משפחת Latzer

המקור הראשוני נותר Samuel Schaerf, שחיבורו משנת 1925 מהווה את הרישום השיטתי הראשון של שמות המשפחה היהודיים באיטליה, ועודנו משמש עד היום כנקודת מוצא לכל חקירה גנאלוגית בחצי האי. כאן, ורק כאן, מוצא השם Latzer את עיגונו התיעודי המוצק [Schaerf, 1925]. מפעלו של Schaerf השתלב ברגע היסטוריוגרפי מוגדר: הרצון, בקרב חוקרים יהודים איטלקים בראשית המאה העשרים, להנציח את זיכרונה של קהילה עתיקת יומין בטרם יפזרנה מבול המאה — אינטואיציה שההיסטוריה אישרה בדרך טרגית.

מבחינה פילולוגית, צורתו של Latzer מציגה מורפולוגיה אופיינית לעולם האשכנזי והגרמני-איטלקי: הסיומת -er, המציינת שייכות או מוצא, מצורפת לשורש העשוי לרמוז הן לשם מקום והן לשם פרטי יידי. מבנה זה מקרב את Latzer לשכבת היהודים שבאו מארצות הקיסרות — בווריה, שוואביה, אזורי הריין והאלפים — שעברו את המעברים לעבר צפון איטליה מסוף ימי הביניים ואילך. צפון איטליה, ובמיוחד פיאמונטה, לומברדיה והוונטו, קלטה אכן גלי הגירה אשכנזיים ניכרים שהניחו שורשים בערים הקטנות ופיתחו בהן חיי קהילה ענפים [Bonfil, 1994]. השם Latzer עשוי אפוא להשתייך למשפחת שמות המשפחה הגרמניים-איטלקיים, מבלי שניתן, לאור מצב המקורות הנוכחי, להכריע בוודאות בין מוצא טופונימי למוצא אנתרופונימי.

הזהירות מחויבת המציאות: Schaerf עצמו ציין עד כמה עלולים היו שמות המשפחה היהודיים באיטליה להיות מעוצבים מחדש על ידי האיטלקיזציה, ההגירות הפנימיות ומקרי הרישומים הנוטריוניים. ההכרה באי-ודאות זו, במקום להסתירה, נובעת מאותה ענווה אינטלקטואלית שהמסורת היהודית מציבה בלב העיון — המודעות שהדעת נבנית בהנחה מודעת לא פחות מאשר בוודאות.

אם ההשערה בדבר מוצא גרמני תאושר, ניתן לשבץ את שושלת Latzer בתוך ההיסטוריה המרשימה של הקהילות האשכנזיות בצפון איטליה. כבר מן המאה ה-XIV, ובעיקר מן המאה ה-XV, השתקעו משפחות יהודיות שבאו מארצות דוברות גרמנית במדינות האיטלקיות, שם קיבלו condotte — חוזים שבמסגרתם העניקו אדוני המקום היתר לעסוק בהלוואות על משכון, ובתמורה ערבו להגנה משפטית. Robert Bonfil הראה כיצד פעילות כלכלית זו, שהייתה הרבה יותר מסחר גרידא, התלוותה להתפתחות תרבותית ערה: מלווי כספים יהודים הפכו פעמים רבות לפטרונים, בעלי ספריות, מזמיני כתבי יד ותומכי ישיבות תלמודיות [Bonfil, 1994].

בהקשר זה ניתן למקם, כהשערה סבירה, משפחה בעלת שם גרמני כמו Latzer. אין לשפוט את הפעילות הכלכלית של שושלות אלה לאור הדעות הקדומות שרבצו עליהן: הלוואה בריבית הייתה אחד ממעט המקצועות שהותירו ליהודים, והקהילות הפכו אותה למנוף לסולידריות פנימית — מימון חברות של צדקה, נדוניות לבנות עניים ופדיון שבויים. צדקה זו — הנתינה כמעשה צדק המגיע לזולת, לא כנדבה מרצון — היא אחת מן המעלות היסודיות שמסורת ישראל נשאה עמה לאורך הדורות, ושקהילות איטליה גילמו בעקביות.

