משפחת Levav

כל חקירה על שם המשפחה Levav חייבת להתחיל בשפה. השורש העברי ל-ב-ב (לבב) וגרסתו ל-ב (לב) הם מן השורשים הקדומים והעשירים ביותר בעברית. שם העצם לב וצורתו המורחבת לבב מציינים את הלב, אך במובן החורג בהרבה מהאנטומיה: במחשבה המקראית, הלב הוא מקום המחשבה, ההחלטה, הזיכרון והמצפון המוסרי. בו "הוגים", בו "אומרים" דברים, בו "מקשים" או "פותחים". תפיסה פנימית זו של הלב חודרת לכל הספרות העברית, מן החומש ועד לתהלים.

הצורה לבב, להבדיל מ-לב, מופיעה בפרט בפסקה הראשונה של השמע (דברים ו, ה), שבה קרוא המאמין לאהוב את ה' "בכל לבבך". המפרשים הקלאסיים ראו בכפילות האות בית — לבב בשתי בית לעומת לב באחת — רמז לדואליות הנטייה האנושית, יצר הטוב ויצר הרע, ששניהם נדרשים בעבודת ה'. עומק פרשני זה מסביר מדוע הנשאר המילה נושאת, לאורך הדורות, הדים רוחניים שלא דעכו.

מבחינה אונומסטית, מזכירים ספרי העיון כי חלק ניכר מן השמות היהודיים — ובמיוחד השמות שעברתו בעידן המודרני — שואבים ממאגר מילים בעלות ערך רגשי או רוחני מובהק: האור (אור), החיים (חיים), השלום (שלום), השמחה והלב [Origins of Jewish Names ; Family Names in Israel]. שם המשפחה Levav נמנה בדיוק עם זרם זה. הוא נבדל עם זאת משמות כגון Lev, Levi או Loew — האחרונים מפנים לשבט לוי, או בעולם האשכנזי לאריה (Löwe, Leib) —, שעמם ניתן בנקל להתבלבל מבחינה פונטית, אך ללא כל בסיס אטימולוגי. Levav, בצורתו המלאה, מפנה ללא ספק ללב.

בהירות סמנטית זו הופכת את Levav לשם ישראלי במהותו: שקוף לדובר עברית, מובן לאלתר, נעדר אותו ערפל אטימות המאפיין שמות אבות דיאספוריים רבים שמקורם בשמות מקום גרמניים או בשמות מקצוע. זהו רמז ראשון לאופיו המודרני.

כדי להבין את ייחודו של שם עברי טהור כמו Levav, יש למדוד עד כמה נעדרה העברית, במשך מאות שנים, מן המינוי המשפחתי היהודי. בקהילות הגולה נהגו היהודים לשאת שם פרטי שאחריו שם האב (בן / בר), ללא שם משפחה תורשתי קבוע. העברית שימשה לשם הטקסי — זה של בית הכנסת, כתובת הנישואין, ואבן המצבה — ואילו החיים האזרחיים שאלו מן השפות הסביבתיות.

בעולם האשכנזי, כפיית שמות המשפחה התורשתיים הייתה ברובה מעשה ידי מנגנוני המדינה. הצווים החוזרים ונשנים של הממלכות האוסטרו-הונגרית, הפרוסית והרוסית, בפנות המאות השמונה עשרה והתשע עשרה, הכריחו משפחות יהודיות לאמץ שמות קבועים — גרמניים או סלאביים ברובם: שמות מקומות, מקצועות, או צירופים קישוטיים (Rosenberg, Goldstein). היידיש, שפת העם המובהקת של יהדות מרכז ומזרח אירופה, סיפקה את הרקמה היומיומית של המינוי, אך לעיתים נדירות בלבד את העברית הטהורה [Baumgarten, 2002]. העברית נותרה, כביטוי היפה המקובל, לשון הקודש, שמורה לכתיבה המקודשת, בעוד היידיש הייתה שפת הבית והרחוב.

