Kasher

מעטים הם שמות המשפחה היהודיים הנושאים בתוכם, כמו "כשר", צפיפות סמנטית כה עשירה. השם נגזר משורש העברית כ-ש-ר (כָּשֵׁר), שמשמעותו הראשונית — "מתאים", "ראוי", "תקין", "בר-תוקף" — משקה כאחד את הלשון הפולחנית, את הלשון המשפטית ואת הלשון השגורה של העברית. המונח כשר מציין בראש ובראשונה את המתאים להלכה, לחוק היהודי: מאכל מותר, כלי פולחן תקין, מעשה הכשר מבחינה דתית. אך השורש חורג בהרבה מתחום הכשרות בלבד: בעברית המקראית והמשנאית הוא מציין כשירות והצלחה (כִּשְׁרוֹן, המיומנות; הֶכְשֵׁר, ההיתר הפולחני או החוזי), ובאופן רחב יותר — כל שהוא "כשורה".

להפוך מושג זה לשם משפחה שייך לתופעה הייחודית למודרניות היהודית: גיבוש שמות המשפחה ולאחריו עבריותם. כפי שהראו עבודות האונומסטיקה הישראלית הגדולות, חלק ניכר משמות המשפחה היהודיים בני-זמננו נגזר הן מכינויים עתיקים, הן משמות שהטילו הממשלים האירופיים על יהודים במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, והן מאימוץ מרצון של שמות עבריים בעת העלייה לארץ ישראל [The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel]. שם המשפחה "כשר" משתלב בתוך שינוי המבנה האונומסטי הגדול הזה: שם עברי מודרני, כפי שמציינת הערך המוקדש לו [Q47104560 — Wikidata], המבטא כשירות, תקינות ויושר.

הספר הגדול הזה אינו שואף לשחזר שושלת ביולוגית אחת ורצופה — שכן כשרי מצרים ההלניסטית, פולין החסידית וישראל בת-ימינו אינם מהווים עץ יוחסין אחד ורציף — אלא לעקוב אחר מסלולו של שם ואחר הדמויות שנשאו אותו, ממעמקי הלשון הרבנית ועד לחוקרים ולמלומדים של המאה העשרים. זוהי תולדותיו של מילה שנעשתה שם, ושל שם שנעשה זיכרון.

השורש התלת-עיצורי כ-ש-ר (כף-שין-ריש) שייך לשכבות הקדומות ביותר של הלשון העברית. במקרא הוא נדיר אך ברור: ספר קהלת משתמש במילה כָּשֵׁר במשמעות של "להצליח", "להועיל" — עסק שמסתדר, מלאכה שמצליחה. המשמעות הדתית והתזונתית מופיעה במלואה רק בספרות הרבנית, שם כָּשֵׁר מתנגד לפָּסוּל ("בלתי תקף", "פסול") לשם ציון תקינותם של חפץ, עד, מעשה או מאכל.

הניגוד כָּשֵׁר / פָּסוּל מבנה מקצועות שלמות של ההלכה התלמודית: ספר תורה הוא כָּשֵׁר אם נכתב על פי הדינים; עד הוא כָּשֵׁר אם הוא מוסמך מבחינה משפטית; בהמה היא כְּשֵׁרָה אם היא שייכת למינים המותרים ונשחטה כדין. המילה מבטאת אפוא פחות תכונה מהותית ויותר התאמה לנורמה. מימד זה, שבין דין לדת, מאיר את פילוסופיית החוק כפי שניתח אותה Shmuel Trigano, שלדידו הַתּוֹרָה מכוננת סדר שבו תקינות המעשים והאנשים יוצרת את המרחב המדיני והטקסי של הקהילה [Trigano, Philosophie de la Loi, 1991].

המעבר מן המושג אל שם המשפחה נשמע להיגיון רווח בלקסיקון השמות היהודי: מידות, מצבים טקסיים ותכונות מוסריות שימשו לא אחת בסיס לכינויים. לצד שמות הנגזרים ממקצועות, ממקומות ומשמות פרטיים, קיימת כל משפחה של שמות המבטאים יושר, טוהר או התאמה — צַדִּיק, תָּם, בַּר. "כשר" משתייך לסדרה זו: שם-מידה, המבטא כשירות ויושרה [Origins of Jewish Names]. מחקרי הייחוס על שמות משפחה בישראל מזכירים כי שמות מופשטים ממין זה, שיש בהם ערכיות, זכו לפופולריות מיוחדת בעת ההיברוּאיזציות הרצוניות של המאה העשרים [Family Names in Israel].

