Melgrando

השם Melgrando משתייך לאוצר האונומסטי של משפחות יהודיות בחצי האי האיטלקי, שם הוא מתועד בעבודת היסוד של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שראתה אור בפירנצה בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. חיבור זה נותר, מאה שנה לאחר פרסומו, אחד מכלי העיון המרכזיים לחקר שמות המשפחה היהודיים באיטליה: Schaerf מנה בו, תוך סיווג ופרשנות, את השמות שנשאו קהילות חצי האי, מהגרעינים הרומיים הקדומים ועד למשפחות הספרדיות והלבנטיניות שהתיישבו בנמלי החופש בעת החדשה המוקדמת. נוכחותו של Melgrando בקטלוג זה די בה כדי לשבץ את הלינאה בתולדות הארוכות של יהדות איטליה, אף שאינה מגוללת כשלעצמה את הכרונולוגיה המדויקת ולא את הגאוגרפיה הנכונה.

כל ניסיון לשחזר לינאה שכזו נתקל בקושי מתודולוגי שעל ההיסטוריון לנקוט בו עמדה מראש. יהדות איטליה אינה גוש הומוגני: היא מרבדת שכבות רצופות — Nazione Italiana של יהודי המקום, יורשי הגולה הרומית; Nazione Tedesca של האשכנזים שבאו מן האלפים; Nazione Levantina ו-Nazione Ponentina של הספרדים הים-תיכוניים והפורטוגזים. כפי שהראה Robert Bonfil, החיים היהודיים בתקופת הרנסנס האיטלקי מאורגנים במתח מתמיד בין ההשתלבות בחברות העירוניות לבין שמירת זהות ייחודית — מתח שמבנה הן את המוסדות הקהילתיים והן את הפרקטיקות הנומינליות [Bonfil, 1994]. על רקע אופק זה יש להציב שם משפחה כגון Melgrando, שצורתו עצמה מזמינה חקירה.

הספר הגדול הזה שואף, אפוא, פחות לקבוע ויותר לתחום: להבחין בין מה שמבוסס על קטלוג הייחוס, בין מה שנראה סביר לאור המבנים המוכרים של האונומסטיקה היהודית-איטלקית, ובין מה שנופל בגדר השערה עורכית מוצהרת. במקום שהתיעוד נעדר, יאמר זאת החיבור הנוכחי בגלוי, נאמן לעיקרון לפיו הזיכרון היהודי, על פי ניסוחו של Yosef Hayim Yerushalmi, אינו מתמזג לא עם הכרוניקה ולא עם השכחה, אלא מהווה עבודה של מסירה המתחדשת תמיד [Yerushalmi, 1984].

העדות התיעודית האחת והיחידה הברורה העומדת לרשותנו לגבי השם Melgrando היא הזכרתו ב-I cognomi degli ebrei d'Italia מאת Samuele Schaerf [Schaerf, 1925]. ראוי איפוא להתחיל בחיבור זה, המהווה את הבסיס לכל חקירה.

פורסם בפירנצה בשנת 1925, מדריך זה בא להשיב על צורך מלומד שנולד מן הסקרנות הגוברת, בסוף המאה ה-XIX ובתחילת המאה ה-XX, לתולדות הקהילות היהודיות בחצי האי. Schaerf נטל על עצמו לערוך בו מינוח מסודר של שמות המשפחה, תוך שהוא מציין לרבים מהם את מוצאם הסביר — טופונימי, כאשר השם נגזר מעיר או מאזור; מקצועי; מקראי או עברי; או אף תיאורי. כינוסו של שם בקטלוג זה מעיד שנשאו אותו, בעת כתיבת החיבור או בזיכרון התיעודי שהמחבר יכול היה לעיין בו, לפחות משפחה יהודית איטלקית אחת. זהו בדיוק מעמדו של Melgrando: שם מוּעד, המזוהה כיהודי וכאיטלקי, ושמור בתור שכזה בכלי העזר הממוחה של התחום.

ואולם יש להעריך כראוי את היקפה ואת מגבלותיה של עדות זו. הקטלוג מבסס את קיומו ואת שייכותו של השם; אין הוא מספק, כשלעצמו, ייחוס משפחתי, ואף לא מיקום קהילתי ייחודי, ואף לא כרונולוגיה. שיטתו של Schaerf, הכפופה למקורות זמנו, מעדיפה את המיון על פני החקירה המונוגרפית. כך מגיע אלינו השם Melgrando כאבן דרך בטוחה — הוא קיים, הוא יהודי, הוא איטלקי — אך כאבן דרך מבודדת, שעל ההיסטוריון להאיר אותה באמצעות ההקשר הכללי של האונומסטיקה ושל תולדות הקהילות.

