משפחת Josz

נקודת העיגון התיעודית של השם Josz היא קטלוג של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שפורסם בפלורנסה בשנת 1925 באסופת הוצאת הספרים Israël. חיבור זה מהווה עד היום אחד מכלי העזר המרכזיים לחקר שמות המשפחה היהודיים בחצי האי האיטלקי. Schaerf ריכז בו, לפי סדר אלפביתי, כמה מאות שמות שנשאו משפחות יהודיות איטלקיות, תוך ציון מוצאם הגאוגרפי, הטופונימי או הלשוני, ככל שיכול לזהותו. בכך נכלל גם Josz: לא כמושא של מונוגרפיה, אלא כערך בתוך מלאי רחב שנועד לשמר את עקבותיה האונומסטיות של אוכלוסייה שרשומותיה פוזרו על פני הדורות.

מפעלו של Schaerf השתלב בתנועה רחבה יותר של מיפוי מלומד של שמות יהודיים, שהתנהלה בד בבד עם הסינתזות הגדולות של המזרחנות ושל הסטטיסטיקה הקהילתית בראשית המאה העשרים. עריכת רשימת ה-cognomi שימשה גם מענה לסקרנות אירודיטית וגם כלי מעשי לגנאלוגים, לרבנים ולקהילות המודעות להמשכיותן. השם Josz, שנכלל אצל Schaerf, שייך אפוא לקורפוס המאומת: יהדותו האיטלקית אינה השערה, אלא עובדת קטלוג.

הקושי מתחיל כשמבקשים לדייק את מוצא השם. האונומסטיקה היהודית האיטלקית פועלת על פי כמה היגיונות מוכרים: שמות טופונימיים, הנגזרים משם עיר או אזור מוצא (Modena, Ravenna, Ancona, Volterra); שמות הנגזרים משמות עבריים או מתרגומיהם; שמות מקצוע; ולבסוף שמות שהגיעו עם גלי ההגירה הרצופים, ובפרט האשכנזיים והספרדיים. קצרות השם Josz, סיומתו ב--sz שאינה שייכת לפונטיקה האיטלקית המקובלת, מפנה לעבר מוצא טרנס-אלפיני — גרמני או מרכז-אירופי — שלאחר מכן עבר איטלקיזציה, או שנרשם כמות שהוא בקהילות צפון חצי האי. פרשנות זו נותרת בגדר הסביר ולא המוכח; רק מסמכים נומינטיביים יכולים לאמת אותה.

מה שוודאי, לעומת זאת, הוא המסגרת ההיסטורית הכוללת: יהודי איטליה חיו היסטוריה ארוכה של השתלבות עירונית ותנועתיות, שבה שמות נעו עם המשפחות, השתנו בהתאם לשפות הקולטות, ולעיתים קרובות שמרו בתוכם עדות לאחר-מקום גאוגרפי. השם Josz מעיד על היסטוריה זו של מחזוריות, שאת זיכרונה הגרפי קיבע Schaerf.

הפיזיונומיה של השם Josz מעוררת חקירה של שורשיו הלשוניים. שלושה מסלולים עיקריים ראויים לבחינה, תוך שקילת סבירותו של כל אחד מהם.

המסלול הראשון, וככל הנראה המפתה ביותר, מקשר את Josz לאזור הגרמני ומרכז אירופה. הכתיב sz, המוכר מהונגרית (שם הוא מסמן את הצליל s) ונוכח בתעתיקים גרמנו-סלביים, מרמז על משפחה שהגיעה מצפון אירופה או ממזרחה ולאחר מכן התיישבה באיטליה. הקהילות היהודיות בערי צפון חצי האי — Venise, Padoue, Vérone, ערי Piémont ו-Lombardie — קלטו אמנם, כבר מסוף ימי הביניים ובעת החדשה, משפחות אשכנזיות שנמלטו מרדיפות ארצות האימפריה. השם Josz עשוי להיות גרסה או צורה מקוצרת של שם פרטי שהפך לשם משפחה, כגון Josef או Joska (כינוי ל-Josef במרכז אירופה), שנקבע בצורת כתיב השומרת על הגייתו המקורית. השערה זו, ביושר, נסמכת על ניחוש עריכתי בלבד: היא מושתתת על הסבירות הפונטית ועל העובדה המוכחת של נוכחות אשכנזית בצפון איטליה, מבלי שמסמך כלשהו יבסס אותה.

