הספר הגדול — Michelstaedter

הקדמה

שם המשפחה Michelstaedter — המופיע גם בכתיב הגרמני Michelstädter — שייך לאותו מאגר רחב של שמות יהודיים באיטליה, שנרשם בסבלנות על ידי Samuele Schaerf בספרו I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925), יצירת מפתח המגדירה את שייכותו לעולם היהודי-איטלקי [Schaerf, 1925]. ככמה משמות המשפחה היהודיים במרכז אירופה, Michelstaedter משתייך לקטגוריה הטופונימית: הוא מצביע על מוצא הקשור לעיר Michelstadt שב-Odenwald של הסה הגרמנית, מרכז לנוכחות יהודית עתיקה, מפורסמת בפרט בדמותו של הרב Seckel Loeb Wormser, ה"בעל שם של Michelstadt". אימוץ שם מקום גרמני כשם משפחה מעיד על מוצאה האשכנזי של הלינייה, נדידה שירדה מן הארצות הגרמניות אל שולי האזור האיטלקי הצפוני.

המשפחה השתרשה עמוקות ב-Gorizia (Görz), עיר-צומת ב-Küstenland האוסטרו-הונגרי שבה נפגשו העולמות האיטלקי, הסלובני והגרמני. שם העניקה הלינייה את דמותה המפורסמת ביותר — הפילוסוף Carlo Michelstaedter (1887–1910), שיצירתו הקצרה והבורקת חרתה את שם המשפחה בתולדות המחשבה האירופית. אך מאחורי דמות זו מסתתרת היסטוריה משפחתית רחבה יותר, עשויה השתרשות בורגנית, ברית עם השושלות הרבניות הגדולות של Frioul ושל Veneto — Luzzatto, Reggio, Coen — ואת הטרגדיה המשותפת ליהדות האיטלקית של המאה העשרים: הגירוש. הספר הגדול הזה שואף לשחזר, מתוך המקורות המבוססים והמסורות המועברות, את גורלה של משפחה שבה פגשה התרבות היהודית האשכנזית של מרכז אירופה את המורשת הרבנית האיטלקית היוקרתית ביותר.

פרק 1: במקורות — שם משפחה טופונימי אשכנזי

מקור השם Michelstaedter נעוץ בנוהג הנפוץ ביהדות האשכנזית של גזירת שמות פטרונימיים ממקום מוצא. Michelstadt, עיירה קטנה ב־Odenwald ההסי, אירחה קהילה יהודית שזיכרונה הקולקטיבי שמר את שמן של המשפחות שנפזרו ממנה מזרחה ודרומה אל תוך היבשת. הסיומת -staedter (״תושב העיר״) מאשרת יצירה טופונימית זו.

נדידת לינאז׳ זה אל צפון איטליה, ובפרט אל רוזנות Gorizia ו־Gradisca, ממקמת את המשפחה באזור המגע שבין המרחב האשכנזי של מרכז אירופה לבין היהדות האיטלקית. המקורות תואמים בהגדרת המשפחה כממוצא אשכנזי וגרמני: Michelstaedter הייתה משפחה יהודית דוברת איטלקית מן הבורגנות הגבוהה, ממוצא אשכנזי. שייכות כפולה זו — אשכנזית בדם ובשם, איטלקית בלשון ובתרבות — היא הסימן המבחין של הלינאז׳.

היהדות האיטלקית שבתוכה השתלבה משפחה זו הציגה תכונות מיוחדות שנחקרו ביסודיות על ידי ההיסטוריוגרפיה. Robert Bonfil הראה עד כמה ניסחה החיים היהודיים בתקופת הרנסנס האיטלקי ובעת החדשה נאמנות דתית עמוקה לצד השתלבות מרשימה במבנים החברתיים והתרבותיים הסובבים [Bonfil, 1994]. הקהילות שבצפון־מזרח איטליה — Venezia, Padova, הפריול, ולאחר מכן Gorizia ו־Trieste תחת שלטון ההבסבורגים — יצרו רשת צפופה שבה עברו אנשים, ספרים וברית הנישואין. בתוך מארג זה קשרו Michelstaedter, שהגיעו מהעולם הגרמני, בהדרגה קשרים עם המשפחות הרבניות המבוססות ביותר באזור האיטלקי — תהליך השתלבות שאליאנסותיהם המאוחרות מאשרות.

