משפחת Kahnweiler

משפחת Kahnweiler משרישה את שורשיה ביהדות הגרמנית של הדרום-מערב, בין הפלטינאט הריני, הדוכסות הגדולה של Baden לבין Württemberg. קהילות אלו, המכונות יהודי הכפר (Landjuden), התפרנסו ממסחר זעיר, מתיווך בסחר בקר, מהלוואות ומלאכת יד, ברשת של כפרים שבהם בית הכנסת, המקווה ובית המדרש עיצבו קיום שהיה גם רעוע וגם עמוק בחיי קהילה. מתוך קרקע זו צמחו המידות היגעניות והסולידריות שיניחו לימים את יסודות שגשוגה של המשפחה.

במאה ה-19, עם ההשכלה המתקדמת שהוענקה ליהודי המדינות הגרמניות, עברו חלקים מן המשפחה ל-Mannheim ול-Stuttgart, מרכזים גדולים של מסחר ופיננסים. אביו של Daniel-Henry, Julius Kahnweiler, ודודו מצד אמו, השתייכו לאותו מעמד בורגני יהודי גרמני שעסק בסחר מתכות יקרות ובמימון בינלאומי, עם ענפים ב-London וב-Paris. המעבר הזה מן הכפר אל המטרופולין, מבית הכנסת הכפרי אל הבורסה, מסכם את גורל היהודים הגרמנים בדורה של האמנציפציה: שילוב כלכלי מהיר, התבוללות תרבותית עמוקה בבילדונג הגרמנית — תרבות עיצוב העצמי שאותה אימצה הבורגנות היהודית בלהט מיוחד.

סיפור זה מצטרף אל הזרם הגדול של הWissenschaft des Judentums, "מדע היהדות", שביקש — מ-Leopold Zunz עד Hermann Cohen — לגשר בין נאמנות למסורת לבין כניסה מלאה לתרבות הגרמנית [Trautmann-Waller, 1998]. משפחת Kahnweiler לא הייתה משפחת חכמים, אך היא נשמה את אותו אוויר: זה של יהדות מעובדת, מתוקנת במנהגיה, פנויה לאוניברסלי מבלי לכפור במקורותיה. קראו בה את Goethe לא פחות משמרו את זכר החגים. המתח הפורה הזה בין שייכות לבין פתיחות — שאותו הגיעה הפילוסופיה היהודית-גרמנית לדרגה נדירה — הוא הרקע האינטלקטואלי של השושלת [Bienenstock, 2009].

דניאל-הנרי Kahnweiler נולד ב-25 ביוני 1884 ב-Mannheim, במשפחה אמידה שבה תרבות ומסחר משמשים בערבוביה. בני משפחתו ייעדו אותו לעולם הפיננסים, ובצעירותו נשלח לפריז וללונדון כדי ללמוד את מלאכת הבורסה ותיווך ניירות הערך. המשפחה ציפתה ממנו שיֵמשיך את המסורת המסחרית; הוא עצמו, כבר בנעוריו, נהג לבקר במוזיאונים, קרא בכתבי הפילוסופים ונלהב לאמנות בת-זמנו.

המתח בין הייעוד הפנימי לבין ציפיות המשפחה הוא מוטיב מוכר בקרב הבורגנות היהודית הגרמנית, שבה העלייה הכלכלית נועדה לפתוח בפני הבנים את שערי נכסי הרוח. המשפחה נכנעה בסופו של דבר: על-פי דבריו של Kahnweiler עצמו, דוד אחד הסכים להעניק לו שהות ומשקל כסף צנוע כדי לנסות את מזלו במסחר בציורים, ובלבד שיוותר על כך אם המיזם ייכשל. ההכשרה האינטלקטואלית הקפדנית הזו, התרבות הגרמנית של הקריאה והניתוח, יטביעו את חותמן על כל שיטתו כסוחר: במקום שאחרים רכשו מתוך אינסטינקט, Kahnweiler חשב, כתב ותיאורטיזן.

ניתן למצוא בהכשרה זו את חותמה של מסורת יהודית ממש, אותה מסורת שבה הדעת אינה תכשיט אלא חובה. הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, מ-Maïmonide ועד המפרשים, כבר עשתה מן הלימוד צורה של עבודת אלוהים [Frank & Leaman, 2003]. מחולנת, דרישה זו הופכת אצל Kahnweiler לאתיקה של היכולת להבחין: להאמין לא מתוך התלהבות עיוורת, אלא מתוך הבנת המעשה האמנותי. כפי שכותב Hayoun, הפילוסופיה היהודית-גרמנית תמיד קשרה את הדעת לאחריות כלפי האמת [Hayoun, 2023].