המסלול השני שוקל מקור פטרונימי איטלקי ממש, שבו Josz יהיה הכתיב הקדום של שם שנשתנה לאחר מכן. הסופרים האיטלקים, שהתמודדו עם צלילים זרים, ייצרו תכופות איות משתנים, דבר שיסביר את שרידותה של צורה חריגה ברישומים. במקרה זה, Josz ישתייך לאותם שמות "מאובנים" שSchaerf דאג במיוחד לשמרם.

המסלול השלישי, הדקיק יותר, בוחן קשר אפשרי לעולם הספרדי-ים-תיכוני, שרשתותיו השקו את כל איטליה הטירנית. Livourne, נמל חופשי ו"אומה יהודית פורטוגזית", היה צומת דרכים שבו נפגשו משפחות שבאו מכל רחבי הים התיכון, כפי שהראה בצורה מופתית Lionel Lévy במחקריו על האומה היהודית הפורטוגזית [Lévy, 1999] ועל הקהילה הליבורנאית [Lévy, 1996]. אולם דבר אינו מצביע על כך שJosz שייך לזרם זה; הגיית השם נוטה דווקא נגד שורש איברי. נזכיר מסלול זה כדי לדחותו ביושר.

שלוש השערות אלה ממחישות כיצד שם, בצומת שבין זיכרון המשפחה המשוער והארכיון הלקוני, מתנגד לייחוס מוחלט. היסטוריית השמות היהודיים עשויה מאי-וודאויות פוריות אלה, שבהן עדיפה זהירותו של ההיסטוריון על ביטחונו של בדאי.

יהיה אשר יהיה שורשה המדויק, משפחת Josz חיה במסגרת החברה היהודית האיטלקית, שמאפייניה מתועדים היטב. להבין את הסביבה הזו — להבין את העולם שנשא את השם.

בתקופת הרנסנס ידעו יהודי איטליה מצב פרדוקסלי, שבו השתלבות תרבותית מרשימה התנהלה בצד שבירות משפטית מתמשכת. Robert Bonfil תיאר מצב דו-ערכי זה: היהודים השתתפו בחיים האינטלקטואליים והכלכליים של הערים, אך נשארו כפופים לתקנות מיוחדות, למסים ספציפיים ולאיום החוזר של גירוש או סגירה [Bonfil, 1994]. עיסוק ההלוואה, שנותר זמן רב בידיהם בהיעדר פרנסות אחרות, עיצב את שילובם העירוני. בנקי ההלוואה שהחזיקו משפחות יהודיות בערים ובעיירות היו גורם מרכזי של ניידות ושל כינון שם: לרוב דרך עיסוק זה נשתקעו המשפחות ונודעו בשם יציב.

מוסד הגטו, מן המאה ה-ט״ז ואילך — ונציה ב-1516, רומא ב-1555 — שינה שינוי עמוק את קיום זה. כלואות בשכונות סגורות, פיתחו הקהילות עם זאת חיים דתיים ואינטלקטואליים עזים. בתי הכנסת, אחוות הסיוע ההדדי, בתי המדרש וסדנאות ההעתקה הנציחו את המסורת. ייצור כתבי היד העבריים המקושטים, שנחקר על-ידי Giulia Tamani, מעיד על התוססות התרבותית של קהילות אלה, שידעו להזמין ולייצר ספרים יפים ביופיים [Tamani, 2010]. בעולם הספר והלימוד הזה, כל משפחה חרתה את שמה על קולופונים, פנקסי חברות, מצבות — כל אלה אמצעים שבהם יכול שם-משפחה כגון Josz להימסר מדור לדור.

