משפחת Krikheli

כדי להבין את הסביבה שבה שם בסיומת -eli יכול היה להשתרש, יש להכיר תחילה את עתיקותה וייחודיותה של היהדות הגאורגית. יהודי גאורגיה — המכונים לעתים Gruzinim או Ebraeli — מהווים אחת מהקהילות היהודיות הוותיקות בעולם, שנוכחותה מתועדת בשטחה של גאורגיה כיום מאז שלהי העת העתיקה. המסורת המקומית מייחסת את התיישבותם לתקופת חורבן בית המקדש הראשון, ואילו הנתונים ההיסטוריים המוצקים יותר מאשרים נוכחות רציפה לפחות מאז האלף הראשון לספירה.

יהדות זו נבדלת הבדל מהותי מן היהדות האשכנזית של מזרח אירופה. שפת הדיבור שלה לא הייתה היידיש אלא הגאורגית, ולעתים בגוון של ניב יהודי-גאורגי (ה-qivruli), ותרבותה הליטורגית והטקסית השתייכה למסורות המזרחיות, השונות מן העולם האשכנזי שעוצב על ידי היידיש ועל ידי הישיבות התלמודיות של ליטא ופולין. יהודי גאורגיה חיו פזורים בערי הממלכה ובעיירותיה — Tbilissi, Koutaïssi, Oni, Akhaltsikhé, Tskhinvali — לרוב כסוחרים, אומנים או רוכלים, משולבים בתוך המארג החברתי הגאורגי תוך שמירה על זהותם הדתית.

ייחודה של קהילה זו הוא עיקרי לעניינינו: כאשר החלו יהודים אשכנזים להגיע לגאורגיה, הם מצאו לפניהם אוכלוסייה יהודית מיושבת כבר, דוברת שפה שונה לחלוטין ונושאת שמות שנוצרו לפי חוקי הלשון הגאורגית. הסיומת -eli, הנפוצה עד מאוד באונומסטיקה המקומית, נצמדה באופן טבעי למשפחות היהודיות הילידיות. מסגרת אונומסטית קדומה זו היא המציעה מפתח לקריאת שם המשפחה Krikheli: עולה חדש אשכנזי, או צאצאיו, עשוי היה לראות את כינויו המקורי — כינוי גנאי או שם שמקורו ביידיש — נכנע לדפוס השולט ומקבל את הסיומת הגאורגית. השערה זו נמצאת בגדר שחזור סביר יותר מאשר הוכחה: אין בידינו שטר שמות המעיד על מעבר זה, אולם המנגנון עולה בקנה אחד עם המידע שבידינו על דינמיקות של הַתְאָמָה אונומסטית-תרבותית.

המונח השני במשוואה Krikheli הוא אשכנזי. כיצד הגיעו יהודים דוברי יידיש עד לגאורגיה? התשובה נעוצה בגאוגרפיה האימפריאלית הרוסית של המאה ה-XIX. מאז סיפוחה ההדרגתי של גאורגיה לאימפריה הרוסית, שהושלם בעשורים הראשונים של המאה ה-XIX, נפתחו הטריטוריות הקווקזיות לתנועות אוכלוסין שהגיעו מצפון ומערב האימפריה, שם התגוררה הרוב המכריע של יהדות אשכנז, הכלואה בתחום המושב.

ניתן להבחין בין מספר גלי הגעה. חיילים יהודים שגויסו לצבא האימפריאלי — ובהם הקנטוניסטים וותיקי השירות הצבאי, שרבים מהם היו ממוצא ליטאי, בלארוסי ואוקראיני — הוצבו בקווקז או שוחררו משירות שם, ולעתים השתרשו בו. לצד אנשי הצבא הגיעו אומנים, סוחרים, בעלי מקצועות חופשיים ופקידים, שעם שילובה הכלכלי ההדרגתי של האזור באימפריה, התיישבו בטביליסי ובמרכזים עירוניים אחרים. כך הפכה טביליסי למקום מגורים משותף לשתי אוכלוסיות יהודיות נפרדות: היהודים הגאורגים הילידים ועולי האשכנזים החדשים, כל אחת עם בתי הכנסת שלה, מנהגיה ושפתה.

דו-קיום זה לא היה מיזוג. שתי הקהילות שמרו זמן רב על מוסדות נפרדים וזהויות נבדלות. אולם הקרבה היומיומית, הברית הנישואין המזדמנת, ובעיקר השקיעה בסביבה לשונית ומינהלית גאורגית ורוסית, יצרו את התנאים לאִקלּוּם תרבותי איטי של המשפחות האשכנזיות. היידיש, שפת האינטימיות והזיכרון, נסוגה בפני הרוסית והגאורגית בחיים הציבוריים. בתוך דינמיקה זו ניתן להבין בצורה הטובה ביותר את היווצרותו של שם כמו Krikheli: שורש יידישי, זכר למוצא, עטוף בסיומת גאורגית, חותם של השתרשות. השם הופך כך לקיצור מרשים של מסלולה של משפחה שלמה — שיצאה מעולם דובר יידיש, ונעשתה גאורגית.

