משפחת Lamberg

אבן הפינה של כל חקירה אודות משפחת Lamberg נותרת הרישום של Samuel Schaerf. ספרו I cognomi degli ebrei d'Italia (Florence, 1925) מהווה את המפקד השיטתי הראשון של שמות המשפחה היהודיים בחצי האי, שנערך בתקופה שבה האונומסטיקה היהודית רק החלה להיות מוכרת כדיסציפלינה עזר של ההיסטוריה [Schaerf, 1925]. הכללת השם Lamberg ברשימה זו מעידה כי בעת עריכת האסופה, שם המשפחה נשא בפועל על ידי יהודים באיטליה, או שהוא מתועד במסמכים קהילתיים — פנקסי לידות, חוזים, רשימות מס או מצבות.

שיטתו של Schaerf, כשל יורשיו, התבססה על עיון מעמיק במקורות הקהילתיים הנגישים. ואולם שמות המשפחה של יהודי איטליה נחלקים למספר שכבות היסטוריות: שמות עבריים מסורתיים, שמות טופוגרפיים הנגזרים ממקומות המוצא, שמות מקצוע, ושמות שאומצו במהלך נדידות. שם המשפחה Lamberg, בצורתו הגרמנית — הסיומת -berg שמשמעה "הר" — שייך ללא ספק למשפחת הטופונימים ממוצא גרמני או מאירופה המרכזית. הוא מעלה מיד על הדעת את יישובים והנסיכויות הרבות הנקראות Lamberg במרחב האוסטרו-גרמני והסלובני, ובמיוחד בKarniola ובStyria.

מורפולוגיה זו מאירה את ההשערה הסבירה ביותר: יהודי Lamberg באיטליה ירדו ממשפחות אשכנזיות או ממרכז אירופה שהיגרו לצפון חצי האי. צפון איטליה — Piémont, Lombardie, Vénétie, ובמיוחד האזור סביב Venise ו-Frioul — אכן קלטה מסוף ימי הביניים ואילך גלים סדירים של יהודים מהארצות הגרמניות, שנסו מפני רדיפות וגירושים. Robert Bonfil הדגיש עד כמה החיים היהודיים באיטליה של הרנסנס הושפעו ממפגש זה בין שכבת היסוד האיטלקית (italkim), התוספות הספרדיות וגלי האשכנזים, שכל אחד מהם שמר על מנהגיו, שמותיו ומסורותיו הליטורגיות [Bonfil, 1994]. שם Lamberg, בהקשר זה, נושא בחובו את עקבות מסלול שבא מן הצפון.

כדי להבין את המקור האפשרי של השם Lamberg, יש לפנות אל המרחב שבו השם הטופונימי הזה נפוץ ביותר: הארצות דוברות הגרמנית והסלובנית השוכנות בין אוסטריה הפנימית והאדריאטי הצפוני. השם מפנה אל מספר יישובים ואל בית אצולה מפורסם בקרניולה — מחוז שהיה שייך במשך זמן רב למלוכת ההבסבורגים, והיום חלק מסלובניה. אין זה נדיר כי שמות משפחה יהודיים בעלי מקור טופונימי נגזרו משמות מקומות כאלה: היהודי שבא ממקום מסוים נשא בקהילה הקולטת את שם מחוז מוצאו — תהליך המתועד היטב לאורך כל האונומסטיקה האשכנזית.

הקרבה הגאוגרפית בין קרניולה, פריוּל והוונטו מסבירה את הסבירות של הגירת משפחות הנושאות שם זה לצפון-מזרח איטליה. ציר הסחר המקשר בין הארצות האוסטריות לוונציה — צומת המסחר הים-תיכוני — עודד תנועה של אנשים ומשפחות. היהודים, שנאלצו במשך זמן רב להתפרנס מסחר, מהלוואות על משכון ומרוכלות, נעו לאורך אותם צירים. משפחה יהודית שעזבה את הטריטוריות ההבסבורגיות — שבהן היו תנאי הקיום קשים והגירושים תכופים — יכלה למצוא מקלט טבעי בקהילות צפון איטליה, הסובלניות יותר על אף מוסד הגטו.