בעולם הספרדי והמזרחי, המצב היה שונה אך לא נוח יותר לעברית כשפת השם. יהודי המגרב וגדות הים התיכון נשאו שמות ערביים, ברבריים, ספרדיים או איטלקיים, שעברו בירושה מהשתרשות מקומית ארוכה [Taïeb, 2000]. הרכיב העברי היה נוכח בשפה המדוברת — הערבית-יהודית שילבה מונחים עבריים רבים [Bar-Asher, 1992] — אך שמות המשפחה עצמם שיקפו בראש ובראשונה את הסביבה הים-תיכונית. המחקרים הגדולים על תולדות יהודי צפון אפריקה מאשרים את שלטון השמות ממוצא מקומי או איברי זה [Chouraqui, 1965].

מכך נגזר מסקנה מכרעת: שם משפחה עברי מלא ושקוף כמו Levav בקושי יכול היה להיווצר במסגרת המסורתית של הגולה. צורתו עצמה מבגידה בהקשר היסטורי חדש — זה שבו שבה העברית להיות שפה חיה, המסוגלת לקרוא שם לא רק לאל ולאבות, אלא למשפחות חיות. הקשר זה הוא זה של התחייה העברית והמפעל הציוני.

Itzhak Levav עצמו ממחיש באופן פרדוקסלי משוואה זו: יליד ארגנטינה, שנתחנך ב-Buenos Aires, ב-Montreal וב-New York, נשא כל חייו שם פרטי עברי בלב מסלול גלותי טיפוסי — עד שנשרש בישראל, באוניברסיטת Haïfa, כאילו המתין השם לאדמה כדי להתגלות במלואו.

המפנה המכריע מתחולל בין סוף המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20. תחיית התרבות היהודית, שנשאה על כתפיה תנועת ההשכלה היהודית (Haskala) ולאחריה הציונות, משקמת את העברית כשפת תרבות, ספרות, ובקרוב גם של חיי היומיום [Bechtel, 2002]. תנועה זו, שראשיתה ספרותית ואינטלקטואלית במרכז אירופה ובמזרחה, מוצאת את מעבדתה המעשית בפלסטינה העות'מאנית ולאחר מכן המנדטורית, שם מהמרים חלוצים — בהימור שנחשב זמן רב לאוטופי — על דיבור עברי מן הערש ועד השוק.

באקלים זה, עִבְרוּת שמות המשפחה הופכת למחווה זהותית מרכזית. לוותר על שם חלותי — גרמני, רוסי, פולני, ערבי — ולאמץ שם עברי, פירושו להצהיר על שבירה עם הגלות ועל הזדהות עם התחייה הלאומית. תופעה זו, שהפכה לגורפת מן שנות ה-20 של המאה ה-20 ובעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948, הולידה אלפי שמות חדשים, שנוצרו לרוב לפי שיטות מוכרות: תרגום משמעות השם הישן, תעתוק חלקי, או בחירת מילה עברית בעלת עומק סמלי, שאובה מן הטבע, המקרא, או מאוצר המידות.

בקטגוריה האחרונה בדיוק ניתן למקם, ברוב הסבירות, את השם Levav. הלֵב (levav) נמנה עם מילות-המידות שמשפחות מעבריתות יכלו לאמצו בשל יופיין ועמקן הרוחני. ספרי עיון בשמות ישראליים מעידים על חיוניות מאגר זה, המבוסס על שמות עצם חיוביים ומקראיים [Family Names in Israel; The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel]. שם כמו Levav יכול היה כאחד לתרגם שם חלותי ישן שרמז ללב או לחיבה, וכן להוות בחירה עברית גרידא, ללא קדמון חלותי.

השערה זו — של שם שנולד מן העִבְרוּת המודרנית — מתיישבת בצורה מושלמת עם ההגדרה "שם משפחה עברי מודרני" המצויה בנתוני הייחוס [Q134006864 — Wikidata]. אין היא אלא שחזור סביר ולא עובדה מתועדת עבור משפחת Levav פרטית כלשהי: ארכיונים של עיברות שמות, כאשר הם קיימים, אינם קושרים בהכרח כל נושא שם כיום למעשה מייסד ניתן לזיהוי.

שם אינו לעולם רק תווית מנהלית; הוא נושא עמו גם עולם דימויים שלם. שם המשפחה Levav מעלה, בין אם רוצים בכך ובין אם לאו, מסורת שלמה של מחשבה יהודית על הלב. כאן, הזיכרון הרוחני והיסטוריית הרעיונות משיבים זה לזה.

