הספר הגדול — Kahn-Freund

הקדמה

השם המורכב Kahn-Freund שייך לאותה קטגוריה ייחודית של שמות משפחה אשכנזיים המאחדים שתי שושלות במילה אחת, ומעידים על אסטרטגיית זהות משפחתית האופיינית לאורח החיים היהודי-גרמני של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. המרכיב הראשון, Kahn, הוא אחת הצורות הוורנקולריות הגרמניות של התואר הכוהני כֹּהֵן, המציין את המשוייכים לצאצאיו המשוערים של אהרן, אחי משה, ומכאן את השייכות לטבקת הכוהנים של בית המקדש בירושלים. המרכיב השני, Freund (״ידיד״ בגרמנית), משתייך להיפך לאותה קבוצה נפוצה ביותר של שמות יהודיים-גרמניים שאומצו בעידן האמנציפציה, כאשר הצווים הקיסריים וחקיקת המדינות הגרמניות חייבו את המשפחות היהודיות לשאת שם משפחה קבוע ואזרחי.

תולדות שושלת זו, כפי שניתן לשחזרן, ניתנות לתיעוד בוודאות רק מן הפנייה אל המאה העשרים, דרך דמותו של נציגה המפואר ביותר, Otto Kahn-Freund (1900–1979), משפטן שנולד בפרנקפורט על נהר המיין, גלה ללונדון בשנת 1933, והוכר כאחד ממייסדי דיני העבודה הבריטיים המודרניים ודיני הרווחה החברתית ההשוואתיים האירופיים. מעבר לאישיות זו, הספר הגדול הנוכחי שם לו למטרה להשיב את המשפחה אל תוך הרקמה הרחבה יותר של יהדות הריין ויהדות פרנקפורט, שתולדותיה מתועדות מכל עבר בארכיון העירוני, הקהילתי והאקדמי.

הספר הגדול הזה מבחין בקפדנות, כשיטתו, בין מה השייך לזיכרון המועבר — המסורת של ייחוס כוהני, ההכרה בשייכות לכוהנים — ובין מה השייך להיסטוריה המבוססת על שטרי מעמד אישי, רשומות קהילתיות ופרסומים מדעיים. כפי שמזכירים אותנו המחקרים על הארגון החברתי והמשפחתי של החברות היהודיות, המשפחה בהן מהווה פחות יחידה ביולוגית גרידא ויותר מוסד הנושא מעמד, זיכרון והמשכיות, שבו השם עצמו משמש כארכיון [Rozen, 2014]. ברוח זו אנו ניגשים לשושלת Kahn-Freund: שם שבו ניתן לקרוא כאחד הן את התביעה הקדמונית לכהונה, הן את ההשתלבות המתוארכת היטב במודרניות המשפטית של אירופה.

פרק 1: השם וההטעמה הכוהנית

המרכיב הראשון של שם המשפחה, Kahn, ראוי לבחינה מדוקדקת. באונומסטיקה היהודית האשכנזית, כהן הוליד משפחה רחבה של צורות: Cohen, Kohn, Kahn, Kahane, Katz (ראשי תיבות של כהן צדק), ואף Kaplan באזורים הסלאביים. הצורה Kahn, הנפוצה במיוחד באזור הריין, באלזס ובארצות דוברות גרמנית, מהווה את ההסתגלות הגרמנית של התואר — שכן המילה הגרמנית Kahn פירושה "סירה", דבר שאפשר למשפחות רבות, בעת אימוץ שמות המשפחה בכפייה, להסוות מאחורי מילה גרמנית פשוטה זהות כהנית עתיקה.

היגיון הקריאה הכפולה הזה — מילה גרמנית חולינית המכסה תואר עברי קדוש — אופייני לתקופת האמנציפציה. נשיאת שם המעיד על מוצא כהני לא הייתה מקרית: מדובר היה בשמירה, בתחום האזרחי והחילוני שכפה המדינה, על זהות דתית ומעמדית המועברת מאב לבן. שכן מעמד הכהן אינו נרכש ואינו נבחר: הוא מתקבל בייחוס פטרילינארי, ועמו זכויות מוגדרות בחיי בית הכנסת — העלייה הראשונה לתורה, נשיאת כפיים (ברכת כהנים), וכן איסורים ריטואליים ספציפיים, בפרט בכל הנוגע למגע עם המתים ולנישואין.