חיי הדת של משפחות גרמניות-איטלקיות אלה שמרו זמן רב על נוסח מיוחד להן, מנהג אשכנז, השונה מן הנוסח האיטלקי המקומי (italkim) ומן הנוסח הספרדי. נאמנות זו לנוסח ליטורגי שהובא ממקומות אחרים מעידה על קשר עמוק לתורה ולזכרון המקורות — קשר המלווה את כל תולדות הגלות: האמונה, היהודית עמוקות, שהגלות אינה מבטלת את הזהות אלא מעצבת אותה מחדש.

איטליה של תקופת הרנסנס הייתה, עבור היהדות, עידן הזהב של הספר. עוד לפני שהדפוס העברי פרח בה — סונצ'ינו, בולוניה, רומא וונציה היו מרכזיו הגדולים — הזמינו משפחות יהודיות אמידות כתבי יד מאוירים הנחשבים כיום לבין היפים שבעדויות לאמנות היהודית של ימי הביניים וראשית העת החדשה. Giulia Tamani חקרה ייצור זה של כתבי יד עבריים מקושטים באיטליה, והראתה את עושר האיקונוגרפיה של מחזורים, הגדות ואסופות הלכתיות שהועתקו ועוטרו עבור מזמינים פרטיים [Tamani, 2010].

יהיה זה מופרז לייחס ללא ראיה למשפחת Latzer כתב יד מסוים. אך ההיסטוריה הקולקטיבית שאליה נקשר שמה היא זו של קהילה שבה תפס הידע התלמודי והספרותי מקום מרכזי. Colette Sirat הוכיחה באופן מופתי עד כמה הפילוסופיה והמחשבה היהודית של ימי הביניים וראשית העת החדשה הגיעו אלינו דווקא באמצעות כתבי יד אלה, שהועתקו, נוספו עליהם הערות והועברו מדור לדור [Sirat, 1983]. הספר, אצל יהודי איטליה, לא היה חפץ של מותרות אלא כלי נאמנות: כל העתקה האריכה את שרשרת המסורת (שלשלת הקבלה).

בתרבות זו לא הייתה אהבת הלמידה נחלת האליטה בלבד: הקהילות קיימו בתי ספר, האבות לימדו את בניהם את הטקסט, ושליטה בעברית כמו בלטינית ובאיטלקית עשתה את יהודי איטליה למתווכים בין עולמות. זוהי מעלת הידע המשותף, הכבוד שניתן למילה הכתובה, שאותה טיפחה זיכרון ישראל ביתר קביעות, ושבה השתתפה למעשה כל משפחה יהודית באיטליה, ולו הייתה צנועה.

ההיסטוריה של השמות היהודיים באיטליה אינה מובנת ללא התנועה הבלתי פוסקת של הגלויות הים-תיכוניות. משנת 1591 הפכו המדיצ'י את Livourne לנמל חופשי ומשכו אליה, באמצעות הLivornine המפורסמות, אומה יהודית משגשגת שבאה מפורטוגל, מספרד ומכל רחבי הים התיכון. Lionel Lévy עקב אחר גורלה של "האומה היהודית הפורטוגזית" שקשרה את Livourne לאמסטרדם ולתוניס, וטווה רשת מסחרית ותרבותית בעלת חיוניות יוצאת דופן [Lévy, 1999] [Lévy, 1996].

שם משפחה כגון Latzer, שהתאיטלן בחצי האי, יכול היה להסתובב לאורך נתיבים ימיים אלה לעבר צפון אפריקה, שם השתקעו משפחות יהודיות איטלקיות — הGrana, או הליוורנזים — בתוניס, באלג'יר ועד למערב אלג'יריה. שם, בקהילות Tlemcen ו-Sidi Bel Abbès, התמזגו המורשות המקומיות, הספרדיות והאיטלקיות [Botbol, 2000] [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. השערת המחזוריות נותרת ספקולטיבית לגבי משפחת Latzer לבדה, אך היא ממחישה אמת היסטורית מוכחת: השושלות היהודיות מאיטליה היו לעתים רחוקות יושבות מקום, ושמן נדד לעיתים קרובות רחוק יותר ממה שארכיוניהן מעידות.