באביב 1907, בהיותו בן עשרים ושלוש, פתח Daniel-Henry Kahnweiler גלריה קטנה ברחוב Vignon 28, בפריז. באותה שנה סיים Picasso את Les Demoiselles d'Avignon, יצירת-מניפסט שKahnweiler ימנה בין ההתגלויות המכריעות של חייו. במהרה נקשר המוכר הצעיר לקבוצת ציירים שלא זכו אז להבנה, ואף ליחס מבזה: Picasso, Braque, Derain, Vlaminck, ובקרוב גם Fernand Léger ו-Juan Gris.

מחוותו של Kahnweiler הייתה בעלת אומץ יוצא דופן. במקום למכור עסקה-עסקה, כרת עם ציירוו חוזי בלעדיות, שהבטיחו להם הכנסה קבועה תמורת כלל יצירתם. כך שחרר אותם מהסלון, מהביקורת ומהשוק המיידי, ומנח להם את החופש להמציא שפה פלסטית חדשה לגמרי. Kahnweiler סירב במכוון לרעש: לא הציג בסלון, שמר על גלריתו הרחק מההמולה, ושם את הימורו על הטווח הארוך ועל האמונה. האמון שהעניק לנעלם, ההימור על הזמן נגד האופנה — הם ביטויה של מידה אחת: הנאמנות לאלה שבחרת.

Kahnweiler היה גם מוציא לאור. הוא פרסם ספרי אמנים המאחדים טקסטים של משוררים — Apollinaire, Max Jacob, Gertrude Stein — ותחריטים של ציירוו, ועשה מהספר עצם דיאלוג בין הכתוב ובין הדימוי. נטייה זו לספר, לברית שבין טקסט וצורה, אולי אינה זרה לרגישות יהודית עתיקה — זו של עם שהתרבות החזותית שלו קיימה תמיד יחס אינטימי עם הכתב הקדוש [Revel-Neher, 1992]. כתיאורטיקן, כתב מאוחר יותר את Der Weg zum Kubismus ("La Montée du cubisme"), ניסיון ראשון לפרשנות שיטתית של התנועה, שבו הוא מגן על הרעיון שהקוביזם אינו הרס אלא הבנה חדשה של המציאות.

מלחמת העולם הראשונה שברה את המומנטום. Kahnweiler, אזרח גרמני המתגורר בפריז, נפגע ישירות: כבר באוגוסט 1914 נאלץ לברוח לשווייץ כדי שלא יוּשם במעצר כנתין אויב. במשך כל הסכסוך חי בגלות בBerne ובRome, בעוד המדינה הצרפתית, בשנים 1914–1915 ולאחר המלחמה, הניחה את הגלריה שלו תחת עיקול כרכוש אויב. מלאיו — מאות יצירות של Picasso, Braque, Gris, Léger, Derain, Vlaminck — הוחרמו.

הדרמה הגיעה לשיאה בשנים 1921–1923, כאשר רכוש מעוקל זה פוזר בארבעה מכירות פומביות בHôtel Drouot. כשנמכרו בזול בידי המנהל הצרפתי, הבדו היסוד של הקוביזם נמכרו באדישות עוינת, וגרמו מכה הן לעושרו של Kahnweiler והן לקוהרנטיות של אוסף היצירות שאסף בסבלנות. עבור תולדות האמנות היה זה אסון: פיזור אנסמבל ייחודי.

מצב כפול זה — גרמני לגבי צרפת, יהודי לגבי כולם — מבשר את הגורל הטראגי של המאה. Kahnweiler חווה בבשרו את דו-המשמעות של ההשתייכות, את עמדת הזר שהמסורת היהודית הגתה עליה מאז יציאת מצרים: «כי גרים הייתם בארץ מצרים». הזיקה לזר אצלו אינה תיאוריה אלא ניסיון חיים של פגיעוּת. על אף החורבן, לא וויתר: כבר ב-1920 פתח מחדש גלריה תחת שם אחר, galerie Simon, השתתף עם Élie Lascaux, ושיחזר בסבלנות, יצירה אחר יצירה, את מה שנהרס. עקשנות זו בפתיחת דף חדש, הסירוב להשמדה, שייכת למידה שההיסטוריה היהודית מכירה היטב: ההתמדה מול הצרה, התיקון — תיקון סבלני של העולם השבור [Askénazi, 1999].

מכל הקשרים שרקם Kahnweiler, העמוק מכולם היה זה שחבר אותו לצייר הספרדי Juan Gris. כסוחר הבלעדי של האמן, היה גם ידידו, בן סודו ומשענתו בימי המחלה שסוף סוף לקחה אותו בשנת 1927, בהיותו בן ארבעים. Kahnweiler שמר על Gris בחייו; על זכרו שמר אף יותר.