במסורת, הלב הוא מקום העבודה האלוהית האמיתית. מאורי היהדות הרבנית מלמדים כי התפילה היא "עבודת הלב" (avodah she-ba-lev), ובכך הם מעבירים את מרכז הכובד של הדתיות מן המחווה הקורבנית אל הפנימיות. המחשבה האתית והפילוסופית היהודית מרחיבה את האינטואיציה הזו. פילוסופיית ההלכה, כפי שהמסורת מהרהרת בה, אינה מפרידה בין הציות החיצוני לבין הסכמת הלב מבפנים [Trigano, 1991]. כמו כן, הפילוסופיה היהודית הגדולה בת ימינו, הקשובה למקור העברי, שמה את הפנימיות ואת האחריות כלפי האחר כמקום האנושי בעצמו [Chalier, 2002].

ערך הלב חוצה גם את המודרניות היהודית. היהדות המודרנית, שנולדה מן המפגש בין המסורת לבין ההשכלה, ביקשה לבטא את הנאמנות למורשת ואת דרישת המצפון האישי — כלומר, במובן מסוים, של הלב [Hayoun, 1992]. דמותו הפותחת של Moïse Mendelssohn, שהשתדל ליישב את תבונת ההשכלה ואת השתייכותו היהודית, מגלמת מתח פורה זה בין השכל לבין ההתקשרות הפנימית [Bourel, 2004]. ניתן לקרוא בבחירתו המודרנית של שם כגון Levav דרך שקטה להציב משפחה תחת סימן הפנימיות המוּדעת.

ראוי לנקוט מידה: נשיאת השם Levav אינה כרוכה כמובן בשום הזדהות דוקטרינרית, ורוב מוחלט של השמות המעוּבְרְתִים נבחרו בשל צלילם ומשמעם הכללי הרבה יותר מאשר מתוך כוונה תיאולוגית מדויקת. אך ההיסטוריון של העולם היהודי אינו יכול להתעלם מכך שהשם הזה שרוי בשדה של משמעויות שבהן המסורת וההגות המלומדת מתכנסות באופן ראוי לציון סביב הלב כמרכז הישות.

דווקא התהודה הזו היא שגורל Itzhak Levav מוציא אל הממשות: כאשר אדם זה הקדיש את חייו לרפא את פצעי הנפש הבלתי נראים — טראומות מלחמה, אבלם של הורים שכולים, מצוקת ניצולי השואה — הפך את הלבב, את הלב, לא עוד למושג בלבד אלא לייעוד. השם, עבורו, לא היה תווית: הוא היה כיוון.

מסלול בשלוש יבשות

Itzhak Levav נולד בארגנטינה. הוא גדל בקהילה היהודית הגדולה של Buenos Aires, שנמנתה באמצע המאה העשרים עם הקהילות החשובות בעולם. שם קיבל את הכשרתו הרפואית הראשונית באוניברסיטת Buenos Aires, וקיבל את תוארו בשנת 1962. מוצאו הדרום-אמריקאי אין בו כל אנקדוטה בלבד: הקהילה היהודית הארגנטינאית, שורשת עמוק בין מסורת אשכנזית לתרבות היספנית, פיתחה זהות עצמאית, גלותית-נחרצת ומחוברת בעוצמה לרעיון ישראל. הצעיר Levav ירש משם אופק אינטלקטואלי פתוח, רב-לשוני ומחויב חברתית.

הוא המשיך את הכשרתו בפסיכיאטריה באוניברסיטת McGill שבמונטריאול, לפני שהשלים את התמחותו בתואר מוסמך במדעים בפסיכיאטריה חברתית וקהילתית בבית-הספר לבריאות הציבור של Columbia University בניו-יורק. שלישיית ציוני-הדרך הזאת — Buenos Aires, מונטריאול, ניו-יורק — מציירת את דיוקנו של איש שמחשבתו התגבשה בצומת עולמות: ספרדי, אנגלו-סקסוני של בריאות הציבור, וכור-ההיתוך האינטלקטואלי של ניו-יורק, שבו הפרו זה את זה זה-מזה, שנים ארוכות, היהדות, הפסיכואנליזה והמדעים החברתיים.