ראוי לשמור כאן על קפדנות אפיסטמית: אם מקור השם הטופונימי והשייכות האשכנזית מתועדים היטב, הרי שפרטי שלבי ההגירה שקדמו להתיישבות בגוריציה שייכים יותר לתחום השחזור ההסתברותי מאשר לארכיון הוודאי. המסורת המשפחתית וההגיון האונומסטי מצטרפים יחד לשרטט מסלול סביר מה־Rhein האמצעי אל האדריאטי, מבלי שרצף גנאלוגי רציף יבטיח כל חוליה בו.

פרק 2: גוריציה, עיר גבול ומוקד משפחתי

Gorizia, בירת הנפה האוסטרו-הונגרית של Gorizia ו-Gradisca, מהווה את הבמה הראשית של תולדות משפחת Michelstaedter במאות התשע-עשרה והעשרים. עיר רב-לשונית ורב-דתית, שאכלסה קהילה יהודית ותיקה, מאורגנת ומשגשגת, משולבת בבורגנות העסקית והתרבותית של האימפריה ההבסבורגית.

בעיר זו נולד, ב-3 ביוני 1887, מי שעתיד היה להפוך לדמות המייצגת של הלינייה. Carlo Raimondo Michelstaedter נולד ב-Gorizia, בירת הנפה האוסטרו-הונגרית של Gorizia ו-Gradisca, הצעיר מבין ארבעה ילדים של Albert ו-Emma Michelstaedter, לבית Luzzatto. שמו המלא היה Carlo Raimondo (Gedaliah Ram). שם כפול זה — האזרחי האיטלקי והעברי (Gedaliah Ram) — מעיד על שמירת הזהות היהודית בתוך משפחה השזורה לחלוטין בחברה האיטלקופונית של האימפריה.

האב, Alberto, תפס מקום נכבד בחיי הכלכלה של העיר. הוא כיהן כמנהל הסניף המקומי של חברת הביטוח Assicurazioni Generali, שמרכזה ב-Trieste. משפחת Michelstaedter היוותה משפחה יהודית איטלקופונית מן הבורגנות הגבוהה. מעבר לתפקידיו, היה Alberto גם איש תרבות: אביו Alberto עסק בחליפין, אך ניזון מתשוקה להיסטוריה מקומית ולשירה; אמו Emma Coen Luzzato הייתה עקרת בית. מקור אחר מציין כי הוא בא ממשפחה ממוצא גרמני, וכי תפס מקום חשוב בחיים האינטלקטואליים והחברתיים של העיר.

המשפחה השתייכה אפוא לאותה אליטה יהודית פרובינציאלית של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שהייתה כאחד קשורה בנאמנות פטריוטית לאיטלקיות התרבותית — ואף למפעל האירדנטיסטי — ומשולבת במסגרות המינהליות והכלכליות ההבסבורגיות. עמדת גבול זו, בין נאמנויות מרובות, תטביע את חותמה העמוק על רגישותו של Carlo. שימורו של הארכיון המשפחתי עד ימינו מעיד על שורשיות זו: הספרייה הממלכתית Isontina של Gorizia שומרת על Fondo Michelstaedter, הכולל את כתביו, מכתביו ויצירות האמנות של Carlo Michelstaedter.

פרק 3: בריתה עם שושלות רבניות — Luzzatto ו-Reggio

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של שושלת Michelstaedter נעוץ בקשרי הנישואין שלה עם המשפחות הרבניות הנכבדות ביותר ביהדות האיטלקית. אמו של Carlo, Emma, שייכת מלידה — Coen Luzzatto — לרשת של עמקות דתית ששורשיה נטועים בתולדות המחשבה היהודית של צפון איטליה.

