משפחת Lilienthal

כדי להבין את Lilienthal, יש להבין תחילה את הדרך שבה רכשו יהודי מרכז אירופה ומזרחה את שמות המשפחה שלהם. עד סוף המאה השמונה עשרה, רוב יהודי אשכנז הזדהו באמצעות שם אב נייד — פלוני בן פלוני — שאליו נוספו לעיתים כינוי מקום, מקצוע או תכונה גופנית. הטלת השם התורשתי הייתה מעשה ידי המדינות: צו הסובלנות של Joseph II (1787) לגליציה ולאוסטריה, חוקי פרוסיה מתחילת המאה התשע עשרה, ולאחר מכן הצווים הרוסיים של 1804 ו-1835. הפקידים האחראים על הרישום הקצו אז, לעיתים קרובות תמורת תשלום או מתוך גחמה בירוקרטית גרידא, שפע של שמות מורכבים מגזרים גרמניים המעלים על הדעת את הטבע, האבנים היקרות או הפרחים.

Lilienthal — «עמק השושנים» — שייך בדיוק לאותה נימה קישוטית פרחונית, הדומה ל-Rosenthal, Blumenthal או Mandelbaum. עבודותיהם של Alexander Beider ושל Lars Menk, המהוות כיום את ההתייחסות הבלתי מעורערת באונומסטיקה יהודית, מתעדות סוג זה של תצורות בכל רחבי האזור האשכנזי: האימפריה הרוסית, ממלכת פולין, גליציה והמרחב היהודי-גרמני [מילוני שמות המשפחה היהודיים ממזרח אירופה ומהמרחב היהודי-גרמני]. הימצאותו של השם גם במאגר הגרמני (Menk 2005) וגם במאגרים הפולנים-רוסיים (Beider) מאשרת שאין מדובר בגזע אחד, אלא בשם שהומצא מחדש באופן בלתי תלוי במספר מוקדים.

תכונה לשונית בולטת מייחדת את Lilienthal: צורתו הנשית הפולנית הארכאית, Lilientalowa. בפולנית המסורתית, הסיומת -owa ציינה את שמה של האישה הנשואה («אשת Lilienthal»), ואילו -ówna ציינה את הבת. התאמה מורפולוגית זו מלמדת על הִתְאַקְלְמוּת של שם משפחה גרמני למנהגים הסלאביים, וכך בדיוק, בצורה זו, נכנס השם להיסטוריה האינטלקטואלית הפולנית עם Regina Lilientalowa [Lilienthal (surname) — Wikipédia]. ראוי לציין לבסוף כי השם אינו יהודי באופן בלעדי: קיימים נושאי שם גרמנים שאינם יהודים, ובולט שבהם המהנדס Otto Lilienthal, חלוץ הטיסה בגלשן. שייכות כפולה זו — יהודית וגרמנית כאחת — היא מאפיינם של שמות המשפחה הקישוטיים, שיכלו להיות נשואים משני עברי הגבול הדתי.

הדמות המתועדת ביותר בלינאז' היא זו של Max (Menachem) Lilienthal, שנולד במינכן בשנת 1815 למשפחה יהודית בווארית שנגעה בה השכלה יהודית, ההַשְׂכָּלָה. לאחר שהתחנך באוניברסיטת מינכן ושם קיבל תואר דוקטור, הוא מגלם את דור הרבנים ה"מודרניים", בקיאים כאחד במסורת התלמודית ובתרבות האקדמית הגרמנית. פרופיל נדיר זה הפך אותו למועמד אידיאלי למשימה חסרת תקדים בהיקפה: רפורמת החינוך היהודי באימפריה הרוסית.

