Kedmi

שם המשפחה Kedmi (בעברית קֶדְמִי) משתייך למשפחה הרחבה של שמות שצמחו, או שהתגלגלו לצורתם הנוכחית, בעקבות תחיית השפה העברית ובניין הלאום היהודי המודרני. רשומת העיון מגדירה אותו כשם משפחה עברי מודרני, שלשון מוצאו עברית [Q98078368 — Wikidata]. ההגדרה "מודרני" אינה מקרית: היא ממקמת את השם לא בתוך הרצף הארוך של שמות המשפחה הספרדיים והאשכנזיים שהתגבשו בימי הביניים ובעת החדשה, אלא ברגע הייחודי שבו העם היהודי, בשובו אל לשונו, שב אל שמותיו גם כן.

השם Kedmi נסמך על השורש העברי קֶדֶם (qédem), המציין כאחד את המזרח, את המקום שבו זורח השמש, ואת מה שהוא קדום, ראשוני, מקורי. ריבוי המשמעויות הזה נוגע ללב התודעה היהודית: qédem הוא כיוון השמש העולה, אך גם זמן הראשית, ה"מלפנים" המקראי שאליו פונה זיכרון ישראל. להבין את Kedmi פירושו אפוא להחזיק יחדיו שתי משמעויות המקשיבות זו לזו — מרחב המזרח וזמן הקדמוניות.

בהיעדר ארכיונים נוטריוניים המתחקים אחר שושלת יחידה ורציפה, אין הספר הנוכחי יכול לטעון לשחזור יחוס לינארי של "משפחת Kedmi" כדרך שנוהגים לעשות בנוגע לשושלת רבנית מתועדת. הוא מציע תחת זאת היסטוריה של השם ושל המשא שהוא נושא: שורשיו הלשוניים, הקשר הופעתו, הזרמים התרבותיים והאידיאולוגיים שאפשרו את קיומו, והמקום שהוא תופס בנוף האונומסטי של מדינת ישראל. במובן זה הוא ספר של תולדות שם משפחה יותר מאשר של בית אחד בלבד, והוא מניח על שולחן הקורא את הכנות המתודולוגית הזאת.

יסוד השם Kedmi הוא השורש התלת-עיצורי ק-ד-ם, אחד השורשים העתיקים והפוריים ביותר בשפה העברית. במקרא העברי, המונח קֶדֶם (qédem) מציין לסירוגין את המזרח הגאוגרפי ואת העבר הקדום. כאשר מספרת בראשית שהאדם הוּשַּׁם "מִקֶּדֶם" לגן עדן, או שהעמים נפוצים "קֵדְמָה", זהו המונח המשמש. אולם אותו שם עצם מציין גם, בשירה המקראית, את "ימי קדם", הזמן הקמאי. כך, הביטוי yémé qédem, "הימים הקדמונים". המזרח והמקור מתמזגים בדימוי אחד — דימוי הראשית.

משורש זה נגזר אוצר מילים עשיר: qadmon (מזרחי, עתיק), qadmout (עתיקות, קדמוניות), qédma (מזרחה), והתואר qadmi (עתיק, ראשון, קודם). תואר זה הוא שמספק את צורת שם המשפחה Kedmi, שבו הסיומת -י משמשת כסומך שייכות או יחס, הנפוץ בעברית ליצירת שמות גנטיליים ושמות משפחה. מבחינה לשונית גרידא, ניתן לקרוא את Kedmi כ"בן המזרח", "המזרחי", או "הקשור למקור, לקדמון".

המבנה המורפולוגי של השם — שורש עברי טהור, ללא השאלה מן הערבית, הגרמנית, הספרדית או הסלאבית — הוא כשלעצמו סימן לחדשנות. שמות המשפחה היהודיים המסורתיים נושאים לרוב את רישומן של שפות הנבחר של הגלויות: שמות מקצוע ביידיש, שמות מקומות איבריים אצל הספרדים, צורות מעורבות בערבית במגרב. המרכיב העברי היה קיים, אך לעיתים קרובות הוא שוּלּב בתוך מסגרות לשוניות זרות; כך, בערבית-יהודית אלג'יראית, סיפקה העברית ציר דתי ולקסיקלי מבלי שיבנה את שמות המשפחה האזרחיים [Bar-Asher, 1992]. שם משפחה הבנוי כולו על שורש עברי חי, כגון Kedmi, שייך למשטר אחר: זה של השפה שהפכה שוב שפת יום-יום.