המסורת לפיה משפחות הנושאות שם הנגזר מכהן אכן צאצאות של אהרן שייכת, בעיני ההיסטוריון, לזיכרון המסורת יותר מאשר לראיה מסמכית: אין שום שרשרת גנאלוגית רציפה שיכולה לחזור עד לעת העתיקה. ואולם, תודעת השייכות הכהנית מיבנה ביסוס עמוק את זהות המשפחות הנוגעות בדבר ואת מנהגיהן, וזה הפירוש שיש ליתן לרשומה המכנה את Kahn-Freund "משפחה כהנית". חקר המבנים המשפחתיים היהודיים בימי הביניים ובעת החדשה מראה עד כמה מעמד העברי ורשתות הקרבה הנחו ברית הנישואין, התפקידים הקהילתיים והזיכרון הלינאג'י [Ray, 2020]. ואם עבודות אלה עוסקות בעיקר בעולם הספרדי, הרי שעיקרון העברת המעמד הכהני בייחוס פטרילינארי תקף, במידה זהה, לכלל העולם היהודי — אשכנזי כספרדי.

ואשר למרכיב השני, Freund

פרק 2: היהדות הפרנקפורטית, קרקע הלינאז

בפרנקפורט אם מיין נכנסת שושלת Kahn-Freund להיסטוריה המתועדת. עיר חופשית זו של האימפריה הכילה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמפוארות ביותר בגרמניה, שאת שורשיה ניתן לאתר בימי הביניים, ואשר הJudengasse שלה — סמטת היהודים — היתה, מן המאה ה-16 עד המאה ה-19, אחד המרכזות האינטלקטואליים והפיננסיים של היהדות האירופית. מתוך קהילה זו יצאו שושלות בעלות שיעור קומה כגון Rothschild, Speyer ו-Oppenheim.

בשנת לידתו של Otto Kahn-Freund, בשנת 1900, עמדה הקהילה היהודית של פרנקפורט בשיאה. האמנציפציה, שהושגה במהלך המאה ה-19 ועוגנה בחוקת האימפריה הגרמנית, אפשרה לבורגנות היהודית להשתלב במלואה בחיים הכלכליים, המקצועיים והתרבותיים של העיר. פרנקפורט הייתה אז מרכז מרכזי של Wissenschaft des Judentums — "מדע היהדות" — של היהדות הליברלית ושל האורתודוקסיה החדשה שהונחתה על-ידי Samson Raphael Hirsch, וכן קוטב אוניברסיטאי מן השורה הראשונה: אוניברסיטת Goethe נוסדה בה בשנת 1914, בין השאר הודות למנופת משפחות יהודיות.

בסביבה זו, משפחות יהודיות משכילות שילבו נאמנות למסורת הדתית — מודגשת עוד יותר כאשר היה בהן מודעות לייחוס כהונתי — ועם הזדהות נחרצת עם האידיאלים של הBildung, אותה תרבות הומניסטית ומשפטית גרמנית. בדיוק שייכות כפולה זו מאפיינת את משפחת Kahn-Freund: שורשית בזיכרון הכהונה, ופנויה אל מקצועות המשפט והידע. ההיסטוריוגרפיה של המשפחה היהודית מדגישה כי, בחברות אלו, הבית נותר המקום הראשוני של ההעברה, מארגן מעמד שירש, חינוך דתי ושאיפה לאינטגרציה [Rozen, 2014].

יש להיזהר עם זאת: אין, עד היום, תיעוד נגיש ומאומת המבסס את הגנאלוגיה העולה המדויקת של משפחת Kahn-Freund מעבר לדורו של Otto. פנקסי הקהילה הישראלית של פרנקפורט, השמורים בחלקם, יהוו את המקור המתאים ביותר לשחזורה; בהיעדר בחינה ישירה שלהם, נימנע מלאשר ייחוסים שהארכיון טרם מתיר לנו לסמן.