היחס האימהי אכן קושר את המשפחה לגדולי הרבנים של Gorizia ושל Padoue. אמו של Carlo הייתה צאצאית של Abraham Reggio, הרב הראשי של Gorizia בשנת 1830, ושל Isacco Samuel Reggio, שכיהן באותו תפקיד מספר שנים לאחר מכן, ואשר יחד עם Samuel David Luzzatto ייסד את בית המדרש לרבנים של Padoue. Isaac Samuel Reggio (1784–1855), הידוע בראשי התיבות יש"ר, היה דמות מרכזית בהשכלה האיטלקית — מתרגם ומפרש של התורה, ותומך בגישור בין המסורת הדתית לתרבות המודרנית. Samuel David Luzzatto (1800–1865), שד"ל המפורסם, היה אחד מגדולי החכמים היהודים של המאה התשע-עשרה — בלשן, פרשן ומשורר, ועמוד התווך של בית המדרש הרבני בPadoue אשר חינך דורות של רבנים איטלקים.

ייחוס זה ממקם את Michelstaedter בנקודת הממשק בין שני עולמות: העמקות הרבנית האיטלקית, יורשת מסורת כתבי יד ומלגה רבת-פנים [Sirat, 1983], והבורגנות המשכילה והחילונית ברובה של העת החדשה. משפחת Luzzatto, שממנה הייתה Emma, נמנתה עם השושלות הרבניות והספרותיות הוותיקות ביותר בתחום הוונטו-פריאול, שיצרה ספרות ומחשבה שהותירו חותם עמוק בפילוסופיה היהודית [Hayoun, 2023]. מסורת העמקות הספרותית וכתבי היד, שאיטליה היהודית הייתה אחד ממוקדיה העיקריים [Tamani, 2010], עיצבה את הרקע התרבותי של ייחוס זה.

כאן מגיבים זה לזה הזיכרון המשפחתי והארכיון: העברת הפה של ייחוס רבני מפואר מוצאת את אישורה במקורות הדוקומנטריים על הרבנים Reggio ועל בית המדרש של Padoue. המורשת הרוחנית של שושלת כפולה זו — Reggio מצד הנשים, Luzzatto מצד הנשים אף הוא — לא נותרה ללא השפעה על עיצוב אישיותו האינטלקטואלית של Carlo, שמחשבתו נושאת, כפי שנראה, את רשמה של חרדה יהודית מובהקת.

פרק 4: Carlo Michelstaedter, פילוסוף ההשכנוע

דמותו של Carlo Michelstaedter מושלת בהיסטוריה של השושלת. תלמיד מבריק אך סורר לסמכות, עזב את Gorizia כדי להמשיך בלימודים גבוהים. לאחר שלמד בגימנסיה בעיר מולדתו, שם התלהב מ-Carducci ומ-D'Annunzio, ולאחר שנרשם תחילה למתמטיקה באוניברסיטת Vienna, שינה את דעתו ועבר ל-Florence, שם למד ספרות. ב-Florence התחנך בספרות הקלאסית: התמחה ביוונית ובלטינית, ובחר כנושא עבודת הלאורהה שלו עיון פילוסופי בשכנוע וברטוריקה בפילוסופיה העתיקה.

יצירת המופת שלו, La persuasione e la rettorica, שנותרה בלתי גמורה, מהווה אחד הטקסטים המיוחדים ביותר בפילוסופיה של ראשית המאה העשרים. ביצירה זו הבלתי גמורה, שנוצרה תחילה כבחינה של המושגים האפלטוניים והאריסטוטליים אך התרחבה לביקורת עמוקה על הקיום האנושי, הציב Michelstaedter את ה"שכנוע" ככיבוש הנדיר של בעלות מלאה על עצמו ושל עצמאות מן התלויות החיצוניות, בניגוד מוחלט ל"רטוריקה", שאותה ראה כמערכת הפולשנית של מילים, מנהגים ומוסדות המסווים את הכשל האישי. השכלתו הפילוסופית הביאה אותו במגע עם הוגי הפסימיזם המודרני: ב-Florence הושפע עמוקות מכתביהם של Schopenhauer, Nietzsche ו-Ibsen, ויסד את פילוסופיתו על הרעיון שכל מאמץ אנושי, רוחני או גופני, אינו אלא אשליה.