ספרי הייחוס בתחום האונומסטיקה העברית והישראלית — המסקרים ומנתחים את מקורם, משמעותם והפצתם של שמות — מספקים את המסגרת המלומדת לשייך שם שכזה לקטגוריית שמות המשפחה הנגזרים משורשים גאוגרפיים וזמניים [Origins of Jewish Names (Stahl, 2005) ; Family Names in Israel (Eshel, 1967) ; The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel (Ariel, 1997)].

לא ניתן להבין שם משפחה "עברי מודרני" מבלי להציבו בתוך התנועה שהפכה, מאמצע המאה ה-19 ועד שלישה הראשון של המאה ה-20, את העברית — שפת התפילה, הלימוד והליטורגיה — לשפה מדוברת, יומיומית ולאומית. תחייה לשונית זו הייתה בלתי נפרדת מתחייה תרבותית רחבה יותר, שבמרכז אירופה ובמזרחה, בין סוף המאה ה-19 לשנת 1930, שזרה יחדיו שפה, ספרות ובניין לאומי [Bechtel, 2002]. מיזם הנכסת השפה מחדש לא היה תרגיל פילולוגי גרידא: הוא נשא בחובו את השאיפה לחדש את העם דרך לשונו המוצאת.

מודרניות יהודית זו שורשיה עמוקים עוד יותר, בהשכלה, אותה תנועת הנאורות היהודית שבה Moses Mendelssohn היה הדמות המכוננת, ושסימנה את לידת היהדות המודרנית [Bourel, 2004]. האמנציפציה, כניסתם של היהודים אל המודרניות האירופית, והדרכים שבהן משאו ומתנו את מקומם בחברות הסובבות — כל אלה עיצבו מחדש אף את דרך הנקראות בשם [Kriegel, 1977]. היכן שהגלות כפתה, לעיתים בצו מינהלי, שמות בשפות זרות, התנועה הלאומית היהודית הציעה שיבה לעברית כמעשה של הנכסת זהות מחודשת.

יש להדגיש כאן את דו-קיומן ותחרותן של הלשונות היהודיות. היידיש, שפתן הנודדת של הקהילות האשכנזיות, נשאה תרבות עממית וספרותית עצומה [Baumgarten, 2002]; ואולם העברית היא שהושקעה בה הפונקציה הלאומית והממלכתית. במהפך זה הפך שם המשפחה לזירה סמלית: לנטוש שם משפחה יידי, גרמני או סלאבי לטובת שם עברי — פירושו לרשום במרשם האזרחי את ההצטרפות למיזם קולקטיבי. הברית עם השפה המוצאת מחדש מחייבת עד לזהות האינטימית ביותר, זו שמורישים לילדים. שם כמו Kedmi — "המזרחי", "זה של הראשית" — מבטא בתמציתיות את השאיפה הזו: לשוב קדמה, אל הארץ, אל הראשית.

עם העלייה לארץ ישראל, ובמידה רבה יותר עם הקמת המדינה בשנת 1948, קיבל עברות שמות המשפחה ממד המוני ובמקומות מסוימים אף אופי מעין-רשמי. עולים רבים, פקידים, חיילים ואישי ציבור החליפו את שמות הגולה שלהם בשמות עבריים — בין כדי למחוק את חותם הגלות, בין כדי להביע את זיקתם לאומה החדשה, ובין מתוך עידוד מוסדי. במסגרת תנועה רחבה זו ניתן להבין, על פי כל הסיכויים, את הופעתו והתפשטותו של שם המשפחה קדמי.

