משפחת Katznelson

השם Katzenellenbogen הוא, בתולדות האונומסטיקה היהודית, אחד מן הפטרונימים הנדירים שמוצאם הגאוגרפי מבוסס בוודאות: הוא נגזר מן הטופונים הגרמני Katzenelnbogen,伯爵领地 ועיירה בהסן שממנה שאבו משפחות יהודיות את שמן כבר בימי הביניים [A. Beider ; L. Menk, Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. ממוקד רייני זה בוקעת, במאה השש עשרה, דמותו המכוננת של מאיר בן יצחק Katzenellenbogen (1482–1565), המכונה המהר"ם מפדובה, אשר ברוח מגורמניה מצא את דרכו לצפון איטליה והפך לסמכות הרבנית הגדולה של פדובה ונציה.

המהר"ם מגלם, בעובדות המתועדות של חייו, כמה מן המעלות היסודיות של המסורת היהודית. יצירתו בתחום השו"ת (שאלות ותשובות) מעידה על תפיסה תובענית ואנושית כאחת של ההלכה: כשנשאל מכל קצות אירופה, הוא הכריע בשאלות של דיני אישות, מסחר ופולחן מתוך דאגה מתמדת לגשר בין לשון הדין וכבודו המוחשי של האדם. אופן עשייתו של הדין לכלי של צדק חי — ולא להפשטה — מקשר את המשפחה לייעוד שמה עצמו מכריז עליו: ייעוד הכהן צדק. בנו שמואל יהודה Katzenellenbogen המשיך סמכות זו בנציה, ומגזע זה צמחו, באמצעות חתונות והגירות מזרחה, ענפים אין ספור בפולין, ליטא ורוסיה. המסורת המלומדת היהודית רואה בשושלת זו אחת ממטריצות הייחוס של היהדות הרבנית האירופית, המקשרת בנישואין לינאות' של חכמים מקצה היבשת לקצהּ.

כך, מראשיתה, אין לינאת' Katznelson משפחה בלבד: היא קשר ברשת הגדולה של הידע התלמודי, אותה צניעות שקדנית שבה העביר היהדות את תורתה מדור לדור, מפדובה עד וילנה.

בעת החדשה, רוב נושאי השם אינם מצויים עוד באיטליה אלא בתחום המושב, אותו שטח נרחב של האימפריה הרוסית שבו נכלאה האוכלוסייה היהודית. מילוני הייחוס רושמים את שם המשפחה, בגרסאותיו המרוסיינות, בגובֶּרניות ויטֶבסק, מוגִילֶב, מינסק וגרודנו — כלומר בלב רוסיה הלבנה וליטא ההיסטורית [A. Beider ; L. Menk, Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. ההפיכה של Katzenellenbogen הרבני המעודן לKatznelson העממי ממחישה תופעה רחבה יותר: הסתגלות השם לדרישות המינהל הרוסי ולפונטיקה של היידיש המזרחית, שפת היומיום של הקהילות [Jean Baumgarten, Le Yiddish. Histoire d'une langue errante].

בקהילות הצפון-מערב הללו שייכת המשפחה לעולם השטעטל ולבורגנות הקטנה היהודית — סוחרים, אומנים, משכילים, פקידים בסחר העץ והתבואה. זהו עולם שבו מידת המעורבות בחיי הציבור אינה ברירה כי אם הכרח: הקצנלסונים נוטלים בו חלק, כשכניהם, במוסדות הסולידריות המעצבים את החיים היהודיים — החברה קדישא, קופות הגמילות חסדים לעניים, קרנות הנדוניה לבנות ישראל חסרות האמצעים. הצדקה, זו שהיא גם מידת הצדק, מהווה אחד מעמודי התווך של הקיום הקהילתי. הידע הדתי נשאר מרכזי, אך לצידו, ככל שהמאה התשע-עשרה מתקדמת, בא קולה של ההשכלה — הלומדים היהודיים — הפותחת את ילדי המשפחות הללו לתרבות החילונית, לעברית המחודשת ולרוסית.

מתוך קרקע זו של רוסיה הלבנה צומחת הדמות הבולטת ביותר של הלינאז' בהיסטוריה המודרנית: Berl Katznelson, שנולד ב-1887 ב-Babrouïsk (Bobruisk), במחוז Minsk, ונפטר ב-1944 בפלסטין המנדטורית. אוטודידקט שחינך את עצמו הן על מקורות יהודיים והן על רעיונות סוציאליסטיים, עלה לפלסטין העות'מאנית בשנת 1909, במסגרת גל העלייה הגדול של העלייה השנייה.