יש עם זאת לנהוג בזהירות: אין מקור כלשהו המתעד ישירות הגירה ספציפית של משפחת Lamberg מקרניולה לאיטליה. שחזור זה נותר השערה המבוססת על המורפולוגיה של השם ועל דפוסי ההגירה הכלליים שההיסטוריוגרפיה עמדה עליהם היטב. החיים היהודיים בתקופת הרנסנס האיטלקי, כפי שתיאר אותם Bonfil, מלמדים כי קהילות הצפון היו מורכבות, וריכזו משפחות ממוצאים שונים סביב חיי בית-הכנסת המשותפים [Bonfil, 1994]. שם גרמני כמו Lamberg משתלב בהן ללא קושי בתוך השכבה האשכנזית.

יהיה אשר יהיה מקום התיישבותם המדויק, המשפחות היהודיות באיטליה הנושאות שם כגון Lamberg חלקו את הגורל הקולקטיבי של הקהילות בחצי האי בעת החדשה. לאחר הקמת הגטו הראשון בוונציה בשנת 1516, ולאחר מכן הבולה Cum nimis absurdum של פאולוס הרביעי בשנת 1555, חיי היהודים באיטליה עוצבו מחדש בעמקות על ידי הכליאה. היהודים נאלצו להתגורר בשכונות סגורות, לשאת סימני היכר ולהגביל את פעילותם הכלכלית להלוואה ולסחר יד שנייה.

מגבלה זו לא מנעה חיים אינטלקטואליים ודתיים עזים. Robert Bonfil הראה כי הגטו, רחוק מלהיות מקום של דיכוי בלבד, הפך באופן פרדוקסלי למרחב של גיבוש זהותי, שבו פרחו הישיבות, ייצור כתבי היד ודפוס עברי [Bonfil, 1994]. המשפחות היהודיות באיטליה, לרבות הצנועות שבהן, השתתפו בתרבות הספר הזו. Giulia Tamani, בעבודותיה על כתבי היד העבריים המאוירים מאיטליה, האירה את עשרת היצירה הזו, שבה נפגשו האמנות האיטלקית והמסורת הסופרית היהודית [Tamani, 2010]. כל קהילה שמרה על מגילותיה, ספרי התפילה שלה ורישומיה, שבהם נרשמו בדיוק שמות כגון Lamberg.

מבחינה ליטורגית, יהודים ממוצא גרמני שמרו זמן רב על הנוסח האשכנזי (מנהג אשכנז), השונה מהנוסח האיטלקי ומהנוסח הספרדי. התמדה טקסית זו היוותה סמן מוצא חזק לא פחות מן שם המשפחה עצמו. משפחת Lamberg, אם אכן צאצאה של מהגרים ממרכז אירופה, היתה ככל הנראה נוהגת לפי הנוסח האשכנזי בבתי הכנסת שבצפון איטליה, ותורמת לפסיפס המסורות המשותפות שBonfil תיאר כאופייני לתקופת הרנסנס היהודי האיטלקי [Bonfil, 1994].

השם Lamberg מעלה שאלה החורגת מגבולות הגנאלוגיה הגרידא: שאלת היחס בין השם, הזיכרון המשפחתי והזהות היהודית. במסורת היהודית, השם אינו ניטרלי לעולם; הוא נושא היסטוריה, ולעתים קרובות היסטוריה של מקום או של אב קדמון. Yerushalmi ניתח בצורה מופתית את האופן שבו הזיכרון הקולקטיבי היהודי מועבר לא דרך הכרוניקה ההיסטורית אלא דרך הטקס, הסיפור והשם — מבנים המשמרים את העבר מבלי להפכו בהכרח להיסטוריה [Yerushalmi, 1984]. שם משפחה טופונימי כגון Lamberg הוא במובן זה שבר זיכרון מגובש: הוא שומר, בצורה מגובשת, את זכר מוצא גאוגרפי שייתכן שהמשפחה עצמה שכחה.