פרק 3: Otto Kahn-Freund, התעצבות של משפטן גרמני

Otto Kahn-Freund נולד ב-17 בנובמבר 1900 בפרנקפורט על המיין, בתוך אותה בורגנות יהודית משכילה שתיארנו זה עתה. הוא רכש השכלה משפטית באוניברסיטאות הגדולות של גרמניה בתקופת רפובליקת וויימאר — עת שבה המדע המשפטי הגרמני, מחמיר ורווי ויכוחים תיאורטיים כאחד, הפיץ את זוהרו על כל אירופה היבשתית. שם קיבל את ההכשרה הדוגמטית הקלאסית של המשפטן הגרמני, המשלבת משפט רומי, משפט אזרחי והרהור על יסודות הסדר המשפטי.

בשנותיה האחרונות של רפובליקת וויימאר, עלה Otto Kahn-Freund לכס השיפוט ומונה לשופט בבית הדין לעבודה של ברלין (Arbeitsgericht). שם התגבשה שאיפתו הגורלית לדיני העבודה, תחום צעיר שנולד מן התיעוש ומן ההישגים החברתיים שבאו בעקבות המלחמה. רפובליקת וויימאר בנתה מערכת מתקדמת של יחסי עבודה, המושתתת על הכרה בוועדי עובדים, משא ומתן קיבוצי וערכאות שיפוט ייחודיות לעבודה. Kahn-Freund היה שחקן ומתבונן בשורה הראשונה של מערכת זו.

הקריירה הגרמנית שלו נקטעה בצורה אלימה, כפי שהיה אופייני לתקופתו. בשנת 1933, זמן קצר לאחר עלייתו של Adolf Hitler לשלטון, הוציא Otto Kahn-Freund, בתוקף תפקידו כשופט עבודה, פסיקה שפגעה באינטרסים של המשטר החדש — פסיקה שהכירה בזכויותיהם של עובדים שפוטרו מתחנת הרדיו הציבורית. עצמאות שיפוטית זו עלתה לו בפיטוריו מתפקידו. כיהודי וכמי שנחשב עוין לנאציונל-סוציאליזם, הוא נפגע, כמו שאר הפקידים היהודים, מן החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי מאפריל 1933, שהוציא את היהודים ואת המתנגדים מהמינהל הציבורי ומן הערכאות השיפוטיות בגרמניה. שייכותו הכפולה — כיהודי וכשופט שומר חוק — עשתה אותו לאחד מקורבנות הכנעת הרייך הבלתי ספורים, ואילצה אותו לצאת לגלות.

פרק 4: הגלות הלונדוני והיסוד מחדש של יצירה

בשנת 1933, עזב Otto Kahn-Freund את גרמניה לטובת הממלכה המאוחדת, והצטרף לגל האינטלקטואלים, המלומדים והמשפטנים היהודים שהברבריות הנאצית השליכה על דרכי הגלות. לונדון הפכה, עבור דור זה, לארץ קליטה ולמקום של יצירה מחודשת: London School of Economics and Political Science (LSE), בפרט, קיבלה רבים מן הפליטים הללו והפכה למוקד חדשנות במדעי החברה ובמדעי המשפט.

הגלות הכתיבה למשפטן תקומה אינטלקטואלית של ממש. מי שהוכשר במשפט הגרמני, נאלץ Kahn-Freund לאמץ את שיטת ה-common law הבריטית, שיסודותיה — עליונות הפסיקה, הסתייגות מקודיפיקציה, ותפיסה רצונית וחוזית של יחסי העבודה — נבדלו תכלית ההבדל מן המסורת היבשתית. במקום להיכנע לעקירה זו, הפך אותה למצע ליצירה מקורית. לאחר שחזר ללמוד משפט אנגלי, התקבל ללשכת עורכי הדין, ולאחר מכן הצטרף ל-LSE שם לימד משפטים, ונעשה לאחד מגדולי התחום הבלתי מעורערים.

בתקופה הלונדונית הזאת גיבש Kahn-Freund את תפיסתו המכוננת של דיני העבודה הבריטיים. הוא טבע, בין היתר, את המושג המשפיע של "ריסון קולקטיבי" (collective laissez-faire), שבו תיאורט את המאפיין הייחודי אז של השיטה הבריטית: משפט עבודה הנשען לא על התערבות חקיקתית של המדינה, אלא על אוטונומיה של השותפים החברתיים ועל משא ומתן קולקטיבי מרצון בין איגודי עובדים למעסיקים. ניתוח זה, שהציב את חופש החוזה הקולקטיבי במרכז יחסי העבודה, הפך לפרשת מפתח להבנת הייחוד הבריטי, והותיר את חותמו לאורך זמן על ההוראה והדוקטרינה.