המחשבה היהודית האיטלקית, שינקה מן הפילוסופיה הימי-ביניימית ומן הקבלה, שרשה עצמה במסורת האינטלקטואלית הארוכה שתיארה Colette Sirat על-פי כתבי יד וספרים מודפסים [Sirat, 1983], ואותה סיכם Maurice-Ruben Hayoun בכרכיו על הפילוסופיה היהודית [Hayoun, 2023]. משפחה יהודית איטלקית שרתה בעולם טקסטים זה, שבו הזהות נבנתה לא פחות על-ידי שייכות לשושלת מאשר על-ידי נאמנות למסורת הלימוד.

מדובר אפוא בסביבה שהיתה כאחד מוגבלת ויוצרת, רופפת ועמידה — היא שעיצבה את אורח חייהם של כל אלה שנשאו, בזמן כלשהו ועל אדמת איטליה, את שם Josz.

שם משפחה אינו רק תווית מנהלית: הוא מאגר של זיכרון. המסורת היהודית מעניקה לשם ערך מיוחד, ומארגת את הכתוב ואת ההעברה ביחס עמוק אל העבר. Léon Askénazi הזכיר עד כמה המחשבה היהודית קושרת יחד את הדיבור ואת הכתב, את המסור ואת הרשום [Askénazi, 1999]. שם כמו Josz נושא בתוכו את הטבע הכפול הזה: הוא גם עקבה כתובה, שנקבעה על ידי הקטלוג של Schaerf, וגם שבר של מסורת משפחתית, שתוכנו המדויק אולי אבד.

Yosef Hayim Yerushalmi הציב את מונחיו של מתח זה ב-Zakhor: הזיכרון היהודי, שנישא זמן רב על ידי הליטורגיה והטקס יותר מאשר על ידי ההיסטוריוגרפיה, אינו מתמזג עם ההיסטוריה הביקורתית [Yerushalmi, 1984]. עבור משפחה כמו Josz, פירוש הדבר הוא שהזיכרון המועבר — המוצא הנתבע, הסיפור על האבות — עשוי להתבדל ממה שהארכיון מבסס או משתיק. ההיסטוריון הנאמן חייב להחזיק את שני הרישומים מבלי לערבבם: מה שהמשפחה מספרת לעצמה שייך לזיכרון; מה ש-Schaerf רושם שייך להיסטוריה; ובצומת שלהם מצטייר דיוקן סביר, שאינו בטוח לגמרי לעולם.

ההרהור הזה על השם מצטרף למדיטציה רחבה יותר על הנחלת היהודים, שהוגים כמו Armand Abécassis חקרו כשתהו על המעבר "מן המדבר אל התשוקה", כלומר על האופן שבו עם בונה את זהותו בתנועה ובציפייה [Abécassis, 1987]. Isaiah Berlin, מצדו, הרהר במתחים של השייכות היהודית במודרניות, בין נאמנות לאמנציפציה [Berlin, 1973]. השם Josz, זעיר בנרטיב הגדול, משתתף אף על פי כן בהיסטוריה הקולקטיבית הזו: הוא אחד מאותם חוטים שבאמצעותם משפחה קושרת את עצמה לקהילה, וקהילה לעם.

כך, חקר שם משפחה שקט הופך להזדמנות להרהר במה שמשמעותו לשאת שם יהודי בהיסטוריה: להיות בו-זמנית החוליה בשרשרת ההעברה ונושא ארכיון בלתי שלם, שהזיכרון נקרא למלא את שתיקותיו בצניעות.

אם שם המשפחה Josz מעוגן באיטליה דרך הקטלוג של Schaerf, ההיסטוריה של המשפחות היהודיות אינה כלואה לעולם בשטח אחד. הדיאספורות מתפרשׂות ומסתעפות, ושם שנקבע בקהילה אחת עשוי לצוץ מחדש במקומות אחרים, נישא על גבי הגירות כלכליות, רדיפות או מיבנויים מחדש של קהילות.