כאן מסתמנת ההיענות ההדדית בין המסורת לארכיון. המסורת המשפחתית — כשהיא קיימת — מעבירה תחושת מוצא; הארכיון האונומסטי, המגולם אצל Schaerf, מקבע עדות מתוארכת [Schaerf, 1925]. בין השניים נפרש מרחב הפרשנות. המחשבה היהודית התבוננה ארוכות בדיאלקטיקה זו של המסור והמבוסס. Léon Askénazi הזכיר כי המסורת (מסורה) היא קודם כל מעשה של העברה, מסירה מיד ליד הנותנת משמעות לזהות מעבר לתיעוד הגרידא [Askénazi, 1999]. כך גם Armand Abécassis הדגיש את האופן שבו השם והסיפור מכוננים את היהודי ביחסו לרצון ולזיכרון, הרבה לפני כל הוכחה ארכיונית [Abécassis, 1987].

מקרה Lamberg ממחיש אפוא את המתח הפורה בין מה שיודעים (עדות בקטלוג משנת 1925) לבין מה שסבורים שיודעים (מוצא מרכז-אירופי המשתמע מצורת השם). Colette Sirat הראתה, בתחום אחר, עד כמה העבודה על טקסטים כתובי יד דורשת אותה ממשמעת ממש של ריסון: לומר רק את מה שהמקורות מתירים, ולהצביע במפורש על הפערים [Sirat, 1983]. אתיקת ההיבחנות הזו היא שצריכה להנחות כל חקירה בעניין שם שתיעודו דל כל כך.

מן המאה ה-19 ואילך, שחרור יהודי איטליה, שהלך יד ביד עם האיחוד הלאומי, שינה ביסודו את תנאי קיומן של המשפחות היהודיות. חומות הגטאות נפלו, הניידות הגיאוגרפית גברה, ושמות משפחה רבים התפזרו ברחבי איטליה המאוחדת ומעבר לגבולותיה. משפחה כמו Lamberg, כמו רבות אחרות, יכלה אפוא להסתעף ממקום מוצאה הצפוני אל המרכזים העירוניים הגדולים — מילאנו, טורינו, רומא — שאליהם נהרו יהודים בחיפוש אחר הזדמנויות חדשות.

המאה ה-20 הביאה עמה את הניסיונות הקשים ביותר. חוקי הגזע הפשיסטיים משנת 1938, ולאחריהם הגירושים החל משנת 1943, פגעו בכלל יהודי איטליה ללא הבדל ותיקות שורשיהם. שמות המשפחה שתיעד Schaerf בשנת 1925 — ובתוכם Lamberg — נוכחים בנוף של קהילה שעמדה, כמה שנים לאחר מכן, לסבול את האסון. Isaiah Berlin, בהרהרו על מצבם של היהודים במאה ה-20, הדגיש עד כמה הייתה ההיסטוריה המודרנית של היהודים חדורה במתח שבין שילוב לבין פגיעוּת, בין השתייכות לאומה לבין הִתמַדת ייחודיות [Berlin, 1973].

מעבר לאיטליה, ראוי להזכיר כי העולם היהודי הים-תיכוני היה שזור בתנועה מתמדת. עבודותיו של Lionel Lévy על האומה היהודית הפורטוגלית בליוורנו, באמסטרדם ובתוניס מעידות על צפיפות הרשתות שחיברו בין הקהילות מקצה לקצה של הים התיכון [Lévy, 1999] [Lévy, 1996]. ליוורנו, עיר נמל חופשית ועיר יהודית גדולה בטוסקנה, הייתה צומת שבה נפגשו שמות ספרדים ואיטלקיים, וגם, לעתים נדירות יותר, שמות משפחה ממוצא צפוני. ואף שאין מקור כלשהו הקושר את משפחת Lamberg ישירות לרשתות ליוורנו או לצפון אפריקה, אזכורן של תפוצות אלה מזכיר כי הזהות היהודית האיטלקית לעולם אינה מובנת כשלעצמה, אלא תמיד בתוך המארג הרחב יותר של הפיזורים.

