי בתולדות יהודי צפון איטליה.

ההיגיון האונומסטי כאן שקוף לחלוטין. במערכת השמות היהודית-איטלקית, חלק ניכר מן השמות המשפחתיים הוא ממוצא טופונימי: Modena, Pisa, Ancona, Recanati, Rimini, Fano, Volterra, ורבים אחרים, מציינים משפחות שאבותיהן זוהו על פי מוצאם. Muggia נמנית על אותה סדרה. קטלוג Schaerf, שנותר הכלי העיוני המרכזי לחקר שמות יהודים בחצי האי, מתעד את השם המשפחתי ומשייך אותו לאנסמבל האיטלקי הזה [Schaerf, 1925].

יש עם זאת לציין זהירות מתודולוגית חיונית: העובדה שמשפחה נושאת שמה של מקום אינה מעידה בהכרח כי ישבה בו לאורך זמן, ואף לא כי היא אכן יצאה ממנו. השם עשוי היה להינתן לאב קדמון שעבר דרך אותו מקום, להירכש בדרך של נישואין, או להתמסר הלאה לאחר שהייה קצרה. מה שהאונומסטיקה קובעת בוודאות הוא הקשר הסימבולי בין הלינאז' למקום; ההיסטוריה הממשית של ההתיישבות, לעומת זאת, חייבת להיבנות בנפרד. ההבחנה הזאת בין הזיכרון שהשם נושא לבין ההיסטוריה הניתנת לאימות של האנשים עצמם עומדת בלב הגישה שאותה הציב Yosef Hayim Yerushalmi במרכז ההגות היהודית על העבר, כשהפריד בין הזיכרון הקולקטיבי המועבר לבין החקירה ההיסטורית הביקורתית [Yerushalmi, Zakhor, 1984].

כדי לאתר משפחה הנושאת שם על שם עיר איסטרית, יש להבין תחילה את המרחב היהודי שבתוכו היא משתלבת. צפון-מזרח איטליה — ונציה, ונטו, פריאול, איסטריה ולאחר מכן טריאסטה — היווה אחד מצמתי הדרכים הגדולים של החיים היהודיים באירופה. ונציה הייתה מקום הגטו המוסדי הראשון בהיסטוריה, שנוסד בשנת 1516, ודגם זה של בידוד כפוי אך גם של חיי קהילה מובנים התפשט בכל חצי האי.

Robert Bonfil הדגיש כי למרות ההגבלות, הרנסנס האיטלקי היה עבור היהודים תקופה של חיוניות תרבותית יוצאת דופן, המאופיינת בשילוב פרדוקסלי: מופרדים ויחד עם זאת שקועים עמוקות בתרבות הסביבה, לקחו היהודים האיטלקים חלק בתרבות המלומדת, במסחר, בפיננסים וברפואה [Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, 1994]. הקהילות בצפון כינסו מרכיבים מגוונים: יהודי italkim מגזע קדום, אשכנזים שהגיעו מהארצות הגרמניות והאלפיניות, ומאז גירושי חצי האי האיברי — ספרדים ו"פוֹנֶנְטִינִים".

בהקשר זה מופיעה אחת ממוקדי האזור הגדולים: טריאסטה. עיר נמל חופשית שפותחה על ידי בית הבסבורג במאה ה-18, טריאסטה משכה אוכלוסייה יהודית חשובה והפכה, בפנות המאות ה-18 וה-19, למרכז פורח. קרבתה הישירה ל-Muggia — שתי הערים ניצבות זו מול זו על אותו מפרץ — הופכת לסבירה במיוחד את האפשרות שנושאי השם Muggia נמשכו לקוטב העירוני הגדול הזה, בהתאם לתנועה הקלאסית שבה תושבי ישובים קטנים נוהרים אל הערים הגדולות באזור. השערה זו, העולה בקנה אחד עם הגאוגרפיה ועם דינמיקות ההגירה המוכרות, טעונה עם זאת אישור מקרה אחר מקרה באמצעות פנקסי הקהילה.

היצירה האינטלקטואלית והאמנותית של קהילות אלו הייתה אף היא יוצאת דופן. הסדנאות האיטלקיות הפיקו כתבי יד עבריים מוארים בעלי יופי רב, עדות לרמתם התרבותית הגבוהה של יהודי חצי האי, כפי שחקרה Giulia Tamani [Tamani, Manoscritti ebraici decorati in Italia, 2010]. תנועת הספרים ושל הרעיונות הפילוסופיים ליוותה את תנועת בני האדם, ואיטליה הייתה אחד המרחבים המרכזיים להעברת המחשבה היהודית מימי הביניים ולקליטתה בעת החדשה [Sirat, La philosophie juive au Moyen Âge, 1983].