לאחר שנקרא לריגה בתחילת שנות ה-1840, ניהל שם Lilienthal בית ספר יהודי מודרני, ולאחר מכן גויס על ידי שר ההשכלה הרוסי, Sergueï Ouvarov, כדי לקדם רשת של בתי ספר יהודיים ממלכתיים בתחום תחום המושב. מפעל זה, שנועד רשמית ל"האיר" את היהודים אך רבים חשדו שמטרתו הייתה הטמעתם ואף המרת דתם, נתקל בחשדנות עמוקה מצד הקהילות המסורתיות. נוכח אי-האמון הזה ולאחר שנתפכח מכוונותיה האמיתיות של הממשלה הצארית, עזב Lilienthal את רוסיה. פרק זה ממחיש בדיוק את המתח המרכזי של האמנציפציה היהודית במאה ה-19: הפתיחות לחדשנות שמציעה המדינה המודרנית כרוכה לעתים קרובות בחשד כלפי גורמים המערערים על הלכידות הקהילתית. כפי שמדגיש ההיסטוריוגרפיה של היהדות המודרנית, מיסוד המודרניזציה מלמעלה לא יכול היה להצליח ללא הסכמה מלמטה [Kaplan, 2003].

מסלול חייו של Max Lilienthal עד לעלייתו לגולה מגלם כך מסלול אופייני: זה של החכם היהודי הגרמני הנקרע בין אידיאל ההשכלה, דרישות המדינות הקיסריות ונאמנותו לקהילות. עזיבתו לעולם החדש בשנת 1845 מסמנת את המעבר מביוגרפיה אירופאית לביוגרפיה אטלנטית.

כשהגיע לארצות הברית בשנת 1845, התיישב Max Lilienthal תחילה בניו יורק, שם שימש כרב ומחנך, ובשנת 1855 עבר ל-Cincinnati שבאוהיו, שעתידה הייתה להפוך לבירת היהדות הרפורמית האמריקאית. שם פעל לצד ידידו ועמיתו Isaac Mayer Wise, האדריכל המוסדי של התנועה. יחדיו תרמו להפוך את Cincinnati למרכז של יהדות המותאמת לתנאי הדמוקרטיה האמריקאית: פולחן בשפת המקום, דרשות מחנכות, השתתפות בחיים האזרחיים ומעורבות בדיאלוג בין-דתי.

היהדות הרפורמית, שבה היה Lilienthal אחד מחסידיה, נשענה על הרעיון שהיהדות היא מסורת חיה, הקרויה לפרש מחדש את צורותיה הטקסיות לאור השכל וההקשר ההיסטורי, תוך שמירה על ליבה האתי והמונותאיסטי. חזון זה משתלב בדינמיקה הארוכה של היהדות שבין נאמנות לחידוש, בין החוק המועבר לבין הגשמתו, כפי שהמסורת חשבה על כך תמיד [Encaoua, 2024]. בארצות הברית מצאה תנועה זו קרקע פורייה במיוחד, שבה איפשרו היעדר דת ממלכתית והפלורליזם הדתי ליהדות הרפורמית להפוך, עוד בסוף המאה התשע עשרה, לביטוי המרכזי של היהדות האמריקאית [Kaplan, 2003].

Lilienthal הצטיין גם כאזרח מעורב: כחבר מועצת בית הספר של Cincinnati הגן על החינוך הציבורי החילוני ועל הפרדת הדת והמדינה, נשא את דגל הסובלנות הדתית ולקח חלק פעיל בדיונים הציבוריים של עירו המאמצת. הוא נפטר ב-Cincinnati בשנת 1882, והותיר את דמותו של רב-אזרח, גשר חי בין ה-Bildung הגרמנית והדמוקרטיה האמריקאית. מסלול חייו ממחיש את הדרך שבה התנסות היהודית השתנתה במגע עם העולם החדש, לרבות המקום הגדל והולך שהוקצה למשפחות ולנשים בחיי הקהילה האמריקאית [Nadell, 2019].

בקצה הגאוגרפי והתרבותי האחר של השם ניצבת Regina Lilientalowa, שנולדה בשנת 1875 ונפטרה בשנת 1924. אתנוגרפית, מתרגמת ועיתונאית פולנייה ממוצא יהודי, בת לשפה ולתרבות יהודית, היא הייתה מן הראשונות שיישמו את שיטות מדעי הרוח המתהווים על חקר הפולקלור, האמונות והמנהגים של עולם היהדות במזרח אירופה [Lilienthal (surname) — Wikipédia]. יצירתה, שנים רבות לא זכתה להערכה הראויה לה, נחשבת כיום למקור יקר ערך על עולם שלם — עולם היהדות המסורתית הפולנית — שהשואה עתידה הייתה לבלוע דור אחד לאחר מכן.

