משפחת Marcherai

ספרו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925), נותר נקודת המוצא של כל חקירה הנוגעת לשם משפחה ישראלי בחצי האי. Schaerf, שיצא בעצמו מתוך הקהילה היהודית-איטלקית, ריכז וסיווג בו שמות משפחה תוך מאמץ לחשוף את שורשיהם. עבודתו נשענת על העיקרון המוכר כיום שלפיו שמות המשפחה היהודיים-איטלקיים מתחלקים לקטגוריות גדולות: שמות הנגזרים ממקומות (טופונימים), שמות הנגזרים משמות פרטיים עבריים או מקראיים, שמות הנובעים ממקצועות, ולבסוף כינויים שהפכו לשמות תורשתיים.

האזכור של Marcherai בקטלוג זה הוא העובדה המבוססת המסמיכה את הרשימה הנוכחית [Schaerf, 1925]. צורת השם מכוונת את הניתוח לעבר מקור שנראה טופונימי או נגזר ממציין גאוגרפי — השערה שתיבחן בזהירות הנדרשת בפרק הבא. האונומסטיקה היהודית-איטלקית, ראוי להדגיש, מאופיינת ביציבות מופלאה של שמות ממוצא גאוגרפי: משפחות שגורשו מעיר או מאזור שמרו לעיתים קרובות על שם המקום שנטשו, שהפך לזיכרון נייד של מסלול נדודיהן.

ההקשר המלומד הרחב יותר מאיר מנהג זה. Robert Bonfil, בספרו Jewish Life in Renaissance Italy, הראה עד כמה היו הקהילות היהודיות של איטליה הרנסנסית בנויות סביב ניידות מתמדת — גירושים, הגירות פנימיות, התיישבויות מחדש — שהותירו חותמן בשמות המשפחה [Bonfil, 1994]. השם, בעולם זה, לא היה אך ורק תווית: הוא חרט לאורך זמן את זיכרון המוצא, של אב-קדמון או של תפקיד. ייחוס משפחה לשם הקשור לאזור גאוגרפי — כפי שמרמזת צלילותו של Marcherai — מתיישב היטב עם הדינמיקות המתועדות הללו.

יש עם זאת להכיר במגבלות המקור. Schaerf מתעד שם, אך אינו מספק תמיד תיעוד גנאלוגי מפורט ולא לוקליזציה מדויקת לכל שם משפחה נדיר. הרשימה של Marcherai משתייכת לאותה קטגוריה של שמות מאומתים אך מעוטי תיעוד, שההיסטוריה שלהם צריכה להיות משוחזרת בדרך של היסק מן ההקשר האזורי והקהילתי.

חקר האטימולוגיה של Marcherai נותר, במצב המקורות הנוכחי, בגדר השערה מודעת לעצמה. שתי דרכים עיקריות ראויות להצגה, כשכל אחת מהן מובאת כשיקול דעת עורכי ולא כוודאות.

הדרך הראשונה, המפתה מבין השתיים, קושרת את השם לאזור האיטלקי Marches (le Marche), רצועת החוף של אדריאטי המרכזית שבה שכנו קהילות יהודיות עתיקות ב־Ancône, Pesaro, Senigallia, Urbino ו־Fano. על פי השערה זו, נגזרת שמנית מאזור זה — המציינת את מי ש"מן ה־Marches", ה־marchigiano — עשויה הייתה להתקבע כשם משפחה בצורה מגולת או מעוותת של Marcherai. קריאה זו תואמת את ההיגיון הטופונימי הרווח של האונומסטיקה היהודית האיטלקית שנידונה בפרק הקודם [Bonfil, 1994]. Ancône בפרט הייתה אחד הנמלים היהודיים הגדולים של הים התיכון, מרכז לסחר ספרדי ולבנטיני ער, ונקודת מוצא או יעד של משפחות רבות.