הביקורת על תקופתו מדגישה עד כמה נותרה מחשבתו זמן רב בלא הכרה. השתיקה שאפפה את מותו של Carlo Michelstaedter בשנת 1910 מוסברת לאור האקלים התרבותי האיטלקי של אותה עת, ששלט בו Benedetto Croce. במערכת הקרוצ'יאנית, המבוססת על הפרדה נוקשה בין הכוחות האנושיים, לא היה מקום לאישיות כמו זו של Michelstaedter, שמטרתה הייתה ביטול אותה הפרדה עצמה. פילוסוף, צייר, משורר ואמן קריקטורה, הוא גילם סירוב למחיצות הרוח.

ההיסטוריוגרפיה ציינה את הממד היהודי הייחודי של מחשבה זו. מוצאו היהודי של Michelstaedter נתן למחשבתו אופי מקורי: הנושאים היהודיים הדיאספוריים של אובדן העצמי, ההדרה מן המלאות של החיים, חוסר היכולת להיכנס במלואה אל תוך הקיום, משקפים בה שאיפה עזה לשלמות. רעיונותיו, כמו זהותו היהודית, באו לידי ביטוי בעניינו בקבלה. חיפוש זה אחר הpersuasione — אחר נוכחות מלאה של עצמו בפני עצמו — ניתן לקרוא כתרגום פילוסופי של דרישת האותנטיות שבלב הרוחניות היהודית, כפי שמהרהרים בה הוגים בני דורו מן המסורת [Askénazi, 1999] [Abécassis, 1987]. השאלה היהודית כמבחן של הזהות, המצויה אצל דמויות אחרות של המודרניות, מוצאת אצלו ניסוח קיומי חד [Berlin, 1973].

פרק 5: הגורל הטרגי והחוויה של השואה

ההיסטוריה של משפחת Michelstaedter מאופיינת בשרשרת של טרגדיות שפקדו אותה על פני שתי דורות. Carlo עצמו שם קץ לחייו זמן קצר לאחר שהשלים את עבודת הגמר שלו. לאחר שנותר לבדו, לקח Carlo אקדח טעון שהחזיק בביתו וירה בעצמו שתי יריות. הסיבות למעשה זה נותרות שנויות במחלוקת: נסיבות התאבדותו היו נושא לדיונים רבים; יש הרואים בה את המסקנה הטבעית של פילוסופיתו, ואחרים תולים אותה במחלת נפש כלשהי. אחת מחברותיו מ-Florence, אישה רוסייה, אף היא שמה קץ לחייה, כמו גם אח שגר באמריקה. אח זה, Gino (1877–1909), אכן מת בידי עצמו בשנה שקדמה לכך.

האחים היו ארבעה ילדים: הבכורים שבהם היו Gino (1877–1909)‏, Elda (1879–1944) ו-Paula (1885–1972). הזיכרון של Carlo הגיע אלינו בחלקו דרך עדותה של אחותו: Paula זכרה אותו כילד שחשש מהחשכה ומגבהים, עקשן ונטול כל נטייה להתנצל על מעשיו.

גורל המשפחה נחתם על ידי אסון המאה העשרים. מאחר שהמשפחה הייתה יהודית, נשלחו בני משפחתה ל-Auschwitz; רק אחת האחיות הצליחה להימלט לשווייץ. Carlo קבור בבית הקברות היהודי של Rožna Dolina, ליד Nova Gorica, בסלובניה. הגירוש בלע במיוחד את Elda, שתאריך מותה (1944) חופף לרצח העם. רק Paula, שנפטרה בשנת 1972, שרדה את השואה בהגיעה לשווייץ. כך שושלת Michelstaedter מ-Gorizia, לאחר שנתנה לתרבות האירופית אחד מהוגיה המקוריים ביותר, הושמדה כמעט כליל בגנוסייד שפקד את היהדות האיטלקית ומרכז-אירופה.