לאחר שהתאזרח כאזרח בריטי, מגלם Otto Kahn-Freund את דמות הגולה שאינו מסתגר בתוך עצמו, אלא מייסד מחדש תחום דעת שלם בארץ המארחת. מסלול חייו ממחיש את האופן שבו הגירתם הכפויה של משפטנים יהודים גרמנים הפרתה עמוקות את המחשבה המשפטית האנגלו-סכסית של המאה העשרים, ושתלה על האדמה הבריטית את הדיוק המושגי ואת החשיבה השיטתית שירשה ממסורת גרמנית.

פרק 5: אוקספורד, ההשוואה המשפטית ותורת ההעברות

עיטור קריירתו של Otto Kahn-Freund היה מינויו, בשנת 1964, לכס הפרופסורה למשפט משווה באוניברסיטת Oxford (Chair of Comparative Law), שם מילא את מקומן של דמויות מופת בתחום. המעבר מה-LSE ל-Oxford הבשיל את מעמדו כגדול המומחים למשפט משווה בממלכה המאוחדת ושזר אותו בתוך המסורת היוקרתית של האירודיציה האוקספורדית — אותה אוניברסיטה שספרייתה הבודליינית שומרת, בין אוצרותיה, על כתבי היד העבריים היקרים ביותר באירופה.

ב-Oxford הרחיב Kahn-Freund את יצירתו מדיני עבודה אל עיון כולל יותר במתודה ההשוואתית. תרומתו המפורסמת ביותר בתחום זה היא הגותו על מושג ה"השתלה המשפטית" (legal transplants) — כלומר, העברת מוסדות או כללים משפטיים ממערכת לאומית אחת לאחרת. בהרצאה שהפכה לקלאסיקה, טען כי האפשרות להשתיל מוסד משפטי ממדינה למדינה תלויה פחות בגורמים טכניים ויותר בהקשר הפוליטי, החברתי והמוסדי; כללים מסוימים, הקשורים עמוקות למבנה הכוח של חברה נתונה, אינם ניתנים להשתלה ללא דחייה. מסלול חייו שלו — זה של משפטן גרמני שהושתל בעולם ה-common law — הקנה להגות זו עומק קיומי מובהק.

סמכותו זכתה להכרה בהצטיינויות אקדמיות ואזרחיות רמות: הוא הוכתר לאביר (knight bachelor), נבחר כחבר ה-British Academy, וקיבל דוקטורטים רבים לשם כבוד, הן בבריטניה הן ביבשת. גשר חי בין המשפט הקונטיננטלי ודיני האנגליה, בין המסורת הגרמנית והמחשבה הבריטית, הפך לאחד מאדריכליו המרכזיים של המשפט החברתי ההשוואתי האירופי, והניח יסודות לדיאלוג משפטי חוצה-גבולות שקדם להרמוניזציה מאוחרת יותר של המשפט החברתי במסגרת אירופה הקהילתית.

Otto Kahn-Freund נפטר בשנת 1979. מורשתו נותרת רבת משמעות: דורות של משפטנים שגיבש, דוקטרינות מכוננות הנלמדות עד היום, והוכחה שהגלות, במקום לבצר מחשבה, עשויה דווקא להוליכה אל פוריות חדשה.

פרק 6: זיכרון כוהני וגורלו החילוני

יש, בגורלה של שושלת Kahn-Freund, מתח פורה שפרק זה מבקש לאיר: המתח שבין הזיכרון הכוהני החרות בשם לבין הגורל החילוני בתכלית של נציגה המפורסם ביותר. הכוהן הקדמון היה שומר המקדש, משרת הקרבן, בעל הסמכות המושתתת על מסורת הדם ועל ידיעת התורה. כאלפיים שנה לאחר מכן, הפך יורשו המשוער הרחוק לשומר של סדר אחר — זה של דיני העבודה —, משרת לא של בית מקדש אלא של צדק חברתי, בעל סמכות המושתתת לא על הדם אלא על הידע ועל חריפות הניתוח.