המרכיב הראשון של שם המשפחה, על פי הרשומה, נגזר מן הפועל היידי krikhn, שמשמעותו "לזחול, לגרור את הרגליים, לנוע לאט". פועל זה, הקרוב לגרמנית kriechen, שייך לשכבה הגרמנית של היידיש — שפה שנוצרה מן המפגש בין הגרמנית הגבוהה התיכונה לבין העברית, הארמית, ובשלב מאוחר יותר, גם השפות הסלאביות. היידיש התעצבה במשך מאות שנים כשפת היומיום של רוב יהודי אירופה המזרחית, והיסטוריה שלה היא זו של שפה "נודדת", שנישאה ממדינה למדינה בעקבות נדידות היהודים [Baumgarten, 2002].

אין זה כלל מפתיע ששם משפחה יהודי נוצר מתוך פועל של תנועה או מתוך תכונה גופנית. חלק ניכר משמות המשפחה היהודיים במזרח אירופה — שנקבעו ברובם בכפייה מינהלית של השלטונות הקיסריים בפנות המאות ה-י"ח וה-י"ט — נגזר מכינויים, ממקצועות, ממאפיינים גופניים או מהתנהגויות. כינוי המבוסס על אופן התנועה — האיטיות, הצעידה הגוררת — משתלב היטב בהיגיון של שם-כינוי זה. עשרות הבעה של היידיש, שפה שיודעת לדייק עד אין סוף בתיאור תנועות ומזגים, הפכו אותה למאגר טבעי של כינויים כאלה.

כוחה ועוצמתה של היידיש — שפת עם שלם ונשאת של יצירה ספרותית, תיאטרלית ועיתונאית עצומה — מסבירים כיצד שורשיה הצליחו לנסוע מרחקים ולהשתקע אף בשוליים הקווקזיים של העולם היהודי. Dovid Katz הראה עד כמה הייתה היידיש, עד לאסונות המאה ה-כ', ציוויליזציה שלמה בפני עצמה, שנשאו אותה מיליוני דוברים והייתה מסוגלת לפרות זהויות הרבה מעבר לארצות מולדתה [Katz, 2004]. העובדה שאחד מפעליה הקונקרטיים ביותר, krikhn, שימש יסוד לשם משפחה שהושתל ו"גאורגיאני", ממחישה בצורה מופתית את יכולת ההקרנה הזו. השם Krikheli יהיה אפוא שריד לשוני: שרידתו של מילת יידיש בתוך מבנה שהפך אותה לבלתי ניתנת לזיהוי על ידי מקורותיה שלה — פרט לעינו של הפילולוג.

אם השורש מפנה אל העולם האשכנזי, הסיומת לעומתו שייכת ללא עוררין לעולם הגאורגי. הסיומת -eli היא אחד הסימנים האונומסטיים המאפיינים ביותר את גאורגיה. היא מציינת מוצא או שייכות, ומופיעה במספר רב של שמות פטרונימיים שנוצרו על בסיס שמות מקומות, מקצועות או תארים. פוריותה כה גדולה עד שהיא פועלת כסימן זהות לאומי ממש: לשאת שם הנגמר ב־-eli פירושו להיות רשום בנוף האונומסטי הגאורגי.

הצמדת סיומת זו לשורש זר היא לב ליבו של עניינו של השם Krikheli. שתי לוגיקות נפגשות בו ומשיבות זו לזו: מן הצד האחד, זיכרון של מוצא אשכנזי החרות בשורש היידי; מן הצד האחר, ארכיון חי של השתרשות גאורגית החרות בסיומת. במובן זה פרק זה עוסק בצומת: מסורת המוצא הבא ממקום אחר והעובדה הניתנת לתיעוד של ההתבססות הגאורגית מאשרות זו את זו דרך המבנה עצמו של השם. הפטרונים פועל כפלימפססט שבו ניתן לקרוא, זו על גבי זו, שתי שכבות של ההיסטוריה המשפחתית.

תופעת הגאורגיזציה האונומסטית הזו אינה עומדת בפני עצמה. משפחות רבות שהתיישבו לאורך זמן בגאורגיה, בין אם היו ממוצא ארמני, רוסי או יהודי, ראו את שמותיהן מסתגלים, כולם או מקצתם, לתבניות המקומיות. עבור יהודים אשכנזים, הסתגלות זו הייתה חלק מתנועה רחבה יותר של השתלבות בחברה שלא הייתה לא תחום המושב ולא לב האימפריה דוברת הרוסית, אלא מרחב תרבותי בפני עצמו, בעל שפתו, אלפביתו ומסורותיו. יש להישמר מהגזמה עם זאת: האטימולוגיה המוצעת, מפתה ועקבית ככל שתהיה, נותרת בגדר שחזור. הדמיון בין Krikh- לבין krikhn ביידי הוא חזק, אך האונומסטיקה מכירה גם מסלולי שווא, הומופוניות מטעות ומוטיבציות מאוחרות. אנו מחזיקים אפוא בהשערה זו כסבירה ביותר, מבלי להעניק לה את הוודאות של שטר נוטריוני.