זהירות זו מצטרפת לדרישה רחבה יותר של התחום. חקר כתבי היד ומקורותיו החומריים של היהדות האיטלקית, כפי שהדגים בעבודותיה של Giulia Tamani על כתבי היד העבריים המעוטרים של חצי האי, מזכיר כי כל עקבה — קולופון, חתימת מעתיק, רשומת בעלים — עשויה לגלות את נוכחותה של משפחה שם שבו נעדרים הרישומים הרשמיים [Tamani, 2010]. על ידי הצטברות רמזים שכאלה, ולא על ידי מקור יחיד, נבנית ההיסטוריה של לִינְיָה. עבור Melgrando, עדותו של Schaerf נותרת לעת עתה נקודת העיגון הראשונה והמוצקה ביותר.

צורתו עצמה של שם המשפחה Melgrando מזמינה קריאה אטימולוגית, שאף אם אינה מתועדת לגבי משפחה זו בפרט, משתלבת בתבניות מוכרות היטב של האונומסטיקה היהודית האיטלקית. יש לנקוט כאן בקפדנות של השערה מוצהרת, לא של טענה ודאית.

המילה האיטלקית המציינת את הרימון — הפרי — היא melagrana, הנגזרת מן הלטינית malum granatum, "תפוח הגרגירים". הגרסאות הדיאלקטיות והארכאיות של מונח זה — melgrano, milgrana, mengrano, melagrano לציון העץ — רבות הן בניבי חצי האי. הקרבה הצורנית בין Melgrando ובין משפחת מילים זו היא בולטת למדי, וסביר להניח — כהשערה מערכתית — שהשם נגזר ממילה כלשהי הקשורה לרימון: בין כשם תואר תיאורי, בין כשם שלט או בית, בין כהשלכה של מוטיב סמלי. השערה שכזו, כדי שתהפוך לסבירה, תזדקק לאימות על ידי מקורות שלא עלה בידינו לאסוף; היא מוצעת כאן כשביל חקירה, לא כמסקנה.

מה שמקנה לקריאה זו את אמינותה התרבותית הוא מקומו הנכבד של הרימון בדמיון היהודי. הפרי נמנה על שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל; גרגיריו, שהמסורת קבעה את מספרם הסמלי בשש מאות ושלוש עשרה, נקשרים בחשבון מצוות התורה; הוא מקשט את שולי מעיל הכהן הגדול ומעטר, בדמות רימונים, את עמודי ספרי התורה. עושר סמלי זה מזין מחשבה שלמה על פריון ושלמות, שהוגים בני זמננו המשיכו לבחון — בין בקריאתו של Léon Askénazi את המסורת [Askénazi, 1999], בין בהרהורו של Armand Abécassis על המעבר "מן המדבר אל התשוקה" כדינמיקה המכוננת של התודעה היהודית [Abécassis, 1987].

אלא שבין הסמליות של פרי ובין שמה של משפחה, הקשר אינו מכני לעולם. שמות משפחה יהודיים איטלקיים נגזרים כשם שמטופונימים כן ממקצועות, משמות עבריים פרטיים או מכינויים, ודמיונו של שם למילה שגורה עלול להיות מטעה. הפילוסופיה היהודית ימי-הביניימית, כפי שColette Sirat שיחזרה אותה מתוך כתבי היד וכתבי הדפוס, מלמדת בדיוק ערנות הרמנויטית זו: לא לבלבל בין צורה ובין משמעות, ולא בין אנלוגיה ובין ראיה [Sirat, 1983]. השערת הרימון נותרת אפוא מפתה ועקבית, אך השערה בלבד — מוגשת לבחינת הדורות הבאים.

אם השם Melgrando הוא איטלקי, יש להעלות בדעתנו את הסביבות שבהן יכלה משפחה כזו לחיות. בהיעדר לוקליזציה ודאית, תולדות הקהילות מאפשרות לשרטט את המסגרות הסבירות לחיים יהודיים בחצי האי, מסוף ימי הביניים ועד לעת החדשה.

יהודי איטליה היו מפוזרים במוקדים רבים, לעיתים זעירים, לעיתים נדים ממקום למקום בעקבות גירושים וזיכיונות: רומא, המוקד הקדום והרציף ביותר; ערי המרכז והצפון — Florence, Ferrare, Mantoue, Venise, Padoue — שבהן פרחו בתקופת הרנסאנס חיי רוח וכלכלה עצימים; ה-Mezzogiorno וסיציליה, שקהילותיהן הושמדו בגירושים של 1492 והשנים שלאחריהן תחת שלטון אראגון. Robert Bonfil תיאר כיצד ניהלו קהילות אלה משא ומתן בלתי פוסק על מעמדן, בין חסות הנסיכים, לחץ ההטפה הנוצרית ותוססות מוסדותיהן שלהן [Bonfil, 1994]. משפחה כגון Melgrando הייתה מחויבת בהכרח לנוע ברשת זו של סמכויות שיפוט והגנות רעועות.