אי אפשר להבין את משקלו התרבותי של השם "כשר" מבלי למדוד את מרכזיותה של הכַּשְרוּת בתרבות היהודית — מערכת חוקי המאכלות. הנגזרת מאותה שורש כשם המשפחה, הכשרות היא אחד המוסדות הזהותיים הוותיקים ביותר של היהדות: היא מבדילה בין המותר לאסור, מפרידה בין בשר לחלב, וקובעת את כללי השחיטה הריטואלית (שְׁחִיטָה). להיות כָּשֵׁר פירושו להיות "בסדר" עם סדר העולם.

קידוד הציות הזה זכה במאה ה-20 לאחד ממפעלי המלאכות הרבניים המונומנטליים ביותר, שנוהל בידי נושא השם עצמו (ראו פרק 4). אך מבחינה תרבותית, הכשרות חורגת מגבולות השולחן: היא סמן גבול קהילתי, שפה של שייכות. בחברות היהודיות של המגרב כמו באלה של מרכז אירופה, שמירת הכשרות ארגנה את חיי היומיום, את השוק, ואת היחסים עם השכנים הלא-יהודים [Taïeb, Sociétés juives du Maghreb moderne, 2000]. המרכיב העברי השמור בשפות היהודיות — יהודית-ערבית, יידיש — שמר על חיותו של אוצר המילים משורש כ-ש-ר, עדות לשורשיו העמוקים בחיי היומיום [Bar-Asher, La composante hébraïque du judéo-arabe algérien, 1992].

ביידיש של מזרח אירופה נכנסה המילה kosher לשפת היומיום, ומשם חדרה, דרך הסלנג והעיתונות, לשפות אירופאיות רבות במובן המושאל של "ישר", "תקין", "בסדר" [Baumgarten, Le Yiddish, 2002]. תזוזה מטפורית זו — מן הריטואל אל היושר — מסבירה בחלקה מדוע "כשר" נושא כשם פרטי קונוטציה של יושרה מוסרית. נושא השם הוא, מבחינה אטימולוגית, מי שנאמר עליו שהוא תואם: הגון, תקף, שלם.

בין הנושאים בני-זמננו של השם, ההיסטוריון הישראלי Aryeh Kasher (1934-2014) תופס מקום ייחודי, שכן הקדיש את קריירתו להיסטוריה של העם היהודי בעת העתיקה — בדיוק התקופה שבה התגבש הדין הרבני שממנו נגזר שם משפחתו. כפרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת Tel-Aviv, ביסס Aryeh Kasher את מעמדו כמומחה למצבם של היהודים בעולמות ההלניסטי והרומי.

יצירתו המרכזית, The Jews in Hellenistic and Roman Egypt: The Struggle for Equal Rights, מנתחת את המצב המשפטי והחברתי של הקהילות היהודיות במצרים, ובמיוחד ב-Alexandrie, ואת מאבקן לשוויון זכויות אזרחיות (politeia) בתוך העולם היווני-רומי [Kasher, The Jews in Hellenistic and Roman Egypt, 1985]. מחקר זה מאיר רגע מכריע בגלות הקדומה, שבו נאלצו היהודים, כמיעוט בסביבה מהולנת, לנהל משא ומתן על מעמדם, על אוטונומיתם הקהילתית ועל קיום חוקיהם — לרבות הדינים התזונתיים והטקסיים.

Aryeh Kasher הוא גם מחבר מחקר מפורסם על Hérode le Grand, שנוצר כפסיכוביוגרפיה ממש. King Herod: A Persecuted Persecutor. A Case Study in Psychohistory and Psychobiography מציע קריאה פסיכוהיסטורית של השליט ההורדוסי, המשלבת ניתוח מקורות קדומים עם כלי הפסיכולוגיה [Kasher, King Herod, 2007]. המפעל ממחיש אומץ מתודולוגי מסוים: להחיל על דמות מהעת העתיקה היהודית את קטגוריות הפסיכוביוגרפיה המודרנית. כך נקשר השם "Kasher" בהיסטוריוגרפיה בת-זמננו לחקר מקיף ומדוקדק של שורשיו הקדומים של העם היהודי — כאילו מצא שם המשפחה של הכשרות והתקפות את ייעודו הטבעי בבחינה ביקורתית של המקורות.