Lilientalowa הקדישה את מחקריה לטקסי המעבר, לאמונות העממיות, לכישוף, לחגים ולתרבות הילדות היהודית. היא אספה בשיטתיות את המנהגים, הנוסחאות והדימויים שעיצבו את חיי היום-יום של הקהילות, מתוך רוח שכלית ואמפתית כאחד. עבודתה שותפה לאותה תנועה נרחבת, שנפרשה על פני שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, שבמסגרתה נטלה היהדות את עצמה כנושא לחקר מדעי, וביקשה להבין את מסורותיה לאור השיטות המודרניות [Encaoua, 2023]. במובן זה, היא המקבילה הנשית והמזרחית המדויקת של Max Lilienthal: בעוד שהוא רפורם את המוסדות, היא תיעדה את המסורות שהמודרניות איימה למחות.

צורת שמה עצמה — Lilientalowa, הנקבה הזוגית של השם הגרמני המותאם לפולנית — מרכזת בתוכה היסטוריה שלמה: שמה של אישה יהודייה דוברת פולנית הנושאת שם גרמני, הפועלת במסגרת המרחב התרבותי של המודרניות האירופית. קריירתה כאישה מלומדת, בתקופה שבה הגישה של נשים לחיים האינטלקטואלים נותרה נדירה ביותר, נרשמת בתוך המאבק הארוך להכרה בנשים יהודיות כשחקניות שוות זכויות בתרבות ובידע [Nadell, 2019] [Leibman, 2020].

אין כל ראיה לכך ש-Max Lilienthal ו-Regina Lilientalowa חלקו אב קדמון משותף. מילוני האונומסטיקה מלמדים להפך, כי שמות נוי כמו Lilienthal נוצרו באופן עצמאי במשפחות שונות, כך שהשוואות השמות אינה מעידה על קרבה משפחתית [מילוני שמות משפחה יהודיים ממזרח אירופה ומהעולם היהודי-גרמני]. ואף על פי כן, חפיפת השם שנשאו שתי הדמויות הללו — האחת בבוואריה ולאחר מכן באמריקה, השנייה בפולין הרוסית — מציעה דימוי מרשים של שתי הדרכים הגדולות של היהדות האשכנזית המודרנית: הדרך המערבית של הרפורמה וההגירה האטלנטית, והדרך המזרחית של המסורת ולימודה המלומד.

סימטריה זו, אם היא מקרית מבחינה עובדתית, הריהי רבת משמעות מבחינת הזיכרון. היא מזכירה כי העם היהודי תפס את עצמו מימים ימימה כעם הגלות והפזורה, הגלות, שבה האחדות נשמרת לא על ידי רצף של דם או שטח אלא על ידי המשכיות של מסורת ושל גורל משותף [Baer, 2000]. השם Lilienthal, המפוזר ממינכן לריגה, מניו יורק לוורשה, ממחיש את המצב הדיאספורי הזה: אות אחת נפרשת לנתיבים מרובים, ללא מרכז גאוגרפי, ומוחזקת יחד אך ורק על ידי השייכות לעולם היהודי.

התקווה החוצה פזורה זו — הציפייה לקיבוץ גלויות ולגאולה — שייכת לעומק המשיחי של היהדות, ש-Gershom Scholem הראה כי הוא משקה את כל הרוחניות היהודית, לרבות בצורותיה החילוניות של הקדמה והרפורמה [Scholem, 1974]. כך, המתקן מ-Cincinnati שהאמין בשכלול האנושות, והאתנוגרף מוורשה שהציל מן השכחה את האמונות העממיות — שניהם שותפים, כל אחד בדרכו, במתח אחד בין זיכרון העבר וציפיית העתיד. כאן, הארכיון והזיכרון משיבים זה לזה: הארכיון מבדיל בין שתי הלינאג'ים, אך הזיכרון הקולקטיבי מאחד אותם בנרטיב אחד של פזורה ונאמנות.