עם מות הצייר, פנה Kahnweiler לכינון יצירתו ולהכרתה, ובשנת 1946 חיבר מונוגרפיה שנחשבת עד היום למקור יסוד: Juan Gris, sa vie, son œuvre, ses écrits. הוא אסף, אימת ותיעד, והפך את נאמנותו לעבודה מלומדת. מסירות זו לזכרו של ידיד שהלך לעולמו ממחישה בצורה מופתית ערך מכונן: החסד של אמת — הטובה האמיתית, שהמסורת היהודית מחשיבה לנעלה מכל, שכן אין בה ציפייה לגמול — הטיפול במת, במי שלעולם לא יוכל להשיב תודה.

כאן מאשרים זה את זה הן זיכרון המשפחה הן הארכיון: העדויות שנמסרו על ידידות Kahnweiler-Gris מוצאות את מעגנן במסמכים, במכתבים ובקטלוגים. המעלה אינה אגדה; היא מבוססת על עקבות. בתנועה זו נשמע הד מחשבה יהודית של אחריות כלפי הזולת, שבה פניו של האחר — אפילו פניו של מת — מחייבות [Abécassis, 1987]. Kahnweiler, איש המבט, ידע להביט בידידיו גם בתוך ההיעדרות.

מלחמת העולם השנייה מחזירה, באופן נורא עוד יותר, את טרגדיית 1914. כיהודי, נאלץ Kahnweiler לנטוש שוב את הכול. בתקופת הכיבוש, גלריה שלו "הוּארית": כדי להצילה מהחרמה הנאצית, הוא מעביר את ניהולה לגיסתו, Louise Leiris, שאינה יהודייה, אשר תפתח אותה לשגשוג תחת השם גלריה Louise Leiris. הוא עצמו נמלט לאזור הדרום, ללימוזן, חי בהסתר תחת זהות מזויפת בשנות החשכה הקשות ביותר, ניצל בקושי מהגירוש שפגע בכה רבים מקרוביו.

ההימחקות הכפויה הזו, ההישרדות החשאית בלב צרפת של הסיגרים, חורטת את גורל Kahnweiler בתוך הטרגדיה הקולקטיבית של יהדות אירופה. הסולידריות המשפחתית שהצילה אותו — אומץ לבה של Louise Leiris, נאמנות חוג המקורבים — מספרת משהו על ההדדיות שהייתה, עבור משפחות רבות כל כך, החומה האחרונה. עם השחרור, Kahnweiler מחזיר את מקומו; הציירים שתמך בהם מוכרים כעת בכל העולם, Picasso בראשם, שלו נשאר עד מותו אחד הסוחרים ובני השיח המועדפים עליו.

עשורי חייו האחרונים הם של ההכרה וההוקרה. כתיאורטיקן וכמספר זיכרונות, הוא מפרסם את שיחותיו והגיגיו, מוסר את חזונו על הקוביזם ועל ייעוד הסוחר. הוא נפטר בParis ב-11 בינואר 1979, בגיל תשעים וארבע, לאחר שחצה כמעט את כל המאה. הדאגה הזו להנחיל, להסביר, להשאיר עקבות כתובות, מאריכה דרישה יהודית מובהקת: זו של הזכור, מצוות הזיכרון, החובה לספר לדורות הבאים את מה שנראה ונחיה [Yerushalmi, 1984].

שושלת Kahnweiler ממחישה מסלול מופתי של היהדות הגרמנית המודרנית: יצאה מכפרי Palatinat, עברה דרך עולם הפיננסים של Mannheim, והגיעה — בדמותו של Daniel-Henry — ליצירה תרבותית בעלת היקף עולמי. אך אם יש למנות, מבין כל המידות, את זו שהמשפחה הזו הביעה בצורה הטובה ביותר, הרי היא הנאמנות — אותה צורה של חסד המורכבת מאמונה בזולת, מתמיכה בו טרם בוא ההכרה, ומשמירה על זכרו אף מעבר למוות.

נאמנותו של Kahnweiler לציירים הנסתרים שלו, שהוא שחרר מן השוק כדי שיוכלו לחדש ולהמציא; נאמנות עקשנית שניצבה מחדש על רגליה פעמיים לאחר שנחרבה על ידי המלחמה והשנאה; ונאמנות, לבסוף, לידיד שנפטר, Juan Gris, שאת יצירתו הוא הנחיל לדורות מתוך עמל של חוקר ועד ראייה. נאמנות זו מצטרפת אל זיכרונה הגדול של ישראל — אותו עם שעשה מן הזיכרון מצווה ומן הנאמנות לברית לב אתיקתו. בכך ששינה את מבט המאה על האמנות, הגשים Kahnweiler בדרכו החילונית מחווה עתיקת יומין: לשמור על מה שנמסר לפיקדון, ולהעבירו שלם. בעולם התמונות, היה איש הספר.