אם Aryeh Kasher מייצג את הענף ההיסטוריוגרפי, הרב Menachem Mendel Kasher (1895–1983) מגלם את הענף הרבני והתלמודי של השם — וללא ספק את נציגו המונומנטלי ביותר. יליד Varsovie בלב העולם החסידי הפולני, שנתעצב בבתי המדרש הגדולים של מרכז אירופה, הוא שייך לאותה חיות אינטלקטואלית יהודית עזה של מזרח אירופה שהמחקר תיאר כרנסאנס תרבותי של ממש, השוזר מסורת רבנית, התחדשות הלשונות היהודיות ובניין לאומי [Bechtel, La Renaissance culturelle juive en Europe centrale et orientale, 2002].

יצירת חייו נושאת כותרת המהדהדת את שמו: תורה שלמה — אנציקלופדיה תלמודית מונומנטלית המרכזת, פסוק אחר פסוק, את כלל הפרשנות הרבנית — מדרש, תלמוד, פרשנות ימי הביניים — הנוגעת לטקסט התורה. מפעל שנמשך עשרות שנים ויצא לאור בכרכים רבים מאוד, ביקש להיות ממצה לחלוטין: לאסוף את כל מה שבמסורת הוא כשר, כלומר מה שהועבר והתקבל כדין. הצירוף בין שם המשפחה — הכשרות, התקפות — לבין שאיפת היצירה — לתעד את השרשרת המקובלת כלגיטימית — מעניק לשם משמעות כמעט סמלית.

לאחר שהשתקע בארצות הברית ובארץ ישראל, המשיך Menachem Mendel Kasher את מפעל המחקר שלו בשאלות של הלכה מודרנית: לוח השנה, קו התאריך הבינלאומי, מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל בראשית דרכה. יצירתו מעידה על האופן שבו האורתודוקסיה המלומדת התמודדה עם אתגרי המאה ה-20 מבלי לנתק את עצמה משלשלת המסורת — מאמץ של נאמנות שהיסטוריונים של היהדות המודרנית הציבו במרכז ניתוחיהם [Hayoun, Le Judaïsme moderne, 1992]. השם Kasher אינו עוד רק מילה: הוא חותמה של חיים שהוקדשו לקביעת מה שבמורשת ישראל הרבת-שנים נותר תקף וראוי להעברה.

השם המשפחתי "כשר" מוגדר כשם עברי מודרני [Q47104560 — Wikidata]. הגדרה זו של "מודרני" ראויה לבחינה מעמיקה, שכן היא מחברת בין שתי תולדות: זו העתיקה של השורש כ-ש-ר, וזו המאוחרת של גיבוש שמות המשפחה היהודיים.

עד לפרשת הדרכים של המאות ה-XVIII–XIX, קהילות יהודיות רבות, ובייחוד אשכנזיות, לא נקטו בשמות משפחה תורשתיים קבועים, אלא בכינויי ייחוס ("בן פלוני"), בכינויים או בשמות תפקיד. כפיית שמות המשפחה בידי המדינות — האימפריה ההבסבורגית, פרוסיה, האימפריה הרוסית — במסגרת מדיניות האמנציפציה והפיקוח המנהלי, הפכה את עולם השמות. האמנציפציה, כפי שהראתה Annie Kriegel, הייתה תהליך דו-משמעי: היא פתחה את שערי הציבוריות תמורת עיצוב מחדש עמוק של הזהויות, שהשמות הם אחד מסימניו [Kriegel, Les Juifs et le monde moderne, 1977]. באותו אופק ממש נשתלת גם מחשבת האמנציפציה אצל Moses Mendelssohn, דמותו הפותחת של היהדות המודרנית [Bourel, Moses Mendelssohn, 2004].