השאלה מתי וכיצד קבע לעצמו השם Muggia מעמד של שם משפחה תורשתי מחייבת בחינה מדוקדקת, שבה מסורת ותעודה משיבות זו לזו. בעולם היהודי האיטלקי, התייצבות שמות המשפחה הייתה תהליך ממושך, שנמתח מן העת האמצעית המאוחרת ועד לעת החדשה. זמן רב, הזיהוי נעשה באמצעות השם הפרטי ואחריו שם האב (בן/בר) או ציון מוצא נייד. המעבר מציון גיאוגרפי מזדמן — "פלוני, מ-Muggia" — לשם משפחה המועבר מדור לדור מסמן שלב חברתי מכריע.

המסורת המשפחתית, כפי שהיא עוברת בעל פה בלינאג'ים הנושאים שם של מקום, נוטה לקבוע המשכיות ישירה וקדומה עם הרשות המכוננת שנתנה לו את שמו. התעודה, לעומת זאת, מחייבת יותר זהירות: היא מראה כי הזהויות היהודיות האיטלקיות היו ניידות להפליא, וכי הקשר הטופונימי של השם יכול היה להתקיים לצד מגורים ממשיים במקום אחר. זוהי בדיוק סוג המתיחות שתיאר Yerushalmi בהבחינו בין הזיכרון — המפשט, מאחד ומקשר — לבין ההיסטוריה — המפרקת, מדקדקת ומתעדת [Yerushalmi, Zakhor, 1984].

מה שניתן לקבוע בביטחון הוא שרישום השם על ידי Schaerf בשנת 1925 מעיד על נוכחותו היציבה והמוכרת במאגר שמות המשפחה היהודיים האיטלקיים בראשית המאה העשרים [Schaerf, 1925]. רישום זה מהווה את נקודת העיגון התיעודית המוצקה ביותר. בדורות שקדמו לכך, שחזורן המדויק של הדורות תלוי במקורות מקומיים — פנקסי קהילות, שטרות נוטריוניים, רשימות מס, מצבות — שיש לעיין בהם עיר עיר. הגישה הזהירה מחייבת אפוא להחזיק יחד את זיכרון השם, המצביע לעבר איסטריה ועולמה של ונציה, ואת הדרישה התיעודית, הקוראת לראיות דוריות קונקרטיות.

ההיסטוריה של המשפחות היהודיות האיטלקיות אינה מוגבלת לחצי האי. מן העת החדשה ואילך, רשת מסועפת של תנועה קשרה בין הנמלים האיטלקיים לבין קהילות הים התיכון. Livourne, בפרט, היתה הלב הפועם של דיאספורה איטלקית שהקרינה לעבר צפון אפריקה והלבנט. Lionel Lévy עקב אחר אותה "Nation juive portugaise" והתפשטותה הליבורנית, והראה כיצד יהודי Livourne — הGrana — התפזרו בעיקר לעבר Tunis, ועמהם נשאו את שמותיהם, מנהגיהם ותרבותם האיטלקית [Lévy, La Nation juive portugaise, 1999 ; La Communauté juive de Livourne, 1996].

תופעה זו חיונית להבנת הפיזור האפשרי של שמות המשפחה ממוצא צפון-איטלקי: שם שנולד על חופי האדריאטיק יכול היה, לאורך הדורות ובמהלך ההגירות המסחריות, למצוא את עצמו רחוק מאוד ממקורו. קהילות צפון אפריקה — מ-Tunis ועד Tlemcen ו-Sidi Bel Abbès — קלטו יסודות איטלקיים שעקבותיהם שרדו באונומסטיקה המקומית [Botbol, Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen, 2000 ; Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. ואולם, במקורות הנסקרים כאן אין בידינו עדות ישירה לענף Muggia בקהילות המגרב הללו; לפיכך יש להשאיר את ההשערה בדבר פיזור דרומי פתוחה, אך לא לאשש אותה.

מה שנותר ודאי הוא המסגרת הכללית: שמות המשפחה היהודיים-האיטלקיים נעו בתוך מרחב ים-תיכוני משולב, שבו השייכות ל"nation" והנאמנות לנוסח התפילה נחשבו לא פחות מהקשר למקום. זיכרון השם נסע עם המשפחות, וכאן טמון הדבר שהופך את חקר שם משפחה כמו Muggia לדבר העולה על גדר גאוגרפיה איסטריאנית גרידא, ונוגע בהיסטוריה הכוללת של הדיאספורות היהודיות.

מעבר לעובדות הניתנות לאימות, לינאג׳ הוא גם מה שחבריו מעבירים ממנו לעצמם. המסורת היהודית מעניקה מקום מרכזי לזיכרון — זכור, « זכור » — כציווי מייסד. זיכרון זה אינו בראש ובראשונה ארכיוני: הוא ליטורגי, משפחתי, נרטיבי. הוא מועבר בסיפורי הבית, במנהגי הטקס, בשמות הפרטיים החוזרים מדור לדור.

Léon Askénazi הזכיר כי ההעברה היהודית מחברת את הדיבור החי אל הכתב, וכי הזהות נבנית במתח פורה זה שבין המקובל והמקובע [Askénazi, La parole et l'écrit, 1999]. Armand Abécassis הראה מצדו עד כמה המחשבה היהודית שורשית בחוויה של תשוקה וחסר, בתנועה מתמדת « מן המדבר אל התשוקה » — תנועה שאינה חסרת הד לחוויה הדיאספורית עצמה: זו של עם בדרך, הנושא את זהותו בזמן יותר מאשר במרחב [Abécassis, La pensée juive, 1987].

