משפחת Kreli

הבסיס התיעודי של שושלת Kreli הוא ייחודי ומדויק: הזכרת שם המשפחה ב־I cognomi degli ebrei d'Italia מאת Samuele Schaerf, שנדפס בפירנצה בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. חיבור זה מונה את שמות המשפחה שנשאו יהודי איטליה, תוך הישענות על פנקסי הקהילות, שטרי מעמד האישיות ורשימות המס שהיו נגישות בראשית המאה העשרים. נוכחות השם במאגר זה מעידה, ללא כל ספק, שמשפחות הנושאות שם זה היו קיימות באיטליה והוכרו כיהודיות בעת עריכת הקטלוג.

ערכה של מקור זה נעוץ בשיטתו. Schaerf אינו מסתפק בשורת שמות בלבד: הוא מבקש, מקום שהדבר אפשרי, לציין את מקור השם — טופונימי, פטרונימי או עברי. לחלק ניכר משמות המשפחה היהודיים האיטלקיים מצביע הניתוח האטימולוגי על ישוב (Modena, Ancona, Pisa), על מקצוע, או על צורה נגזרת משם פרטי עברי. בעניין Kreli, קצרת הרשומה מזמינה להיזהרות: השם מאושש כקיים, אך אטימולוגיתו אינה קבועה בוודאות על פי המקור עצמו.

השתלבותו של שם משפחה זה בנוף האונומסטי היהודי האיטלקי מתבהרת לאור ההקשר הרחב שמתאר Bonfil: הקהילות בחצי האי, שנפוצו בגרעינים עירוניים קטנים, פיתחו נוהגים אונומסטיים יציבים שהפכו, דור אחר דור, לסימני היכר ממשיים של שושלות [Bonfil, 1994]. שם המשפחה שהועבר מאב לבן שימש, בתוך חומות הגטו וכמחוצה לו, כלי לזיהוי חברתי ופיסקלי. יציבותו של שם המשפחה Kreli לאורך הפנקסים — אילו ניתן היה לבססה — הייתה מעידה על רציפות משפחתית זו שהיא כה אופיינית.

ראוי להדגיש את מה שהארכיון אינו אומר. קטלוגו של Schaerf מתעד נוכחות, לא היסטוריה: הוא אינו מספק עץ יוחסין, אינו מתארך את ההתייחסויות הראשונות, ואינו מאתר במדויק את מוקד המוצא של משפחת Kreli. כל שחזור מאוחר יותר יצטרך להישען על מקורות משלימים — פנקסי קהילות, שטרות נוטריוניים, כולופונים של כתבי יד — שאת שימורם אין אחיד. משום כך, פרק זה בלבד יכול לתבוע לעצמו את מעמד המבוסס: הוא נשען כולו על קטלוג עיון מוסמך [Schaerf, 1925].

כדי להבין את המטריצה החברתית שממנה צמחה משפחה כמו Kreli, יש לשרטט את מצב היהודים האיטלקים בין סוף המאה ה-XV למאה ה-XVIII. Robert Bonfil תיאר חברה מיעוטית המשולבת בו-זמנית במעגלי הכלכלה העירונית — הלוואות על משכון, מסחר, רפואה — ונכלאת בהדרגה במרחב הסגור של הגטו החל מן המאה ה-XVI [Bonfil, 1994]. Venezia הקימה את גטאה בשנת 1516, Roma בשנת 1555 מכוח הבולה Cum nimis absurdum, והמודל התפשט על פני מדינות רבות ברחבי חצי האי.

בידוד פיזי זה לא גרם לניוון תרבותי. להפך, החיים האינטלקטואליים של יהדות Italia ידעו פעילות עצימה: לימוד תלמוד, שירה, פילוסופיה, וייצור מרשים של כתבי יד. Giulia Tamani הציגה את עושרה של תרבות הספר הזו דרך חקר כתבי היד העבריים המעוטרים מ-Italia, עדים לעידון אסתטי ולמיומנות סופרים שאיחדה בין המסורת היהודית לאמנות הרנסאנס [Tamani, 2010]. בעולם כתבי היד, הקולופונים — אותן פתקאות סיום שבהן רשם הסופר את שמו, תאריכו ומקומו — מהווים מקור יקר ערך לגנאלוגיה האונומסטית.

המשפחות היהודיות האיטלקיות התארגנו סביב הקהילה (università או nazione), מוסד שניהל את בית הכנסת, בית הספר, הצדקה ויחסי הגומלין עם השלטון הנוצרי. השתייכות לגוף זה עברה בירושה דרך השם, ובתוך פנקסיו התמקדו שמות המשפחה לאורך דורות. הפילוסופיה והמחשבה היהודית בחצי האי נשתרשו בזרם המימי-הביניימי הארוך שחקרה Colette Sirat, שלדידה יש לקרוא את המסורת הפילוסופית היהודית קודם כל דרך החומריות של כתבי היד וספרי הדפוס שנשאו אותה [Sirat, 1983].