Berl Katznelson הפך לאחד האידיאולוגים והחינוכנים המרכזיים של תנועת הפועלים היהודית. הוא היה מן המייסדים של ההסתדרות, ההסתדרות הכללית של העובדים, ובעיקר מייסד, בשנת 1925, של העיתון היומי דבר, הביטאון הגדול הראשון של מעמד הפועלים היהודי בעברית, שאותו ערך. הוא תרם אף ליצירת הוצאת הספרים עם עובד ולמוסדות הסולידריות הפועלית כגון קופת החולים קופת חולים. פועלו ממחיש באופן בולט שתי מעלות יהודיות: הדאגה לזולת — המתורגמת כאן למוסדות בריאות, עזרה הדדית וחינוך עממי — והפעולה הכלכלית המוצבת בשירות הכלל ולא בשירות הצבירה האישית. Berl סלד מכבוד ומשלטון פורמלי; הוא סירב לתפקידים מנהיגותיים רשמיים, והעדיף את ההשפעה המוסרית — תכונת ענווה אישית שבני דורו הכירו בה פה אחד.

מחשבתו הייתה גם זו של אדם הנתון בין ההיצמדות לתרבות היהודית המסורתית ובין האוטופיה הסוציאליסטית, בין ההוקרה לטקסט העברי הקדום ובין המודרניות החילונית. המתח הזה עצמו — להזין את האומה החדשה מבלי לכפור בזיכרון בן האלפי השנים — הוא שעושה אותו יורש ישיר של הייעוד החקוק בשמו: להעמיד את הידע בשירות הצדק. בכך מקשר Berl Katznelson את גורל משפחתו לאחד הזרמים הגדולים של הזיכרון הקולקטיבי של ישראל במאה העשרים — זה שביקש לעשות את השיבה לציון למפעל של צדק חברתי.

ענף אחר של הלינאז' מעניק לעולם את אחד הקולות המרגשים ביותר בספרות השואה: Yitzhak Katzenelson, שנולד ב-1886 סמוך ל-Karelichy (בבלארוס של ימינו) ונרצח ב-Auschwitz בשנת 1944. מחנך, מחזאי ומשורר דו-לשוני, הוא כתב בעברית וביידיש, והתגלם בו אותו תרבות יהודית של מזרח אירופה שבמפנה המאות חוותה תחייה יוצרת עזה [Delphine Bechtel, La Renaissance culturelle juive en Europe centrale et orientale 1897-1930]. הוא ייסד ב-Łódź בית ספר עברי וכתב לתיאטרון היידיש, באותה תקופה ממש שבה הפך התיאטרון הזה למוסד תרבותי מרכזי בעולם היהודי [Nahma Sandrow, Vagabond Stars: A World History of Yiddish Theater].

כשנכלא בגטו Varsovie, איבד שם את אשתו ואת שניים מבניו, שגורשו ל-Treblinka. הוא חיבר אז ביידיש את Dos lid funem oysgehargetn yidishn folk — שיר העם היהודי הנרצח — ואת כתב היד טמן באדמה כדי שישרוד את מחברו. יצירה זו היא מעשה זיכרון ועדות: בה הופכת מעלת הדיבור — הנאמנות לדבר, כה מרכזית ביהדות — להתנגדות לכיליון. Yitzhak Katzenelson בחר לכתוב בשתי לשונות עמו, בעברית של התורה וביידיש של יום-יום, וסירב לאפשר לשתיקה למחוק את הנעדרים. גורלו לבדו מספר על מקומה של התרבות היהודית במזרח אירופה, ועל האופן שבו יכולה הכתיבה לנותר, עד סף המוות, מעשה של כבוד אנושי [Ken Frieden, Classic Yiddish Fiction: Abramovitsh, Sholem Aleichem, and Peretz].

דמויותיהם של Berl ו־Yitzhak אינן מקרים מבודדים: הן נחרתות ברגע שבו יהדות מזרח אירופה ממציאה לעצמה מודרניות משלה. השפה היידית, שנחשבה זמן רב ז'רגון ביתי בלבד, הופכת בתקופה זו לנושאת של יצירה ספרותית, עיתונאית ותיאטרלית עצומה [Jean Baumgarten, Le Yiddish. Histoire d'une langue errante]. העיתונות ביידיש ובעברית פורשת כנפיה באימפריה הרוסית וחודרת אל בתי המהגרים [Sarah Abrevaya Stein, Making Jews Modern: The Yiddish and Ladino Press in the Russian and Ottoman Empires], ואילו הרומן ביידיש מתמודד, בשנים שקדמו למלחמה הגדולה, עם משבר המודרנה ועם רעידת האדמה של העולם המסורתי [Mikhail Krutikov, Yiddish Fiction and the Crisis of Modernity, 1905-1914].