הדרך השנייה, הנתונה בספק רב אף יותר, שוקלת מקור הכרוך בכינוי או בתפקיד, שכן שמות משפחה יהודיים איטלקיים נגזרו לעיתים מחיבת שם או מתואר שעבר בירושה. בהיעדר עדות תיעודית ישירה, השערה זו נותרת משנית ומוזכרת כאן אך ורק מתוך שיקולי מקיפות מתודולוגית.

יש להדגיש כי הכתיב Marcherai, עם סיומתו -ai, עשוי להיות תוצאה של תעתוק מאוחר שנעשה בהקשר דוברי צרפתית — למשל בעת הגירה לצרפת או לצפון אפריקה הצרפתית, שם נכתבו שמות משפחה איטלקיים מחדש לא פעם בהתאם למוסכמות האיות המקומיות. תופעת השינוי הגרפי הזו מתועדת היטב בקרב הדיאספורות היהודיות הים תיכוניות, שבהן עשוי היה אותו שם לקבל כמה וריאנטים בהתאם לפנקסי המעמד האישי שרשמו אותו. כך משיבות זו לזו, באופן אמין, המסורת הבעל פה בדבר מוצא גיאוגרפי וצורתו הכתובה של שם המשפחה — מבלי שארכיון כלשהו יכריע בעניין סופית, לעת עתה.

כדי להבין את הסביבה שבה שם כגון Marcherai יכול היה להיוולד ולהיות מועבר מדור לדור, יש לצייר בדמיוננו את החיים היהודיים האיטלקיים בטווח הארוך שלהם. מאז העת העתיקה ידעה חצי האי נוכחות יהודית רצופה, הוותיקה ביותר במערב אירופה. Rome, Venise, Livourne, Ferrare, Mantoue, Ancône ועוד ערים רבות אירחו קהילות שעושרן האינטלקטואלי ושילובן הכלכלי היו ניכרים ביותר.

Robert Bonfil תיאר בדייקנות את החברה היהודית של תקופת הרנסנס, שבה דרי בצוותא רבנים, סוחרים, בנקאים, רופאים ואנשי מדע, ושבה הגוזמה התרבות העברית עם ההומניזם האיטלקי שסבב אותה [Bonfil, 1994]. עולם הספר תפס בה מקום מרכזי: כתבי היד העבריים המואירים שנוצרו באיטליה נמנים עם העדויות היפות ביותר לאמנות היהודית של ימי הביניים ותקופת הרנסנס, כפי שתיעדה Giulia Tamani במחקרה Manoscritti ebraici decorati in Italia [Tamani, 2010]. קודקסים אלה, שהועתקו וקושטו בסדנאות היהודיות של חצי האי, מעידים על תרבות למדנית פורחת, שבה העברת התורה ליוותה עידון אסתטי יוצא דופן.

Colette Sirat הראתה בנוסף, באמצעות חקר כתבי היד, עד כמה הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים ניזונה מהקשר ים-תיכוני זה, כאשר איטליה שימשה לעתים קרובות גשר בין העולם הספרדי ואירופה הנוצרית [Sirat, 1983]. באקלים פריון אינטלקטואלי זה נטלו משפחות יהודיות איטלקיות, כולל הפחות מפורסמות שבהן, חלק בציוויליזציה של הספר והלימוד.

תולדות Marches משתלבות במלואן בתמונה זו. Ancône, נמל האפיפיורות, ידעה קהילה יהודית משגשגת עד לרדיפות שבאמצע המאה ה-16, ובמיוחד האירוע הטרגי של קדושי שנת 1556 בימי כהונתו של Paul IV. הערים הסמוכות אירחו גטאות ובתי כנסת בנוסח האיטלקי והלבנטיני. משפחה הנושאת שם הקשור לאזור זה הייתה עדה, במשך דורות אחדים, לסירוגין של סובלנות ורדיפות שסימנו את קצב ההיסטוריה היהודית של מרכז איטליה.