מן המאה השש-עשרה ואילך, מוקד חדש משנה גיאוגרפיה זו מן היסוד: Livourne. במסגרת ה-Livornine, הציעו ה-Médicis ליהודים — ובמיוחד לספרדים ולמאראנים השבים אל חיק היהדות — ערבויות יוצאות דופן, ועשו את הנמל הטוסקני לאחד ממרכזי היהדות הים-תיכונית הגדולים. Lionel Lévy עקב אחר תולדות אותה « Nation juive portugaise » ואחר קהילת Livourne, צומת המקשר בין Amsterdam, Tunis וכלל האגן הים-תיכוני [Lévy, 1999] [Lévy, 1996]. בין אם מקור השם Melgrando ילידי-איטלקי ובין אם חצה רשתות מסחר אלה, הריהו נטוע במרחב שבו הניידות הייתה כלל וששם יכול היה שם משפחה לנדוד מחוף אחד לרעהו.

גמישות גיאוגרפית זו נמשכת אל עבר צפון אפריקה, שם הסתעפו רשתות Livourne לאורך זמן. משפחות הנקראות Grana — כלומר « ליבורניות » — שתלו ב-Tunis, ואף מערבה יותר, שושלות ששמותיהן שמרו את עקבות האיטלקית. ההיסטוריוגרפיה של קהילות המגרב, בין אם מדובר בעבודות על Tlemcen [Botbol, 2000] ובין אם בארכיוני הרבנות של Sidi Bel Abbès [Archives de Sidi Bel Abbès], מתעדת נוכחות זו של יהדות ממוצא איטלקי על אדמת אלג'יריה. מבלי לקבוע כי Melgrando אכן הסתעף לשם — שהרי התיעוד חסר — ניתן לראות כסביר שכל שם משפחה איטלקי המוכח בעת החדשה היה עשוי לפסוע בנתיבי הגירה אלה.

ההיסטוריה של שושלת כמו Melgrando מפגישה שני סדרים של ידע שאינם חופפים לחלוטין: הזיכרון, המועבר במסורת המשפחתית והקהילתית, והארכיון, המבוסס על המסמך. המחשבה היהודית עשתה מן הקשר ביניהם נושא לעיון מרכזי.

Yosef Hayim Yerushalmi, ב-Zakhor, הראה כי היהדות טיפחה במשך זמן רב את הזיכרון — זכור, "זכור" — מבלי שייצרה היסטוריוגרפיה במובן המודרני: ההעברה הליטורגית, הטקסית והמשפחתית קדמה לכרוניקה הביקורתית [Yerushalmi, 1984]. הבחנה זו מאירה את מצבו של השם Melgrando. עבור משפחה שכזו, ודאי קיים היה זיכרון חי — סיפורי מוצא, קשר לעיר, מסורות ביתיות — שהארכיון שמר ממנו רק שברי שברים, המצטמצמים כאן לשורה אחת בקטלוג של Schaerf. ההיסטוריון מוצא עצמו ניצב בפני שם עשיר בזיכרון פוטנציאלי אך דל בארכיונות, ומן הישרות המתודולוגית שלא למלא את הריק הזה בהמצאה.

הוגים בני-זמננו הרחיבו את החקירה. Maurice-Ruben Hayoun, בסינתזה שלו על הפילוסופיה היהודית, מזכיר עד כמה התגבשה המחשבה היהודית כדיאלוג בלתי פוסק בין הדורות, שבו השם המועבר נושא עומס זהותי העולה בהרבה על זיהוי מינהלי גרידא [Hayoun, 2023]. Isaiah Berlin, מצדו, הרהר על המצב היהודי המודרני כחוויה של שייכות מורכבת, הנתונה בין נאמנות למורשת ושילוב בחברות שונות [Berlin, 1973]. שם משפחה איטלקי כמו Melgrando מכיל בתוכו כפילות זו: שרוי בשפה ובאדמה — אִיטַלְיָה — הוא מעיד בד בבד על אוניברסליות של מצב דיאספורי.

משום כך, הפרק הנוכחי נמצא בצומת: הזיכרון מניח שושלת שהארכיון אינו מאשש אותה עדיין אלא בעד יחיד. בין שניהם בוחר הספר בדרך של העברה זהירה, מתעד את המקובל מבלי להלבישו בוודאות תיעודית.