צפון איטליה, ארץ העיגון הסביר של Josz, הייתה מחוברת דרך רשתות מסחר ורבנות לכלל העולם הים-תיכוני ומרכז-אירופה. ערי הנמל, ובראשן Livourne, שימשו כציר מרכזי בין אירופה לצפון אפריקה. עבודותיו של Lionel Lévy הראו כיצד האומה היהודית הפורטוגזית קשרה בין Livourne, Amsterdam ו-Tunis ברשת עצומה של מסחר וסולידריות [Lévy, 1999]. דרך ערוצים אלה, השתקעו משפחות איטלקיות על חופי הים התיכון הדרומיים, בקהילות המגרב.

העולם היהודי הצפון-אפריקאי, עשיר ועתיק ימים, שמר אף הוא את זיכרון שושלותיו. המחקרים על קהילות Tlemcen מאת Eliahou-Éric Botbol [Botbol, 2000], ארכיוני הרבנות של Sidi Bel Abbès, ומכלל עבודות הגנאלוגיה הספרדית, מגלים את צפיפות הקשרים בין המשפחות ואת החשיבות המיוחסת לשמירת השמות. דבר אינו מעיד, לפי מצב המקורות הנוכחי, כי שם Josz התפשט עד למגרב; ראוי אפוא להיזהר מהצהרות שהארכיון אינו תומך בהן. אך המסגרת הכללית — זו של מחזוריות עצימה של משפחות יהודיות בין איטליה לים התיכון — מהווה האופק הסביר שבתוכו כל שושלת איטלקית השתלבה.

תמורות המאות ה-XIX וה-XX — האמנציפציה, האיחוד האיטלקי, ולאחר מכן אסון השואה שפגע קשות ביהודי איטליה — פיזרו ולעיתים השמידו משפחות שלמות. רבים מהשמות שנרשמו על ידי Schaerf ב-1925, ערב חוקי הגזע הפשיסטיים של 1938 והגירושים, ראו את נושאיהם נספים או גולים לצרפת, לאמריקות או לפלשתינה. כך מקבל קטלוג Schaerf, בדיעבד, את ערכו של אנדרטת זיכרון: הוא מקבּע את עקבות שמות שנושאיהם עמדו בקרוב להיעלם. כבר עצם הופעתו של Josz בספר מפקד זה מבטיח לו הישרדות בזיכרון, מעבר לתהפוכות ההיסטוריה.

בסיומו של מסע זה, השם Josz נותר מה שהיה בתחילתו: ערך מתועד בלקסיקון הגדול של האונומסטיקה היהודית-איטלקית, הנישא על ידי הקטלוג של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (1925). עיגונו האיטלקי הוא עובדה מבוססת; מוצאו המדויק נותר סביר ובחלקו ספקולטיבי. פיזיונומיית השם, כתיבו הבלתי שגרתי, מכוונים לשורש שמעבר להרים — גרמני או מרכז-אירופי — שהואיטלק במגע עם הקהילות שבצפון חצי האי: השערה מסתברת שרק חקירה של ארכיונים נומינטיביים תוכל לאשרה.

מה שמחקר זה הצליח להראות הוא שיכול שם צנוע לפתוח על היסטוריה רחבת היקף. מאחורי Josz מצטייר עולמם של יהודי איטליה: עתיקותם, תרבות הספר והלימוד שלהם, מצבם הדו-ערכי של שילוב ושל פגיעות, השתלבותם ברשתות הרחבות של הפזורה הים-תיכונית. בהחזירנו את השם להקשרו זה, כיבדנו את שיעור המתודה של Yerushalmi: לא לבלבל בין הזיכרון וההיסטוריה, אלא להניח להם לנהל דיאלוג ביושרה [Yerushalmi, 1984].

הספר הגדול של Josz הוא, בדרכו, תרגיל בענווה היסטוריוגרפית. אין הוא ממלא את השתיקות בבדיה; הוא שוכן בהן עם כלי המחקר ועם כבוד המסורת. שישמש השם הזה — שניצל מן השכחה על ידי קטלוג ונכבד בספר זה — עדות מתמשכת לנוכחות הבת-אלפיים שנה של היהודים על אדמת איטליה ולרישומם בשרשרת הגדולה של זיכרון ישראל.