החוקר: אפידמיולוגיה, מלחמה ואבל

עם שובו למזרח התיכון, ובהתבססו בישראל, הפך Itzhak Levav לאחד השמות הגדולים בפסיכיאטריה האפידמיולוגית הישראלית. הוא כתב רבות על הקשר בין לחץ חיים לפסיכופתולוגיה, לרבות תגובות פסיכיאטריות קרביות במהלך מלחמת יום הכיפורים, מצוקה רגשית של ניצולי מחנות הריכוז, ותמותה בקרב הורים שכולים. שלושת נושאי המחקר הללו מרכיבים טריפטיך קוהרנטי: הם מעידים על תשומת-ליבו המתמדת של Itzhak Levav לפצעים שההיסטוריה הקולקטיבית מחוללת ביחיד, ועל האופן שבו גוף ונשמה נושאים את עקבות האלימות והאובדן.

מלחמת יום הכיפורים של 1973, שהפתיעה את ישראל בהיקפה ובאכזריותה, הותירה צלקות פסיכולוגיות ממושכות בכלל הגוף החברתי הישראלי. לחקור את התגובות הפסיכיאטריות הקרביות בעוד המלחמה בוערת, בהקשר זה, היה מעשה של אומץ אינטלקטואלי לא פחות מאשר הכרח הומניטרי: מדובר היה בהכשרת לגיטימציה לסבלו הנפשי של הלוחם, בתקופה שבה הטראומה הקרבית עדיין זכתה להכרה חברתית מצומצמת. גישה זו נשתלה במסורת יהודית של דאגה לזולת (גמילות חסדים), שאותה תרגם Levav לשפת הקפדנות המדעית יותר מאשר לשפת הרגש.

מחקריו על ניצולי מחנות הריכוז הרחיבו באופן טבעי תשומת-לב זו. לחקור את מצוקתם הרגשית של הניצולים משמעו להכיר בכך שהשואה הותירה פצעים שלא פסקו עם תום המלחמה, ושהחברה הישראלית — שנבנתה בחלקה על-ידי אותם ניצולים עצמם — נושאת אחריות לראותם, לנומנם ולדאוג להם. במחווה מדעית זו ניתן לזהות משהו מן המידה של חסד, הטוב הפעיל, שאינו מסיט את מבטו.

יצירה עורכת: שני ספרים מכוננים

בגרותו האינטלקטואלית של Itzhak Levav מצאה את ביטויה המושלם ביותר בשני חיבורים מרכזיים.

הראשון, Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel: From Epidemiology to Mental Health Action, שאותו ערך, מהווה מפעל סינתזה חסר תקדים בתחום בריאות הנפש בישראל. הספר מציע מבט-על של המחקרים האפידמיולוגיים שנעשו על קשת רחבה של תחומים — ההפרעות הספציפיות, בעיות בריאות הנפש הייחודיות לאוכלוסיות מסוימות כגון המגזר הערבי, עולים וניצולי השואה — כמו גם שאלת ארגון השירותים, ושיאו בממצאי ה-Israel World Mental Health Survey. ספר זה אינו אך ורק מדריך מדעי: הוא תמונת מצב של החברה הישראלית כפי שנשקפת דרך הפריזמה של סבלותיה הנפשיים. בתיעוד ההפרעות אפידמיולוגית, הפכו Levav ועמיתיו כאבים פרטיים לנתוני ציבור, ונתוני ציבור לחובת פעולה — מצווה של טיפול קולקטיבי.

החיבור השני, Mental Health and Palestinian Citizens in Israel, שנערך במשותף עם Muhammad M. Haj-Yahia ו-Ora Nakash, מייצג מחווה אינטלקטואלית ואתית בעלת עומק שונה, ואולי מכריע יותר. קרוב לרבע מאזרחי ישראל הם ערבים פלסטינים, ואף-על-פי-כן פורסם מעט מאוד שחקר את קשת שאלות בריאות הנפש הנפוצות באוכלוסייה זו. Levav ועמיתיו-לעריכה התמודדו חזיתית עם פער זה, בריכוזם את עבודותיהם של אנשי מקצוע וחוקרים הפועלים במגע ישיר עם הקהילות הפלסטיניות בישראל. העבודות שנאספו נשענו על ניסיונם הישיר של מומחים הפועלים עם הפלסטינים אזרחי ישראל, כדי לשפוך אור על הבעיות שעמן מתמודדים משתמשי השירותים, משפחותיהם וקהילותיהם. הספר ארגן שלושה צירים מרכזיים: הגורמים הסוציו-תרבותיים של בריאות הנפש, צורכי בריאות הנפש של אוכלוסייה זו, והשימוש בשירותים הקיימים.