בתוך תסיסה זו בוחרים נושאי השם Katznelson, כל אחד בדרכו שלו, את נתיב היצירה והמסירה: אלה דרך העיתונאות וחינוך הפועלים, ואלה דרך השירה והתיאטרון. פוריות זו מצטרפת למסורת ארוכה שבה נשים אף הן נטלו את העט ביידיש על פני קרוב לארבעה מאות שנה [Kathryn Hellerstein, A Question of Tradition: Women Poets in Yiddish, 1586-1987]. כאן נענים זה לזה המסורת המועברת — השם, הזיכרון של מוצא רבני, הקשר לספר — וארכיון המודרנה: המשפחה עוברת מהידע התלמודי של אבות אבותיה בPadova אל הידע הספרותי והפוליטי של ילדי Bobruisk ו־Łódź, מבלי לנתק את החוט המחבר ביניהם — האמונה שהמילה מחייבת ושהתרבות היא צורה של נאמנות.

כמו שאר יהדות אשכנז כולה, מוצאת שושלת Katznelson את עצמה במאה העשרים מפוזרת לארבע כנפות תבל. חלק מבניה עולים לארץ ישראל ולאחר מכן למדינת ישראל, שם נותר השם קשור בטבורו להיסטוריה של התנועה הפועלית ולמוסדות שייסדה. אחרים נודדים לצפון אמריקה, שם משחזרת גל ההגירה היהודי ממזרח אירופה, בערים הגדולות, מוקדי תרבות יידיש. ואחרים עוד נשארים במזרח אירופה ונבלעים בתוך השואה.

גאוגרפיה מפוצלת זו אינה מוחקת את האחדות המוסרית של השושלת. מן הצדקה הקהילתית של השטעטל ועד קופות הגמילות חסדים של פועלי ארץ ישראל, מן התשובה של המהר"ם מפדובה ועד השיר הטמון בגטו ורשה — דרישה אחת עוברת כחוט השני לאורך הדורות: שהידע ישמש, שהמילה תעיד, שהחזק יישא את החלש. השושלת ממחישה כך, בקונקרטיות של מלאכותיה ויצירותיה, את המעבר התמידי בין העיון למעשה, בין האדיקות הנחלת מדור לדור ובין המעורבות בזמנו של האדם. גם השתיקה עצמה — זו של השמות שאבדו בשואה, זו של הענפים שהארכיון אינו מוסר עליהם דבר — היא חלק מן ההיסטוריה הזו ומחייבת ריסון: כל שחזור גנאלוגי שלם הוא כאן בגדר השערה, ויושרתו של הסיפור מחייבת להכיר בכך.

מ-Katzenelnbogen שב-Hesse ועד Padoue, מ-Russie הלבנה ועד ירושלים, מגטו Warsaw ועד ארצות הגלות, מצייר שושלת Katznelson בשלילה את מסלולו של היהדות האשכנזית בעצמה. שמה, המשלב את הסימן הכוהני של כהן צדק ואת זיכרון עיר המוצא, נשא כתוכנית מוצהרת: "כהן הצדק".

מבין כל המעלות שנגעה בהן משפחה זו — הענווה של Berl שסירב לשלטון, הצדקה המאורגנת של השטעטל, הידע התלמודי של המהר"ם — שמא העמדת הדעת לשירות הצדק ודבר העם היא שבאה לידי ביטוי מלא מכולן. אצל רב Padoue הייתה זו ההלכה ככלי לכבוד האדם; אצל האידיאולוג של ההסתדרות הייתה זו החינוך והסולידריות הפועלית; אצל המשורר של Auschwitz היה זה המילה הזקופה כנגד השכחה. בהגשימם רצף זה שבין הלימוד, הצדק והעדות, שותפת שושלת Katznelson במה שנשאה הזיכרון הקולקטיבי של ישראל ביציבות רבה ביותר לאורך הדורות והיבשות: האמונה שהידיעה מחייבת, ושהמילה, אפילו על שפת התהום, נותרת מעשה של נאמנות.