עבור משפחה כמו Muggia, ממד הזיכרון הזה מתגבש סביב השם עצמו. שם המשפחה הופך לנשא של היסטוריה מרוכזת: הוא מבטא מוצא, שייכות לאיטלקיות היהודית, ורישום בעולם האדריאטי. Maurice-Ruben Hayoun הדגיש כי הפילוסופיה היהודית תמיד השתדלה לחשוב את הקשר בין האוניברסלי לפרטיקולרי, בין המורשת המתקבלת לבין מימושה [Hayoun, La philosophie juive, 2023]. Isaiah Berlin, לבסוף, הרהר על המצב היהודי המודרני כחוויה ייחודית של שייכות ועקירה — נושא המאיר את גורלה של כל לינאג׳ דיאספורי [Berlin, Trois essais sur la condition juive, 1973].

פרק זה שייך במפורש לזיכרון המועבר יותר מאשר לארכיון: אין הוא מתיימר לקבוע עובדות, אלא לשחזר את המסגרת הרוחנית והאינטלקטואלית שבה משפחה יהודית איטלקית חושבת על עצמה ומספרת את סיפורה.

מן היושרה ההיסטורית לערוך חשבון של הוודאויות ושל החסרים. בכל הנוגע למשפחת Muggia, ניתן לסדר מספר הצעות לפי מידת אמינותן.

מבוסס: שם המשפחה Muggia הוא שם יהודי איטלקי מוכח, שנרשם אצל Schaerf בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. אטימולוגיתו הטופונימית, המפנה לעיר האיסטרית Muggia, נשענת על בסיס איתן של מנגנוני יצירת שמות משפחה יהודיים איטלקיים הידועים היטב.

סביר: לאור הגאוגרפיה, הלינאז' משתייך לתחום הוונציאני והאדריאטי, עם כבידה משוערת לעבר מרכזי הערים האזוריים הגדולים, ובראשם Trieste, עיר מרכזית ביהדות צפון-האדריאטית. ההקשר הכללי של חיי היהודים באיטליה בעת החדשה מתועד היטב [Bonfil, 1994].

משוער: הרחבה אפשרית של הלינאז' לעבר הדיאספורות הים-תיכוניות — דרך Livourne ורשתותיה — נותרת בגדר השערה; היא סבירה לאור הדינמיקות הכלליות שתיאר Lévy [Lévy, 1999], אך אינה מתועדת במקורות העומדים לרשותנו כאן עבור שם משפחה זה במדויק.

לחקירה: שחזור אילן היוחסין כשלעצמו — רצף הדורות, אישים מזוהים, ברית נישואין — מחייב עיון ברישומי הקהילות של Trieste, Venise ו-Vénétie, בתיעוד הכתובות מבתי-הקברות היהודיים, ובארכיוני הנוטריון המקומיים. שם מצויה החומר לפרק עתידי, שטרם נכתב.

בהירות זו בנוגע לגבולות אינה חולשה: היא תנאי ההכרחי של היסטוריה ישרה, נאמנה לרוחה של Zakhor, המבחינה בדקדקנות בין הזיכרון לבין החקירה [Yerushalmi, 1984].

משפחת Muggia נקראת כמיקוד של ההיסטוריה היהודית של צפון-מזרח איטליה. שמה, שנולד מעיירה קטנה באיסטריה שנפלה לתחום השפעתה של Venise, נושא בתוכו עקבות של מוצא והשתייכות לעולם — עולמן של קהילות האדריאטיק והוונציאניות, עשירות בתרבותן, נעות במסלוליהן, עקשניות בזיכרונן. רישום שם המשפחה בידי Schaerf בשנת 1925 הופך אותו לציון-דרך מוכר בקורפוס האונומסטי היהודי-איטלקי [Schaerf, 1925].

בסיום מסע זה, אמת כפולה מתגלה. מצד אחד, מה שהארכיון מבסס נותר צנוע ויש לכבדו ככזה: שם, מוצא גאוגרפי סביר, מסגרת היסטורית מתועדת. מצד שני, מה שהזיכרון מעביר חורג מהתיעוד הדווקני: שייכות, יהודיות איטלקית, מקום בשרשרת הארוכה של הדורות. בין שני הרגיסטרים הללו, הספר ביקש לשמור על איזון כן, מבלי למלא את שתיקות המקורות באופן מלאכותי. כפי שהזכירה המסורת הפילוסופית היהודית, הזהות מתקיימת במתח שבין המורשת המתקבלת לבין פרשנותה החיה [Hayoun, 2023] [Askénazi, 1999]. לינאז' Muggia, מכל הבחינות הללו, נותר ספר פתוח, שדפיו הבאים מחכים להיכתב בידי החיפוש הסבלני בארכיונות.