אם השם Marcherai אכן יצא מגבולות איטליה — כפי שמרמזת אות הכתיב המצרפת שלו —, יש להציבו בתוך התנועה הגדולה של הגלויות היהודיות הים-תיכוניות שאגדה, מן המאה השש-עשרה ועד המאה העשרים, את איטליה, צפון אפריקה וצרפת ברשת צפופה של קשרים משפחתיים ומסחריים.

המקרה של Livourne הוא דוגמה מובהקת לכך. Lionel Lévy שרטט את תולדות "הקהילה היהודית הפורטוגזית" שעשתה, החל מסוף המאה השש-עשרה, מנמל טוסקני זה אחד מצומתי הדרכים הגדולים של היהדות הספרדית הים-תיכונית, וקשרה קשרים עם Amsterdam, Tunis וכל רחבי המגרב [Lévy, 1999]. Livourne הפכה למוקד שממנו הקרינו משפחות, הון ומסורות, וממנו יצאו לדרכן שושלות רבות שהתיישבו לאחר מכן על חופי אפריקה של הים התיכון [Lévy, 1996]. שמות המשפחה האיטלקיים מופיעים אפוא, לעתים קרובות, במרשמי הקהילות היהודיות של צפון אפריקה, שם נכתבו מחדש בהתאם למנהגים המקומיים.

בהקשר זה הופכת ההשערה בדבר ענף הנושא את השם Marcherai שנדד למגרב לסבירה, בייחוד לכיוון אלג'יריה הצרפתית, שם קיבלו הקהילות של Tlemcen, Oran ו-Sidi Bel Abbès מרכיבים בני מוצאות שונים. Eliahou-Éric Botbol תיאר את חייה וגורלה של הקהילה היהודית של Tlemcen, המעידה על עושר יהדות צפון אפריקה ועל מורכבותה [Botbol, 2000], ואילו ארכיוני הרבנות של Sidi Bel Abbès שומרים את זכרן של משפחות ישראל מאוראניה [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. מקורות אלה ממחישים את הסביבה שבה עשוי היה שם משפחה ממוצא איטלקי, שהמינהל הקולוניאלי הצרפת אותו, למצוא קרקע חדשה.

ראוי להדגיש שוב כי מסלול נדידה זה, יסביר ככל שיהיה לאור הדפוסים הכלליים, נותר בגדר השערה בעלת סבירות בלבד, כל עוד אין בידינו מסמכים נומינטיביים המשויכים במפורש למשפחת Marcherai. עבודת הזיכרון שנוטלות על עצמן יוזמות כזו של Dominique Natanson קוראת בדיוק לשמר את עקבות המסלולים המשפחתיים הללו, שמחיקתם הוסמכה לעיתים קרובות על ידי שברי המאה העשרים [Natanson, 1997].

מעבר לארכיון, שם המשפחה נושא בחובו זיכרון. במסורת היהודית, העברת השם מחייבת רציפות בין הדורות, נאמנות לאבות ורישום בשרשרת הארוכה של ישראל. Léon Askénazi הרהר על משמעות ההעברה הזו, שבה הזהות היהודית נתפסת כאחריות המתקבלת ומועברת הלאה, המקשרת בין הדיבור החי ובין הכתב [Askénazi, 1999]. השם Marcherai, מה שיהיה מקורו המדויק, שותף לאותה כלכלת הזיכרון.

Armand Abécassis הראה כיצד המחשבה היהודית קושרת את התשוקה ואת המדבר, את הנדודים ואת ההבטחה, במתח פורה המבנה את חוויית העם [Abécassis, 1987]. משפחה מפוזרת, הנושאת בשמה את זכר אזור איטלקי, מגלמת בדרכה את התנאי הדיאספורי: זה של עם שנשלל ממנו קרקע קבועה ועשה מן הזיכרון את מרחבו. Maurice-Ruben Hayoun, בסינתזתו על הפילוסופיה היהודית, הזכיר עד כמה הצליחה מחשבה זו להפוך את הגלות למשאב רוחני ואינטלקטואלי [Hayoun, 2023].