שום דבר במקורות העומדים לרשותנו אינו מאפשר לייחס ל-Kreli תפקיד קהילתי מוגדר או יצירת כתב יד מזוהה. אולם המסגרת נקבעה: משפחה יהודית איטלקית הכלולה ברשימות Schaerf השתייכה, מניה וביה, לעולם הקהילות חצי-האיים, עם טקסיו, מוסדותיו ותרבות הספר שלו. פרק זה אינו מייחס ל-Kreli כל תפקיד מיוחד; הוא משחזר בלבד, על בסיס תיעוד מוצק, את הסביבה שהייתה בהכרח סביבתם.

האטימולוגיה של שם המשפחה Kreli אינה מבוססת על מקור ראשוני, וכל הצעה בעניין זה נותרת בגדר השערה עורכית מודעת לעצמה. אנו מציגים אותן ככאלה, מבלי להעניק להן סמכות שאין בידיהן.

המסלול הראשון מקשר את השם לצורה מוקטנת או נגזרת של שם פרטי. שמות משפחה יהודיים איטלקיים רבים נובעים מאב-קדם אפונימי ששמו הפרטי, לרוב עברי ולעיתים מואיטלז, התגבש לכדי שם משפחה. הסיומת -li, הנפוצה באונומסטיקה האיטלקית, עשויה להעיד על יצירה נגזרת מעין זו. השערה זו עולה בקנה אחד עם המנגנון הכללי המתואר לגבי שמות יהודיים בחצי האי האיטלקי, אך אין בידינו כל עדות ישירה המאשרת אותה ביחס ל-Kreli.

המסלול השני שוקל מקור טופונימי, לפיו השם מפנה ליישוב או מיקרו-טופונים שעקבותיו נמחו. סוג זה של גזירה מתועד היטב במשפחות יהודיות איטלקיות אחרות, אך היעדרו של מקום הניתן לזיהוי ברור אוסר כל מסקנה. המסלול השלישי, שביר עוד יותר, יראה בכתיב תעתיק משובש — שכן הפנקסים הנוצריים איטלזו לעיתים קרובות שמות יהודיים, ושינויי האיות מסופר לסופר עשויים להסתיר צורה מקורית שונה.

בשלב זה, הנקודה שבה נפגשות המסורת והארכיון נותרת היפותטית: אין בידינו לא סיפור משפחתי מועבר המעיד על אטימולוגיה, ולא שרשרת מסמכים מספיק צפופה כדי להכריע. משום כך נושא פרק זה את המעמד של משוער. זהירותו של Yerushalmi מחייבת: ההיסטוריון אינו ממלא את שתיקות הארכיון בהמצאה, אלא מכנה אותן בשמן — שתיקות [Yerushalmi, 1984]. השם Kreli שומר אפוא על חלקו מן התעלומה, שרק מחקר ארכיוני עתידי — בפנקסי הקהילות האיטלקיות ובקולופונים של כתבי יד [Tamani, 2010] — עשוי להסירה.

השמות היהודיים האיטלקיים לא נותרו כלואים בתוך חצי האי. הים התיכון היה, מן המאה השש-עשרה עד המאה העשרים, מרחב של תנועה עזה, שבו עברו משפחות ממקום למקום בעקבות מסחר, רדיפות ורשתות קהילתיות. Lionel Lévy עקב בשליטה מרשימה אחר גורל האומה היהודית-פורטוגלית שקשרה בין Livourne, Amsterdam ו-Tunis בין השנים 1591 ו-1951, וגילה כיצד יכולה הייתה רשת משפחתית ומסחרית אחת לגשר על שתי גדות ועל מספר מאות שנים [Lévy, 1999].

Livourne תופסת מקום מרכזי בגאוגרפיה זו. כנמל חופשי שזכה מידי המדיצ'י לזכויות יתר יוצאות דופן — ה-Livornine מסוף המאה השש-עשרה — משכה העיר אוכלוסייה יהודית רבת-מספר ושגשגת, שאת הישרדותה הארוכה עד "אחרון הליבורנזים" תיאר Lévy [Lévy, 1996]. מ-Livourne שלחו המשפחות היהודיות שלוחות לעבר צפון אפריקה, ובעיקר לכיוון Tunis, אך גם לכיוון אלג'יריה, ועמן נשאו את שמות המשפחה האיטלקיים שלהן. סביר הדבר, אף אם אינו מתועד לגבי Kreli במיוחד, שמשפחה שנרשמה באיטליה עברה נדידות מעין אלה.

צפון אפריקה קלטה את ההשפעות האיטלקיות אל תוך קהילות ותיקות כבר מימים קדמונים. עבודותיו של Eliahou-Éric Botbol על הקהילה היהודית של Tlemcen [Botbol, 2000], כמו גם Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès, מעידות על עושר החיים היהודיים במערב אלג'יריה, שבו נפגשו משפחות ממוצאים שונים — ילידי המקום, ספרדים ו"פרנקים" שבאו מ-Livourne. בהתמזגות זו יכול היה שם משפחה ממוצא איטלקי להתקיים, להשתנות, או להיעלם מן הרשומות.