עבודה זו ממחישה בהדרה את ערכו של הקשר אל הזר במסורת היהודית — או ליתר דיוק, הקשר אל המיעוט בתוך המדינה הרוב. התורה חוזרת שוב ושוב על הציווי להגן על הגר: «כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם». כי Levav — שהוא עצמו יצא מן הגולה, נושא זהות של מיעוט במולדתו הארגנטינאית — יבחר להקדיש חלק נכבד מיצירתו לסבלם הבלתי נראה של האזרחים הערבים בישראל, אין זה מקרה. זוהי ביטויה של עקביות פנימית עמוקה בין השם, המסלול והמעשה.

המעורבות הבין-לאומית: ארגון הבריאות העולמי וההכשרה הגלובלית

מעבר ליצירתו האקדמית הישראלית במובן הצר, היה Itzhak Levav במשך עשרות שנים חבר בפאנל המומחים של ארגון הבריאות העולמי בתחום בריאות הנפש ויועץ קבוע של מוסד זה. הוא לימד באוניברסיטת Stellenbosch שבדרום אפריקה, והשתתף בתוכנית לתואר בבריאות הנפש הקהילתית ב-Pune שבהודו — שם שמרו תלמידיו ועמיתיו על זכרו כאדם שיצירתיותו ורעננותו האינטלקטואלית לא ידעו גבול, מסוגל להביא הומור ואור לנושאים הכואבים ביותר, מבלי להפחית כהוא זה מחומרתם.

בשנת 1989 העניקה לו ה-American Psychiatric Association את Simon Bolivar Award. פרס זה, הנושא את שמו של משחרר אמריקה הלטינית, היה בעל משמעות כפולה עבור יהודי ארגנטינאי שבחר בישראל כמולדת בחירה: הוא הכיר בו-זמנית בשורשיו הגלותיים ובאוניברסליות מחויבותו.

Itzhak Levav הלך לו מאז, והותיר אחריו יצירה מדעית עשירה וזיכרון חי בלב כל מי שהכירוהו — זיכרון של נוכחות רוטטת וענוותנית כאחת. לפי עדות אלה שעבדו לצדו, היה סנגור נלהב של זכויות האדם של הסובלים מהפרעות נפשיות, ועשה רבות — הן בכתיבתו האקדמית, הן במחויבויותיו החיצוניות — כדי להבטיח צדק ושוויון בתחום זה. תכונה זו, בדיוק, היא שהבטיח שמו.

שום היסטוריה של שם יהודי מודרני אינה יכולה להתעלם מהאסון של המאה העשרים. השמדת הקהילות היהודיות באירופה בין השנים 1939 ו-1945 לא רק מחקה מיליוני חיים, אלא גם שושלות אין-ספור, ועמן השמות שנשאו. עדויותיהם של מי שעברו את עולם המחנות מזכירות לנו את היקף המחיקה הזו, שבה אף השם הוחלף במספר [Delbo, 1970]. חוויה זו של השפלת האדם באמצעות ביטול שמו מעניקה משמעות מיוחדת לכל מעשה כינוי מאוחר יותר: לתת שם מחדש פירושו לבנות מחדש.

עבור הניצולים שהגיעו לארץ ישראל, כמו גם עבור היהודים שעלו מארצות ערב לאחר 1948, אימוץ שם עברי יכול היה לקבל ערך של תחייה לאחר השמדה — בחירה בחיים ובלב מול המחיקה. מפעל ההעברה לעברית, שעודד על ידי מוסדות המדינה הצעירה, נשא בחובו רצון מכוון לטבוע זהות חדשה, הפונה אל העתיד. שם כגון Levav, שקוף וחיובי, היה שותף לאסתטיקה זו של השיקום: הוא לא העלה על הדעת לא מקום גלות ולא סבל, אלא תכונה פנימית מתמשכת.

בישראל הנולדת זו נשתרשו שמות המשפחה העבריים המודרניים והועברו בירושה, ונעשו גם הם נחלת הדורות הבאים, הנושאים עמם זיכרון משפחתי משלהם. מאגרי השמות הישראליים מתעדים את היווצרותו של מלאי שמות חדש זה לאורך העשורים [Family Names in Israel ; The Book of Names]. השם Levav שייך לשכבה האחרונה אך המבוססת כבר של האנתרופונימיה היהודית, זו המעידה על מעברה של העברית משפת הספר לשפת העיר.