אם שם המשפחה Lilienthal הוא אשכנזי בצורתו ובתולדותיו, מסלולו מאיר דינמיקה משותפת לכלל הגלויות היהודיות. כשם שמשפחות הרבניות הספרדיות הגדולות התפזרו מחצי האי האיברי לצפון אפריקה ולמזרח, כך התפזרו המשפחות האשכנזיות הנושאות שמות קישוטיים על-פי גלי ההגירה, הרדיפות וההזדמנויות. בשני העולמות הפך השם לנושא זיכרון: הוא שמר, מעבר לגבולות ולשפות, על עקבות המוצא ותחושת השייכות.

ההשוואה עם העולם הספרדי מאירת עיניים. בעוד שהאונומסטיקה האשכנזית הוסמנה על-ידי כפיית שמות גרמניים מאוחרת ולעיתים שרירותית, האונומסטיקה הספרדית שמרה על שמות משפחה קדומים, הקשורים לרוב לשושלות רבניות מפוארות שנמסרו מדור לדור, כדוגמת אלה שמייצגים הרבנים הגדולים של צפון אפריקה [Encaoua, 2023] [Yabiladi, 2022]. המורשת היהודית של אלג'יריה והמגרב, המתועדת בקרנות הצילום ובארכיונים הקהילתיים, מגלה את אותה פונקציה זהותית של השם כזיכרון חי של קהילה [JudaicAlgeria, 2024] [MAHJ, 2024]. בשתי המסורות, השם נושא היסטוריה רחבה יותר מזו של נושאיו הבודדים.

ההשוואה מדגישה גם את ההבדלים: Lilienthal האשכנזי הוא שם חדש, שקוף, כמעט מנהלי, בעוד שרבים מן השמות הספרדיים שורשיהם נטועים בימי הביניים האיבריים. אך שניהם ממלאים את אותה פונקציה אנתרופולוגית — לרשום את הפרט בשרשרת של מסירה. זוהי הפונקציה שהאתנוגרפית Lilientalowa חקרה אצל האחרים, ושהרב Lilienthal הנחיל לבני קהילתו: הזיכרון כתנאי לשרידות עם אחד בתוך פיצוליו ומחדשיו [Encaoua, 2023].

הספר הגדול של שושלת Lilienthal אינו מספר על שושלת מלכות, אלא על שם — ומתוכו, על גורל. נולד מ"עמק השושנים" הגרמני, נוצר בכור ההיתוך המינהלי של האמנציפציה, שם משפחה זה פרש כנפיו לאורך מסלולים נפרדים המסכמים, כשלעצמם, את ההרפתקאות הגדולות של היהדות המודרנית. Max Lilienthal מגלם את פניה המערביות והרפורמיסטיות: ממינכן לריגה, מניו יורק לסינסינטי, היה אחד מאדריכליה של יהדות שנפגשה עם המודרניות הדמוקרטית [Kaplan, 2003]. Regina Lilientalowa מגלמת את פניה המזרחיות והלמדניות: בוורשה, היא הצילה מן השכחה את העולם המסורתי שעמד להיעלם [Lilienthal (surname) — Wikipédia].

בין שתי דמויות אלה, הארכיון אינו מצביע על כל קשר דם, והיושרה ההיסטורית אוסרת להמציא אחד [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. אך הזיכרון מכנסם יחדיו: אותו שם, הנישא בשני קצוות אירופה ושני עברי האטלנטי, מבטא את האמת העמוקה של הגולה — אחדות שאינה נשענת לא על מרחב ולא על שושלת, כי אם על נאמנות משותפת למסורת ולתקווה [Baer, 2000] [Scholem, 1974]. כך הופך השם Lilienthal, עמק שושנים צנוע שבא מלשכות האמנציפציה, לסמל בלתי צפוי של עם שעשה מן הפיזור זיכרון ומן הזיכרון הישרדות.