כאן מצאת ההבחנה היסודית של Yerushalmi את מלוא תוקפה. הזיכרון המשפחתי — זה המועבר ליד השולחן, בסיפורי הזקנים, בשמות הפרטיים החוזרים ומתחדשים — אינו חופף בהכרח להיסטוריה המתועדת [Yerushalmi, 1984]. עבור משפחה כמו Marcherai, שארכיונה דל, ייתכן שדווקא הזיכרון המועבר, יותר מן השטר הנוטריוני, הוא שאצר את חוש המוצא ואת תחושת השייכות. הספר שלפנינו שואף להיות כלי קיבול לזיכרון זה, כמו גם מכשיר לבחינתו הביקורתית.

בסיום מסע זה, ראוי לערוך חשבון כנה של מה שידוע ומה שנותר בגדר אי-ידיעה באשר ללינאז' Marcherai.

העובדה היחידה שנקבעה במלואה היא האזכור של שם המשפחה בקטלוג של Samuele Schaerf [Schaerf, 1925], הרושם אותו במאגר השמות היהודיים של איטליה. כל השאר — מוצא גאוגרפי ממחוז Marches, נדידה אפשרית ל-Livourne ולאחר מכן לצפון אפריקה, השתנות גרפית של השם — נמצא בגדר השערה סבירה או משוערת, שנוסחה באנלוגיה לתנועות מתועדות היטב של משפחות יהודיות איטלקיות וים-תיכוניות אחרות.

אופקי המחקר נותרים פתוחים. עיון שיטתי בפנקסי הקהילות של Ancône ועיירות מחוז Marches, בארכיוני ה"אומה הפורטוגזית" של Livourne [Lévy, 1999], וכן בפנקסי הרבנים ובמרשמי האזרחות של צפון אפריקה [Botbol, 2000] [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès], עשוי לאפשר איתור של אזכורים נומינטיביים מדויקים ולהפוך למה שהוא כיום בגדר סביר — להיסטוריה מבוססת. כמו כן, עיון בכתבי היד ובקולופונים העבריים האיטלקיים [Tamani, 2010] עשוי לגלות נושאי שם קדומים בין המעתיקים או המזמינים.

עד לגילויים אלה, הספר הגדול של Marcherai נותר חיבור פתוח, נאמן לדרישה הכפולה של הזיכרון ושל הביקורת ההיסטורית.

הלינאז' Marcherai מגיע אלינו דרך עדות יחידה ומוצקה — אזכורה על ידי Schaerf בשנת 1925 — שסביבה נפרש הקשר היסטורי שלם, שנבנה מחדש בזהירות. שם זה, שמקורו ככל הנראה גיאוגרפי-איטלקי ואולי קשור לאזור המרשות, שייך אל אותו מאגר אונומסטי נרחב שבו כל שם-משפחה הוא זיכרון מרוכז של נדידות, גלויות ונאמנויות.

סיפורה של משפחה זו, בהיעדרו, הוא סיפורו של היהדות האיטלקית עצמה: נוכחות ים-תיכונית עתיקה, תרבות הספר והלימוד, שילוב ברשתות המסחריות והנדידתיות המקשרות בין איטליה, Livourne, צרפת והמגרב. בהיעדר יוחסין רציף ומתועד, בחר החיבור הנוכחי בדרך הנאמנות האפיסטמית, תוך הבחנה בכל שלב בין המבוסס לבין הסביר ולבין המשוער. כפי שמלמדת המסורת היהודית של הזיכרון, שם המועבר מדור לדור הוא כבר מצבת זיכרון [Yerushalmi, 1984]; מכאן ואילך מוטל על המחקר העתידי להלביש עליו את בשר הארכיון.