פרק 6: זיכרון, עתידות ושמירת המורשת

אם שושלת Michelstaedter נכחדה, זכרה לא דעך. יצירתו של Carlo, שנותרה בגדר סוד כמוס שנים ארוכות, זכתה לגילוי מחדש הדרגתי החל מאמצע המאה העשרים. ידידים וקרובי משפחה פרסמו את כתביו וריכזו את עיזבונו הספרותי, השמור כיום ב-Biblioteca Civica של Gorizia. מחווה ההצלה — על ידי הקרובים תחילה, ועל ידי המוסדות לאחר מכן — ממחישה את תפקידה של הזיכרון היהודי כפי שתיאר אותו Yosef Hayim Yerushalmi: ההעברה מדור לדור כנגד השכחה, הזכור כציווי [Yerushalmi, 1984].

אוסף המסמכים מהווה כיום אוצר תרבותי ומורשתי. מבין האוספים השמורים ב-Biblioteca Statale Isontina של Gorizia, הנודע והחשוב שבהם הוא ללא ספק זה של Carlo Michelstaedter, דמות יחידאית של אינטלקטואל שהיה כאחד פילוסוף, משורר, צייר ומאייר-קריקטוריסט, בתוך מרחב קצר ביותר של קיום שלא מנה אלא עשרים ושלוש שנים. היקף הקורפוס הוא ניכר: מלבד La persuasione e la rettorica, כתב סיפורים, מחזות, דיאלוגים ואלפי עמודים בלתי-גמורים, וכן פרודוקציה גרפית עשירה.

מורשתו של Carlo Michelstaedter חורגת כיום מהמסגרת האיטלקית, ויצירתו מתורגמת ונחקרת בזירה הבינלאומית. הכרה מושהית זו מצטרפת לפרדוקס המאפיין את הזיכרון היהודי: הפוריות שלאחר המוות של הגות שנולדה בשוליים, בעיר-גבול שייעדה לה הגורל את היעלמות קהילתה. כאן נפגשים הזיכרון המשפחתי וההיסטוריה המלומדת: הזיכרון האישי שנשמר בידי הניצולים — ובפרט Paula — הזין את השחזור ההיסטורי ואת השימור המוסדי, מבלי שהגבול בין עדות המועברת ועובדה מבוססת יהיה תמיד ברור. שושלת Michelstaedter שורדת כך פחות בדמה, שנגדע כמעט לחלוטין בשואה, מאשר ביצירה ובארכיון.

סיכום

ההיסטוריה של משפחת Michelstaedter מרכזת, בתוך לינאז' אחד, כמה שכבות של החוויה היהודית האירופית. בשמה, היא מעידה על מוצאה האשכנזי ועל הנדידה מהארצות הגרמניות אל צפון איטליה; בהשתרשותה ב-Gorizia, היא ממחישה את מצבם של היהודים בערי הגבול של האימפריה האוסטרו-הונגרית, דוברי איטלקית כתרבות ורבי-נאמנויות; בבריתותיה עם משפחות Luzzatto ו-Reggio, היא נקשרת אל המסורות הנשגבות ביותר של המלומדות הרבנית האיטלקית. המשפחה נמנתה על ידי Schaerf בין שמות המשפחה היהודיים באיטליה [Schaerf, 1925], רישום המקבע לדורות את השתייכותה ליהדות חצי האי.

מסלול זה מגיע לשיאו בדמותו של Carlo Michelstaedter, פילוסוף הפרסואזיוני, שמחשבתו הבוהקת נושאת את חותמה של חרדת קיום שההיסטוריוגרפיה ידעה לקשור למצבו היהודי. הוא מסתיים בטרגדיה: התאבדויות, ולאחריהן גירוש ל-Auschwitz, ורק ניצולה אחת שנמלטה לשווייץ. לינאז' Gorizia כמעט כלה לחלוטין, אך מורשתו נמשכת באוספי ספריית Isontina ובהכרה הבינלאומית ביצירה שנשכחה זמן רב.

כך ממחישה משפחת Michelstaedter, בסולם של גורל יחיד, את גורלו של יהדות מרכז אירופה: גדולה תרבותית ואסון, אינטגרציה והשמדה, ולבסוף הישרדות באמצעות הזיכרון והכתב. החיבור הנוכחי, נאמן לדרישת הזכור, ביקש להעביר את עקבותיה.