יש לומר זאת שנית בבהירות: אף אחד מן המקורות שנסקרו אינו קושר את Kreli בצורה מפורשת ל-Livourne, ל-Tunis או למערב אלג'יריה. פרק זה מבסס מסגרת של סבירות — זו של המסלולים הים-תיכוניים שבהם הלכו המשפחות היהודיות האיטלקיות — מבלי לטעון שיש להציב את Kreli על אחד מהם בפרט. תנועת השמות היא עובדה היסטורית מוכחת; המסלול הספציפי של לינאז' זה נותר, הוא עצמו, עדיין לתיעוד.

לִינֵאָה אינה רק רצף של פריטי ארכיון: היא גם זיכרון, סיפור שהדורות מעבירים זה לזה ובו הם מזהים את עצמם. Yerushalmi הראה שהזיכרון היהודי נובע פחות מהיסטוריוגרפיה ויותר מהפולחן, מהליטורגיה ומהמסירה המשפחתית, המעניקים לעבר את צורתו החיה [Yerushalmi, 1984]. עבור משפחה כמו Kreli, שארכיונה דל, זיכרון זה המועבר מדור לדור — אם עוד קיים — יהווה את המקור היקר ביותר.

המחשבה היהודית הפכה את המסירה לציווי מכונן. Léon Askénazi עמד על הקשר שבין המילה הנאמרת ובין הכתב כמבנה עצמו של הנאמנות למסורת, כאשר השם המועבר הוא אחד מנושאי הרצף הזה [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis, בעקבו אחר מסלול המחשבה היהודית "מן המדבר אל התשוקה", הראה כיצד הזהות נבנית בתנועת המסירה מדור לדור [Abécassis, 1987]. שם המשפחה, מנקודת מבט זו, אינו תיוג מנהלי בלבד: הוא החוט שבו משפחה קושרת את עצמה לשורשיה.

Maurice-Ruben Hayoun, בסקירתו הפנורמית של הפילוסופיה היהודית, מזכיר שמסורת אינטלקטואלית זו ניזונה תמיד מהמתח שבין האוניברסלי ובין הנאמנות לפרטיקולרי — לקהילה, למשפחה, לשם [Hayoun, 2023]. Isaiah Berlin, במסותיו על הנחל היהודי, חקר את אותו מתח, זה של זהות הנתפסת בין שייכות שבירשה ובין שילוב בעולם [Berlin, 1973]. לינאה של Kreli, ככל משפחה יהודית, חיה מדיאלקטיקה זו.

פרק זה שייך במודע לרובריקת הזיכרון ולמעמד המועבר: אין הוא שואף לבסס עובדות מתועדות על Kreli, אלא להאיר את המסגרת הרוחנית והזיכרונית שבה לינאה כזו מבינה את עצמה. במקום שהארכיון חסר, הזיכרון — ובלבד שייאסף מנושאי השם החיים — הוא שעשוי להקנות בשר ודם להיסטוריה הפתוחה הזו עדיין.

בסיום מחקר זה, יש להציג את מאזנו באותה כנות שהנחתה אותו. משפחת Kreli מבוססת כשושלת יהודית מאיטליה על פי מסמך עיון יחיד: קטלוגו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, פירנצה, 1925 [Schaerf, 1925]. מעבר לעדות זו, הכול נמצא בגדר המסגרת הסבירה או ההשערה: סביבת הקהילות של גטאות איטליה כפי שתיאר Bonfil [Bonfil, 1994], תרבות כתב-היד שחקר Tamani [Tamani, 2010], הדרכים הים-תיכוניות ששחזר Lévy [Lévy, 1999] [Lévy, 1996], והאופק הצפון-אפריקני המתועד אצל Botbol [Botbol, 2000] ובארכיונות Sidi Bel Abbès.

צניעות זו אינה כישלון המחקר: היא יושרתו. בעקבות לקחו של Yerushalmi [Yerushalmi, 1984], נמנענו מלמלא בדיה את חסרי הארכיון, ובחרנו להבחין בבירור בין המבוסס, הסביר, המסופר והמשוער. שם המשפחה Kreli נותר אפוא נקודת מוצא יותר מסיפור חתום.

הדרכים להעמקה ברורות. יש לסרוק את פנקסי הקהילות היהודיות באיטליה, לבחון קולופונים של כתבי-יד שעשויים לשאת את השם, ולאסוף את מגילת הזיכרון המשפחתי החיה כל עוד היא קיימת. במחיר זה בלבד — שילוב ארכיון וזיכרון, ברוח מחשבת ישראל על מסורת ומסירה כפי שחייבה Askénazi [Askénazi, 1999] ו-Abécassis [Abécassis, 1987] — תוכל שושלת Kreli לקבל יום אחד את הסיפור השלם שהגדול הספר הזה, ביושר, לא יכול אלא לרשום בקווים ראשוניים.