בסיום מסע זה, ראוי להציב את השם Lamberg באופק הרחב יותר של ההכרה היהודית העצמית. שם משפחה, גם כאשר תיעודו צנוע, הוא חוליה בשרשרת המסירה (שלשלת הקבלה). Maurice-Ruben Hayoun הזכיר כי הפילוסופיה היהודית תמיד תהתה על רצף הזהות לאורך הדורות והגלויות, ועשתה את הזיכרון לקטגוריה לא רק היסטורית אלא מטאפיזית [Hayoun, 2023]. לשאת שם, להעבירו הלאה — פירושו להשתתף בהמשכיות זו.

המסורת היהודית מעניקה לשם משמעות כמעט סקרמנטלית. Léon Askénazi לימד כי השם מבטא את ייעודו המיוחד של אדם ושל לינאז', וכי שמירתו נכנסת לגדר חובת הנאמנות [Askénazi, 1999]. מתוך פרספקטיבה זו, משפחת Lamberg — יהא אשר יהא ההיקף האמיתי של תולדותיה — מגלמת, כמו כל שם יהודי הרשום בפנקסי הקהילה, חלק מהזיכרון הקולקטיבי של ישראל. Armand Abécassis הראה עד כמה זיכרון זה אינו מצטמצם לצבירת עובדות, אלא נושא עמו יחס חי אל תשוקת ההמשכיות ואל ההבטחה [Abécassis, 1987].

פרק זה, יותר מן הקודמים לו, שייך לזיכרון המועבר יותר מאשר לארכיון המבוסס. אין הוא טוען לגלות עובדות חדשות על ה-Lamberg, אלא להחיל על שמם את המשמעות הרוחנית שהמסורת היהודית מעניקה לכל שם משפחה. בכך ממש מוצא הספר הגדול של לינאז', ולו הצנועה שבהן, את הצדקתו: לא בשפע הראיות, אלא בכבוד הניתן למסירה עצמה — כפי שהדגיש Yerushalmi בהבחינו בין הזיכרון, המקדש, לבין ההיסטוריה, הבודקת [Yerushalmi, 1984].

השם Lamberg מותיר אותנו בין שתי וודאויות מינימליות ושדה רחב של השערות מבוססות. הוודאות הראשונה היא האישור התיעודי: שם המשפחה מופיע אכן בין שמות המשפחות היהודיות באיטליה שנסקרו על ידי Samuel Schaerf בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. השנייה היא מורפולוגית: הצורה הגרמנית של השם, עם הסיומת הטופונימית -berg, מכוונת בתקיפות לקראת מוצא מרכז-אירופי, כנראה מקרניולה, מסטיריה או בהרחבה מהמרחב האוסטרו-גרמני. משתי נקודות עיגון אלו נגזרת ההשערה הסבירה ביותר: משפחה אשכנזית או מרכז-אירופית שהיגרה לצפון איטליה והשתלבה בה ברקמת הקהילות של תקופת הרנסנס ועידן הגטו, כפי שתיאר Robert Bonfil [Bonfil, 1994].

כל השאר — מסלולים מדויקים, ברית משפחות, דמויות בולטות — נותר מחוץ להישג ידן של המקורות הזמינים כיום. כנות אפיסטמית זו אינה הודאה בכישלון אלא התנאי עצמו להיסטוריה מחמירה, זו שתבעה Colette Sirat ביחס לכתבי היד, ושאותה הציב Yerushalmi מול פיתויי האגדה [Sirat, 1983] [Yerushalmi, 1984]. הספר הגדול של Lamberg הוא אפוא פחות סיפורה של שושלת ויותר מדיטציה על שם: שבר מן הזיכרון היהודי של איטליה, שנשא ברוח ההגירות, שנקבע לרגע בקטלוגו של חוקר, והוחזר לאורך הזמן הארוך של מסורת ישראל.