תרגום זה מן הקדוש אל החילוני, מן הכהונה אל השפיטה וההוראה, אינו ייחודי ל-Kahn-Freund: הוא מהווה אחד מחוטי השדרה של ההיסטוריה היהודית המודרנית, שבה הפכה האמנציפציה אליטה דתית לאליטה אינטלקטואלית ומקצועית. אך השם נותר: Kahn ממשיך לאותת, בלב ליבה של הספירה האזרחית החילונית ביותר — בית דין בברלין, קתדרה באוקספורד —, על זיכרונה של ייעוד עתיק מני קדם. הארכיון מאשש כאן את עקשנות השם; המסורה לבדה חושפת את משמעותו הנסתרת.

ואולם יש לומר מחדש ביושר: אם הטענה לכהונה חרותה בשם המשפחה ומהווה חלק מהותי מן הזהות שהמשפחה תבעה לעצמה, אין לה להיות "מוכחת" במובן שבו מבין ההיסטוריון ראיה מסמכית. בדיוק כאן טמון עניינו של הצומת: נקודה שבה הזיכרון המסור (ייחוס לאהרן) וההיסטוריה המבוססת (השם Kahn המתועד, הקריירה המתועדת) משיבים זה לזה מבלי להתמזג. המודעות למעמד שעבר בירושה נותרת, בחברות היהודיות, עובדה חברתית מרכזית, ללא תלות בוודאות הגנאלוגית המוחלטת [Ray, 2020]. השם Kahn-Freund נושא אפוא, בשתי מילים, את כל הדיאלקטיקה של היהדות המודרנית: הנאמנות למוצא קדוש והמחויבות לזמן.

סיכום

הלינאז' Kahn-Freund מציעה, בתמציתיות מרשימה, דמות למופת של גורל היהדות הגרמנית במאה העשרים. שמה עצמו מרכז שתי שכבות של ההיסטוריה היהודית: השכבה הקדומה מעל לזמן של הכהונה, הנישאת באמצעות המרכיב Kahn, והשכבה המודרנית של האמנציפציה וההשתלבות הבורגנית, הנישאת באמצעות המרכיב Freund. מתוך זיכרון כפול זה צומחת מסלולו של Otto Kahn-Freund, שנולד בפרנקפורט בשיא פריחתה של הקהילה היהודית-גרמנית, שפט בימי הרפובליקה של Weimar, גורש בידי הנאצים בשנת 1933, ויסד מחדש על אדמת בריטניה דיסציפלינה משפטית שלמה.

יצירתו — הנחת יסודות דיני העבודה הבריטיים, תורת ההימנעות הקולקטיבית, העיון בהשתלות משפטיות, ומשרת ההוראה האוקספורדית במשפט השוואתי — מעידה כי הגלות, אותה צרה מכוננת בהיסטוריה היהודית, יכולה להפוך למקור יצירה. ככל כך הרבה חכמים יהודים שגורשו מגרמניה, השתיל Kahn-Freund בארץ מקלטו את פירות תרבות משפטית בת אלפי שנים, והשפיע על עיצוב המחשבה של המשפט החברתי האירופי.

נותר, בסיום ספר זה, למדוד את חלקו של המבוסס ואת חלקו של המועבר. קריירתו של Otto Kahn-Freund מתועדת היטב בארכיונים אוניברסיטאיים, בפרסומים מדעיים ובזיכרון המוסדי הבריטי. לעומת זאת, הגנאלוגיה העולה של המשפחה, ובמיוחד השרשרת הכהנית שמזכיר שמה, שייכת לזיכרון שאמיתותו ההיסטורית אינה ניתנת להוכחה. הגינות אפיסטמית זו — להבחין בין מה שיודעים לבין מה שמאמינים, בין ארכיון לבין מסורת — היא העיקרון המנחה של הגראנד ליבר הזה. שמו Kahn-Freund נותר כך כפלימפססט: מתחת לפרשן המשפט של המאה העשרים, הד של כוהן קדמון; מתחת לאזרח הבריטי, זיכרונו של יהודי פרנקפורט.