במבט על הטווח הארוך, השם Melgrando ממחיש את הנורמות הגדולות של האונומסטיקה היהודית האיטלקית: ייצוב מאוחר ובלתי אחיד של שמות המשפחה, רגישותם לגרסאות כתיב, ופיזורם בעקבות נדידות.

שמות משפחה יהודיים התייצבו בתאריכים שונים בהתאם לאזורים ולמעמדות. באיטליה שלפני האמנציפציה, השימוש בשם תורשתי יכול היה להתקיים בצד הכינויים על שם האב או על שם מקום המוצא. Schaerf, בעת שריכז שמות אלה בראשית המאה העשרים, קבע מצב מאוחר של מציאות שהייתה נזילה זמן רב [Schaerf, 1925]. יש אפוא לתפוס את Melgrando לא כישות בלתי משתנה, אלא כצורה שעשויה הייתה לדעת גרסאות שונות — שינויי כתיב הנובעים מניבים, מנוטריונים ומשפות מעבר. המחקר בכתבי היד, שבהם חתמו המעתיקים לעיתים תחת כתיבים משתנים, מאשר את אי-היציבות הפורמלית של השמות בטרם עידן הפנקסים המאוחדים [Tamani, 2010].

הפיזור, לאחר מכן, אינהרנטי להיסטוריה היהודית האיטלקית. הגירושים מן הדרום, הריכוזים בגטאות המרכז והצפון לאחר אמצע המאה השש עשרה, ולאחר מכן כוח המשיכה של נמל החופשי Livourne, חילקו ללא הרף את המשפחות מחדש. Lionel Lévy תיאר כיצד הקהילה הלגהורנית הוות כור היתוך שבו שושלות ממוצאים שונים נתערבבו, החליפו קשרים ושבו לצאת לים לעבר Amsterdam או לעבר צפון אפריקה [Lévy, 1996] [Lévy, 1999]. בתנועה זו יכול היה שם להישאר באיטליה ובה בעת להתפשט למקומות אחרים, כך שנוכחות שם משפחה במקום מסוים אינה ממצה לעולם את תחום התפשטותו.

לבסוף, קיומו של שם לאורך תלאות אלה מעיד על נאמנות. שמירת שם המשפחה מדור לדור, דרך גטאות, גלויות ואמנציפציות, פירושה שמירה על חוט רצף שהמחשבה היהודית מעריכה בעין יפה. Robert Bonfil הדגיש עד כמה, תחת הלחצים הקשים ביותר, הצליחו הקהילות האיטלקיות לשמר את מבני זהותן [Bonfil, 1994]; העובדה הפשוטה שהגיע אלינו שם כגון Melgrando שותפה לעיקשות ההעברה הזו.

בסיום חקירה זו, השם Melgrando מתגלה כוודאות נקודתית המוקפת בשדה רחב של הסתברויות. הוודאות היא עצם אישורו: הוא מופיע ב-I cognomi degli ebrei d'Italia מאת Samuele Schaerf, כלי עזר ייחוסי המזהה אותו כשם משפחה של משפחה יהודית איטלקית [Schaerf, 1925]. סביב ציון דרך זה, הרחיב הספר השערות כנות — המוצא האפשרי במשפחת המילים של הרימון, עשיר בהד סמלי; הגיאוגרפיות הסבירות של חיים יהודיים בחצי האי ובהמשכיו הים-תיכוניים; חוקי הוריאציה והפיזור השולטים באונומסטיקה היהודית-איטלקית.

דרך עבודה זו, המבחינה בין המוצק לבין הסביר ולבין המשוער, אינה חולשה כי אם נאמנות. כפי שמלמד Yerushalmi, הזיכרון היהודי אינו סכום העובדות המוכחות אלא עבודת מסירתן הסבלנית, המודה בחסריה [Yerushalmi, 1984]. הספר הגדול הנוכחי אינו טוען כי שחזר ייחוס שאף מקור לא מסר לו; ביקש, בצניעות רבה יותר ובוודאות רבה יותר, להשיב לשם את אופק ההבנה שלו — לרשום אותו בתולדות הקהילות [Bonfil, 1994], ברשתות Livorno והים-התיכון [Lévy, 1999], ובהרהור הארוך של המחשבה היהודית על השם, הזיכרון והמצב הגלותי [Hayoun, 2023] [Berlin, 1973].

שמא תבוא חקירה עתידית, המוזנת מארכיוני נוטריון, מרשימות קהילתיות או מקולופונים של כתבי יד, לדייק, לתקן או להעשיר דפים אלה: זוהי ייעודו של Grand Livre, שאינו סוגר לעולם את הזיכרון כי אם פותח אותו לדור הבא.