לתנועה ראשונה זו נוספת, במאה ה-XX, גל ההעברתה של השמות שנלווה לציונות ולהקמת מדינת ישראל. רבים מן העולים החליפו שמות משפחה גלותיים בשמות עבריים המבטאים עוז, אדמה, אור או מידה טובה. קטלוגי האונומסטיקה המרכזיים מתעדים בדיוק את יצירת השמות העבריים בעלי המשמעות [The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel; Family Names in Israel]. "כשר" — שם-מידה המבטא כשירות והתאמה — נובע ככל הנראה מדינמיקה כפולה זו: עתיק בשורשו, מודרני בשימושו כשם משפחה. כאן נענות זו לזו הזיכרון והארכיון: המסורת מעניקה את המשמעות, וההיסטוריה האחרונה מעניקה את השם.

מעבר לנושאי השם עצמם, המושג כשר — התואם, הכשיר, התקף — נכנס לתהודה עם הדיונים הגדולים של המחשבה היהודית העכשווית על הדין, הנורמה והאתיקה. שכן להיות כשר פירושו לעמוד ביחס של ציות ונאמנות למצוות הקודמת לסובייקט.

הפילוסופיה של Emmanuel Levinas הרהרה בדיוק בבכורה זו של החובה: החוק היהודי, רחוק מלהיות פורמליזם, הופך בה למקום שבו נבחנת האחריות כלפי הזולת, שבו הסובייקט מכיר בעצמו כמי שהוטל עליו ייעודו עוד בטרם בחר. Catherine Chalier הראתה כיצד Levinas שואב מן המקור העברי כדי לחשוב על קדמות הדין על פני החירות, על ההתאמה שאינה משעבדת אלא מרוממת [Chalier, La trace de l'infini, 2002]. מנקודת מבט זו, הכשר אינו אך ורק התקפות הטכנית של חפץ פולחני: הוא סימן של סדר שבו האדם מסכים להכשיר את עצמו, להתאים עצמו לדרישה העולה על גדותיו.

Shmuel Trigano, מצדו, עשה את התורה מקורה של פילוסופיה פוליטית ממשית, שבה תקפות המעשים וההתאמה לדין מייסדים את מוסד הקהילה ואת עצם האפשרות של החיים המשותפים [Trigano, Philosophie de la Loi, 1991]. השם "Kasher" נמצא כך טעון, מעבר לאנקדוטה הגנאלוגית, בכובד ספקולטיבי: הוא מכנה את הנקודה שבה הנורמה והוויה חופפות, שבה הכשרות הפולחנית הופכת למטאפורה של יושר אתי ופוליטי. שם המשפחה של ההתאמה נוגע בכך בלב שאלותיה התובעניות ביותר של המודרניות היהודית על משמעות הדין.

בסיומו של מסע זה, השם "Kasher" מצטייר פחות כסימנה של שושלת ביולוגית ייחודית ומתגלה יותר כתמציתו של מושג יסוד ביהדות: ההתאמה, הכשירות, התקפות. הנגזר מהשורש העברי כ-ש-ר, המעוגן כבר במקרא ופרוש על פני ההלכה הרבנית, המילה חצתה את הלשונות היהודיות — יידיש, יהודית-ערבית — עד שהתקבעה כשם משפחה בעת החדשה [Origins of Jewish Names ; Q47104560 — Wikidata].

הדמויות שנשאו שם זה ממחישות, כל אחת בדרכה, את עשרו: ההיסטוריון Aryeh Kasher, חוקר מדוקדק של היהדות הקדומה ומאבקיה להכרה; הרב Menachem Mendel Kasher, בונה התורה שלמה, שהקדיש את חייו למלאכת המיפוי של כל מה שהמסורת רואה כמועבר כדת וכדין. בין המלגות הביקורתית לבין האמונה הרבנית, בין השורש הקדום לבין ההתעברות המודרנית, השם Kasher מבטא שאיפה אחת: היושר, התקפות, ההתאמה לסדר מסוים. שם-מידה הוא — ונושא בקרבו, למי שמתבונן בו, את כל המתח הפורה של היהדות בין התורה שנתקבלה לבין חירות פרשנותה — אותו מתח שבו הזיכרון וההיסטוריה, ללא הרף, עונים זה לזה.