מספר דרכים הנחו את בחירת השמות. היו שתרגמו את שמם הישן לעברית כמשמעו; אחרים שמרו על צליל שמם הקודם תוך שהעניקו לו משמעות עברית; ואחרים בחרו שם חדש לגמרי, שנבחר בשל עומסו הסמלי. קדמי שייך בבירור לקטגוריה האחרונה, או שהוא תוצאה של העתקה פונטית: שם קצר, צלול, הטבוע בשורש בעל יוקרה. הבחירה בקדם — המזרח, הקדמוניות — יכולה הייתה לבטא את תחושת השיבה אל אדמת האבות המזרחית, אל הקדם המקראי, אל המקור שהוחזר.

כאן משיבים זה לזה המסורת המשפחתית והארכיון, מבלי שיתאימו זה לזה תמיד. משפחות רבות הנושאות שמות מעוברתים שומרות על הזיכרון הבעל-פה של השם הקודם — שם הגולה שנזנח — בעוד שפנקסי מרשם האוכלוסין מתעדים לרוב את הצורה החדשה בלבד. עבור משפחת קדמי נתונה, סביר אפוא להניח — אך לא תמיד מתועד — שקיים היה שם משפחה קודם: שם אשכנזי, ספרדי או מזרחי שהוחלף עם העלייה או עם קבלת האזרחות. המחקר על שמות משפחה בישראל מראה כי שכבה נסתרת זו — שם הלפני — היא הכלל יותר מן היוצא מן הכלל בכל הנוגע לשמות משפחה עבריים מודרניים [Family Names in Israel (Eshel, 1967) ; The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel (Ariel, 1997)]. משום כך פרק זה שייך לצומת שבין זיכרון מועבר ובין עקבה ארכיונית, על דרך הסביר.

ראוי לציין גם כי קדם, המזרח, יכול היה לקבל הדהוד מיוחד אצל יהודים שהגיעו מארצות האסלאם — ממגרב, מעיראק, מתימן — שעבורם ה״שיבה״ התרחשה מן המזרח. החברות היהודיות של מגרב המודרני, עולמות שהיו בתנועה מתמדת עוד לפני המאה העשרים, הזינו חלק מכריע מן העלייה לישראל [Taïeb, 2000]; וההיסטוריה הארוכה של יהודי צפון אפריקה מהווה את הרקע לנתיבות המזרחיות הללו [Chouraqui, 1965]. עבור משפחות אלו, שם המעלה על הדעת את המזרח לא היה מחיקת מוצא אלא תביעתו.

אם ברצוננו להעניק לשם Kedmi את מלוא עומקו ההיסטורי, עלינו להרחיב את המבט אל הדיאספורות שבהן הזיקה למזרח ולמוצא הפכה לשאלה מרכזית של זהות. תולדות היהודים הספרדים, האנוסים והנוצרים החדשים ממוצא ספרדי-פורטוגזי חצויות במתח שבין מקור אבוד לבין נאמנות הנשמרת בסוד או בגלות [Yerushalmi, 1998]. עבור קהילות אלו, קֶדֶם — הזמן שלפני, הארץ שלפני — לא היה הפשטה אלא פצע ותקווה.

השם Kedmi אינו, במובן המדויק, שם ספרדי מסורתי: אין הוא נמנה על שמות המשפחה הספרדיים-פורטוגזיים שנורשו מגירוש 1492. אך הרוח שהוא נושא — השיבה אל המזרח, זיכרון הקדמון — מהדהדת עמוקות עם הניסיון הספרדי. ניתן לראות בכך, במישור הסמלי, את תכליתה המודרנית של כיסופים ממושכים: את מה שדורות האנוסים חוו כגעגוע חשאי, מנסחת המודרניות העברית בגלוי, בשם הנישא לאור היום.

כמו כן, בעולם המגרבי נותר הרובד העברי חי בלב הלשון המדוברת, היהודית-ערבית, שבה מיסדו מונחים דתיים ולמדניים שמקורם בעברית את הדמיון הקהילתי [Bar-Asher, 1992]. המעבר מרובד שכזה לשם משפחה עברי מובהק כמו Kedmi ממחיש את התנועה שבה חוזרת העברית, שהייתה זמן רב לשון משובצת וקדושה, ולהיות לשון אזרחית ושמית. במובן זה ניתן לקרוא את Kedmi כשם-גשר: הוא מחבר בין זיכרון הדיאספורות המזרחיות לבין המודרניות הישראלית. קריאה זו נותרת פרשנית — ומכאן מעמדה כסביר —, שכן אין שושלת יחס אחת המאפשרת לייחס את השם לאחת מן המסלולים הללו בלבד.