כאן מתגלה אחד מן המעלות הגדולות של המסורת: היחס לזר וקבלת הגולה. קהילות Livourne קיבלו את האנוסים, אותם מרנים שחזרו ליהדות, מבלי לדרוש מהם שלמות מיידית בשמירת המצוות — מחווה של סובלנות הלכית עמוקה שאת משמעותה מדגיש Lionel Lévy [Lévy, 1996]. היהדות הים-תיכונית עשתה כך מן ההכנסת-אורחים כלפי הנרדף מעשה מוחשי, ממשיכה את המצווה התנ"כית שלא לדכא את הזר "כי גרים הייתם בארץ מצרים".

משפחות יהודיות מאיטליה והסתעפויותיהן הים-תיכוניות היו שותפות פעילות בתנועה הגדולה של המחשבה היהודית, מימי הביניים אל עבר ההשכלה ועד לעת החדשה. Maurice-Ruben Hayoun הראה את הרציפות של הפילוסופיה היהודית אשר, מ-Maïmonide ועד לוגי המחשבה המודרניים, ביקשה ללא הרף לאחד את ההתגלות עם השכל [Hayoun, 2023]. Armand Abécassis, בהרהרו על המעבר "מן המדבר אל התשוקה", הזכיר עד כמה המחשבה העברית רואה בחרדה הרוחנית מנוע של חיים [Abécassis, 1987], בעוד Léon Askénazi ("Manitou") עמד על הצורך לחשוב את המסורת כיום, כלומר להנחילה חיה ולא חנוטה [Askénazi, 1999].

אין בידינו כל ראיה לייחס ל-Latzer כלשהו יצירה פילוסופית בשמו. ברם, המעורבות בחיים הקולקטיביים — נוכחות בחברות ובמועצות הקהילה, תמיכה בעניים והוראה — הייתה נחלתן הרגילה של משפחות אלו, ובנאמנות השקטה הזאת טמונה גדולתן האמיתית. המודרנה, עם שחרור יהודי איטליה במאה התשע-עשרה ולאחר מכן הרדיפות הפשיסטיות והשואה, פגעה קשות בשושלות אלו. Dominique Natanson פעל לשמר את הזיכרון של גורלות שנשברו ולהפוך אותו לכלי חינוכי נגד השכחה [Natanson, 1997].

נוכח ניסיונות אלו, מצטיירת המעלה שיש לדרוש כמעלת הזיכרון כחובה. Yerushalmi הראה כי הזכור — "זכור" — אינו נוסטלגיה אלא אחריות: לשאת בקרב עצמנו את זיכרון הדורות פירושו לסרב לאפשר לרדיפה את המילה האחרונה [Yerushalmi, 1984]. בכך, עצם הישרדותו של שם כLatzer בקטלוג של Schaerf היא כבר מעשה זיכרון — חוט שהספר הנוכחי שב וקושר.

משושלת Latzer לא הותירה לנו ההיסטוריה אלא עקבה אחת, עדינה אך יקרת-ערך: רישומה ב-I cognomi degli ebrei d'Italia מאת Samuel Schaerf. סביב נקודת עיגון זו פרשנו, בזהירות הנדרשת, את ההיסטוריה הקולקטיבית שבה שותף שם זה — זו של יהודי איטליה, שורשיהם הרומיים ותרומותיהם האשכנזיות, תרבות הספר שלהם ונדודיהם הים-תיכוניים, הגותם ותלאותיהם.

מבין כל המעלות שנשאה מסורת ישראל, אולי האמונה לזיכרון ולמסירה היא שושלת זו ביטאה, מכולן, בצורה הנאמנה ביותר — לא במעשה נשגב שהארכיון שמר עליו, אלא בעצם התמדתה: שם שנמסר, שנשמר, שנאסף בקטלוג מלומד בשעה שההיסטוריה איימה למחוק אותו. עמידות שקטה זו נפגשת עם המעלה העמוקה ביותר של היהדות, זו של זכור, המעמידה כל שם שנשמר כשבר ניצל מן השכחה [Yerushalmi, 1984]. בכך נמסה ההיסטוריה הפרטית של Latzer אל תוך הזיכרון הקולקטיבי של ישראל: שושלת אחת מבין אינספור אחרות, אולם שרידותה הפשוטה מעידה כי, כפי שכתב Léon Askénazi, המסורת אינה נשמרת אלא בהימסרה [Askénazi, 1999].