מסלולו של Itzhak Levav נחרת עמוק באופק זה. בהקדישו חלק מרכזי ממחקריו למצוקה הרגשית של ניצולי מחנות הריכוז, לא רק ייצר ידע מדעי: הוא מילא מעשה של זיכרון — זיכרון פעיל — בסרבו להניח לסבלם של הניצולים להישאר דומם ואלמוני בארכיוני הרפואה. המדע הפך כאן לנשא של מידת כבוד הבריות — הכבוד הנחוץ לכל יצור אנושי — דרך להשיב לאנשים ונשים שבורים אלה את הכבוד שהסיר מהם ההיסטוריה.

בסיום מסע זה, שם המשפחה Levav מתגלה כהרבה יותר מסקרנות לשונית. הוא מרכז, בחמש אותיות עבריות, היסטוריה ארוכה ועמוקה: זו של שורש העברי של הלב, הנוכחת בלב ממש של וידוי האמונה של ישראל; זו של היעדר העברית במתן השמות הדיאספורי, שבו האידיש, הערבית-היהודית והספרדית-היהודית מילאו את התפקיד המרכזי; וזו, לבסוף, של תחיית העברית כשפה חיה, שאפשרה את צמיחתם של שמות חדשים, שקופים ורווי-משמעות.

המוגדר כשם משפחה עברי מודרני [Q134006864 — Wikidata], Levav מובן בצורה הטובה ביותר כפרי של תהליך העברת השמות לעברית במאה העשרים. אך שושלת Levav, דרך דמותו של Itzhak Levav, ידעה להעניק לשם זה גילום קונקרטי ומרשים. שכלל את השכלתו בארגנטינה, ב-Montréal, ב-New York, התבסס בישראל, שימש כיועץ לארגון הבריאות העולמי ופרופסור באוניברסיטת Haïfa — איש זה תרגם את הבטחת השם — הלב — ליצירה מדעית והומניסטית בעלת עקביות מופתית.

שני יצירותיו המרכזיות מעידות על כך בעוצמה. Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel מבטאת את האמונה כי לרפא חברה פירושה קודם כל להכירה בשבריריותה האינטימית ביותר, תוך הפיכת הסבל הפרטי לאחריות קולקטיבית. Mental Health and Palestinian Citizens in Israel אומרת דבר ייחודי עוד יותר: כי הצדק — צדק — אינו סובל להיות סלקטיבי, וכי מבטו של החוקר חייב לפנות אל אלה שהחברה שוכחת או מדירה, גם אם מדובר במדינה שהחוקר עצמו הוא אזרחה.

מבין כל המעלות שהמסורת היהודית נשאה לאורך הדורות, שושלת Levav הביעה בצורה הטובה ביותר את זו שאותה בישר שמה ללא עקיפין: הדאגה לזולת, בכל עומקה — לא כרגש בלבד, אלא כמתודה, כקפדנות, כמחויבות מוסדית. דאגה זו התממשה ללא אפליה: כלפי חיילים שנשברו במלחמת Kippour, כלפי ניצולי השואה, כלפי הורים שכולים, כלפי האזרחים הערבים של ישראל. בכך, שותפה שושלת Levav למעלה זו שהיהדות, מן הנביאים דרך Maïmonide ומן החסידים אל ההוגים בני זמננו, נשאה כאחד מתרומותיה העמוקות ביותר לאנושות: האמונה כי הלב — לבב — הוא המקום שבו הדעת והטוב הם דבר אחד.

ספר זה לא שאף לכתוב את היחס הגנאלוגי הממצה של משפחה מסוימת, אלא לשחזר ביושר את המסגרת ההיסטורית והסמלית שבתוכה שם כזה מקבל את משמעותו, ולהראות, ביצירתו של אחד מנושאיו המובהקים ביותר, כיצד שם יכול להפוך לגורל — או לפחות לכיוון. בכך, הוא מחזיר לשם Levav את אשר הוא נושא: עקבותיו של עם שלאחר שעבר גלות ואסון, בחר לשנות את שמו על שם הלב, ולפעמים לחיות בגובה בחירה זו.