מעבר לניתוח השם, Krikheli מזמין אותנו להרהר במפגש שבין שתי מסורות יהודיות שכמעט כל דבר הפריד ביניהן, לכאורה. העולם האשכנזי שממנו נובע שורש השם היה, בפנייתו של המאה ה-XX, בעיצומה של תסיסה תרבותית. היידיש חוותה בו תור זהב ספרותי, עם פריחתה של פרוזה מודרנית שנשאוה דמויות מרכזיות שהפכו את לשון העם לכלי אמנות של ממש [Frieden, 1995]. הסיפור ביידיש, יורשה של מסורת ארוכה של מספרי סיפורים, המציא את עצמו מחדש כצורה ספרותית מלומדת [Roskies, 1995], והפרוזה ביידיש הפכה למראה של המתחים שבמודרניות היהודית [Krutikov, 2001].

רתיחה זו באה לידי ביטוי גם על בימות התיאטרון, שבהן צמח התיאטרון היידישי המודרני כתופעה תרבותית מן השורה הראשונה [Quint, 2019], שנישאה על ידי להקות נודדות שהפיצו את אמנותן בין היבשות [Caplan, 2018]. עולם התיאטרון ביידיש, בחיוניותו הנוודת, שלח ניצנים עד לקצוות האימפריה הרוסית ומעבר לה [Sandrow, 1996], ואף זכה להכרה מוסדית תחת השלטון הסובייטי, בעיקר דרך התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה [Veidlinger, 2000]. העיתונות ביידיש, מצידה, השתתפה באופן פעיל בחידוש הזהויות היהודיות באימפריות הרוסית והעות'מאנית [Stein, 2004], בעוד שהיצירה הספרותית של נשים ביידיש, שנזנחה זמן רב, ביססה את עצמה כמסורת עצמאית לכל דבר [Hellerstein, 2014].

מול ציוויליזציה יידישית גועשת זו, היהדות הגיאורגית הציגה פנים שונות לגמרי: עתיקה יותר, שקטה יותר, שורשים בלשון קווקזית ובמסורות מזרחיות. השאלה בדבר היחס שבין הלשונות היהודיות — זו שבמקומות אחרים הפרידה וגם קישרה בין העברית לבין היידיש [Seidman, 1997] — עלתה כאן בצורה שלא נודעה כמותה, שבה היידיש המיובאת נאלצה להתמודד עם הגיאורגית המקומית. השם Krikheli מכיל בתוכו, באופן סמלי, משא ומתן זה: הוא הנקודה שבה ציוויליזציה יידישית בשיא התפשטותה באה להיטמע בקרקע הגיאורגית הוותיקה. במילה אחת הוא מספר כיצד המודרניות היהודית האשכנזית והעתיקות היהודית הקווקזית יכלו, במסלולים אישיים, להיפגש ולהוליד זהות מורכבת — לא אשכנזית לגמרי, לא גיאורגית לגמרי, אלא שתיהן באמת ובתמים.

הכינוי Krikheli אינו צירוף אותיות גרידא: הוא מסמך כשלעצמו, תמצית של היסטוריה שמשפחה נשאה עמה. מתוך ניתוח מבנהו — שורש היידיש krikhn, הסיומת הגאורגית -eli — מצטייר הנרטיב הסביר של שושלת אשכנזית שהתיישבה בקווקז ונבלעה אט אט בתוך היקום האונומסטי והתרבותי הגאורגי. מסע זה, שהשם מסכם אותו לבדו, נרשם בתוך התנועות הגדולות של ההיסטוריה היהודית: ההגירות מן התחום המוגבל, השתלבות הקווקז באימפריה הרוסית, ופגישתן של שתי תפוצות שלשונותיהן, מנהגיהן וזיכרונותיהן נותרו זמן רב מופרדים זה מזה.

יש לומר מחדש את מידת ההשערה הנותרת בקריאה זו. בהיעדר ארכיונים נומינטיביים המעידים על מסלולה המדויק של משפחת Krikheli, הפרשנות האטימולוגית נשארת בגדר שחזור מושכל — עקבי עם הידוע לנו על מנגנוני ההתבוללות התרבותית ועיצוב השמות, אך אינו מוכח מסמך אחר מסמך. מעמד זה של הסתברות אינו מגרע כהוא זה מערכו של השם כעֵד: להפך, הוא ממחיש את הדרך שבה האונומסטיקה, דיסציפלינה של הרמז והסבירות, מאפשרת להשמיע את שתיקות ההיסטוריה. Krikheli הוא מן השמות שהם כשלעצמם עומדים כרוניקה — זו של עולם שבו הנדודים היידישיים והשרשת הגאורגית נפגשו יום אחד, והותירו לאות מילה אחת שבה שני עולמות ממשיכים להדהד.