המשמעות של שם כמו Kedmi, הפונה אל המקור ואל המזרח, מוצאת הד במחשבה היהודית המודרנית, שלא חדלה מלחקור את היחס בין המקור הקדום לבין ההווה. היהדות המודרנית התגבשה בדיוק במתח שבין נאמנות למסורת לבין כניסה אל המודרנה, בין ירושת הקדם לבין דרישות הזמן הנוכחי [Hayoun, 1992]. לתת לילד את שמו של המזרח ושל המקור, פירושו, במובן מסוים, לחרות בבשר הלינאה שאלה פילוסופית זו.

פילוסופיית Emmanuel Levinas עשתה מן "המקור העברי" מוקד מחשבה, ומצאה כיצד הקדימות — מה שקודם, מה שמייסד — מחייבת אתיקה של אחריות כלפי הזולת [Chalier, 2002]. ואכן, קדם הוא בדיוק זה: הקדום, מה שבא לפנינו ומחייב אותנו. כמו כן, ההרהור על התורה כמקורו של הפוליטי ממקם את הראשית לא כנקודת מוצא כרונולוגית גרידא, אלא כעיקרון נורמטיבי פעיל תמיד [Trigano, 1991]. השם Kedmi, בנשאו את שורש המקור, שותף בדרך סמלית להגות זו על הראשית כיסוד.

יש להזכיר לבסוף כי המודרנה היהודית לא הייתה רק סיפור של רעיונות ותחייה, אלא גם של אסון. השמדת הקהילות האירופיות בשואה שברה לינאות שלמות והקנתה כובד משקל מיוחד לאקט של קריאת שם ומסירתו לאחר התהום [Delbo, 1970]. לשאת שם עברי, לנשאו, להעניקו — זהו גם, עבור משפחות רבות, אישור לרציפות מול ההשמדה. השיבה אל הקדם, אל המקור, הופכת אז למעשה של נאמנות ושל הישרדות.

בסיומו של מסע זה, שם המשפחה Kedmi נגלה פחות כשמה של שושלת מתועדת ויותר כתמצית של היסטוריה קולקטיבית. שם משפחה עברי מודרני, המעוגן ככזה במקורות העיון [Q98078368 — Wikidata], הוא שואב משורש קדם משמעות כפולה — המזרח והמקור — המעניקה לו מעמד של אחד השמות שבאמצעותם ביטאה המודרניות היהודית את שאיפתה לשיבה: שיבה אל הארץ, אל השפה, אל הראשית.

הופעתו נקשרת, על פי כל הסבירות, לגל ההיברייזציה הגדול של השמות שליווה את תחיית השפה ואת בניית מדינת ישראל [Family Names in Israel (Eshel, 1967) ; The Book of Names (Ariel, 1997)]. מאחורי כל משפחה Kedmi ניתן לשער קיומה של שכבה קודמת — שם גולה אשכנזי, ספרדי או מזרחי — שהזיכרון בעל-פה משמר לעיתים בעוד שהארכיון אינו שומר אלא את הצורה העברית החדשה. כאן הם נפגשים — הזיכרון וההיסטוריה — מבלי להתמזג תמיד.

הספר הגדול של Kedmi הוא אפוא, באמונה, ספר של השם: של שורש עתיק שעורר אותו לתחייה שפה שהוקמה מחדש, של מזרח שהוא גם מקור, ושל נאמנות המועברת מדור לדור. עבור המשפחות הנושאות אותו, גילוי ההיסטוריה הפרטנית שלהן ידרוש שילוב של המסגרת הכללית הזו עם ארכיוניהן הפרטיים — תעודות הגירה, פנקסי מרשם אזרחי, זיכרון משפחתי — כדי לשחזר את הייחוס המדויק שהשם הזה מכיל. האנציקלופדיסט הניח את המסגרת; ליורשים לכתוב את עמודיה האישיים.