משפחת Jesullam

להבין את Jesullam, צריך קודם כל להקשיב למה שטמון בשמם. Meshullam מאושר במקרא העברי כשם פרטי של סופרים, לויים ונכבדים מן השיבה מן הגלות — דמויות הקשורות לבניין המחדש של המקדש ולנאמנות לתורה. השם מביע השלמה, חוב שנפרע, שלום שהושב על כנו; הוא מעמיד את נושאו מלכתחילה בתוך רעיון של שלמות רוחנית. כאשר הוא הופך לשם לינאג', משמעות זו אינה נעלמת: המסורת היהודית רואה בשמות נשאי גורל, ומשפחה המורישה לדורותיה את Meshullam מורישה עמו גם שאיפה לשלמות.

הצורה Jesullam שהעלה Schaerf מעידה על פעולת ההרכבות הפונטיות באיטליה הנוצרית, שבה פקידי מרשם האוכלוסין, נוטריונים ופנקסי הקהילות רשמו שמות יהודיים לפי שמיעתם הלטינית. הווריאציות הללו — Meshullam, Mesullam, Jesullam, Jesulam — אינן שבירות אלא שכבות משקע: כל כתיב שומר בתוכו את זיכרונה של הגייה מקומית. תופעה זו, המשותפת לכלל יהדות איטליה, מגלה כושר הסתגלות שאינו כפירה לעולם: השם מתכופף אל לשון המקום מבלי לאבד את שורשו העברי. בכך משתתפת הלינאג' בסגולה שהגלות נשאה עמה לאורך הדורות — להישאר עצמך בשפת הזולת, נאמנות פנימית מתחת למעטה החיצוני.

דיאלקטיקה זו של השם העברי ושל צורתו הוורנקולרית עומדת בלב המצב היהודי-איטלקי כפי שמתארים אותו ההיסטוריונים: זהות המביעה עצמה בשני רגיסטרים, מבלי שאחד ימחק את האחר [Bonfil, 1994]. זיכרון השם מאשש כאן ומדייק בה-בעת את הארכיון: הוא מאשש את עתיקות יסוד מקראי, ומדייק את הרעיון של רציפות משפחתית לינארית — שכן מה שמורישה הלינאג' הוא קודם כל שם, ולא בהכרח שושלת דם אחת ויחידה.

ההקשר שבו שם Jesullam נושא את שורשיו הוא זה של הקהילות היהודיות באיטליה בשלהי ימי הביניים ובתקופת הרנסנס. Robert Bonfil הראה עד כמה החיים היהודיים בה היו, על אף ה רעועוּת שבמעמד, מוקד של פעילות אינטלקטואלית, כלכלית ודתית ערה: יהודי איטליה ניהלו בנקי הלוואות, עסקו ברפואה, העתיקו והדפיסו ספרים, והחיו חיי בית-כנסת עשירים בשורות ליטורגיות נבדלות — איטלקית, אשכנזית וספרדית [Bonfil, 1994].

בעולם זה, הלמדנות התלמודית ועיון בתורה היו ערכים מרכזיים. משפחות מלומדות הבטיחו את מסירת תורה שבעל פה, קיימו ישיבות ביתיות והעתיקו כתבי יד באיכות יוצאת דופן. Giulia Tamani, במחקרה על כתבי היד העבריים המאוירים מאיטליה, שפכה אור על הקפדה יוצאת דופן זו שהוקדשה לספר הקדוש: יופי ההעתקה היה בה צורה של יראת שמים, דרך לשרת את הטקסט בקישוט לא פחות מאשר בלימוד [Tamani, 2010]. משפחה הנושאת שם של סופר מקראי כמו Meshullam מתכתבת באופן טבעי עם אופק זה שבו אהבת הספר היא מעשה דתי.

גם תולדות יהודי איטליה היו קשורות במעורבות בחיים הקהילתיים: הקהילות כוננו חברות צדקה (חברות), קרנות נדוניה לבנות עניות, וקופות לפדיון שבויים. הצדקה — שתרגומה כ"נדבה" אינו מדויק, שכן היא קודם כל צדק מגיע — עיצבה את חיי הקהילה. אף שאין בידינו מסמך ארכיוני המתעד את פועלו של Jesullam הנזכר בשמו, מבוסס הדבר שכל משפחה שהשתלבה בקהילות אלה נטלה חלק ברקמה זו של סולידריות חובה: להשתייך פירושו לתרום. הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, כפי שחקרה Colette Sirat דרך כתבי היד, העמידה דרישה זו במקום של יסוד לחיים הטובים: הידיעה ללא המעשה נותרת חסרה [Sirat, 1983].

שום היסטוריה של היהדות האיטלקית-ים תיכונית אינה יכולה להתעלם מליוורנו. עיר חופשית שנפתחה ליהודים על-ידי הליוורנינות — כתבי הפטנט של בית מדיצ'י בסוף המאה ה-16 — הפכה ליוורנו למקלט ולצומת דרכים של ה"אומה היהודית הפורטוגזית": אותם ספרדים שמוצאם בקונברסוס האיבריים וחזרו אל היהדות. Lionel Lévy עקב אחר תולדותיה מן הייסוד ועד למאה ה-20, והראה כיצד אומה זו ארגה רשת הקושרת את ליוורנו לאמסטרדם, לתוניס וליתר אגן הים התיכון [Lévy, 1999].

ברשת זו עברו, נפגשו והתחדשו שמות בעלי מרקם עברי ואיברי. הקהילה הליוורנית, המסחרית והקוסמופוליטית, עשתה מן הפעולה הכלכלית אתיקה: המסחר לא היה מנותק מן האחריות הקהילתית, והבתים הגדולים מימנו בתי כנסת, בתי ספר ומפעלי צדקה [Lévy, 1996]. צורתו של השם Jesullam, שבה מבצבץ העברי מתחת לאיטלקית, עולה בקנה אחד עם עולם זה של ביניים לשוני ותרבותי, שבו היו בני אדם בה בעת מבני חצי האי ומן הים התיכון הספרדי.

ליוורנו הייתה גם מוקד עיון ולמדנות: דפוסים עבריים, רבנים בעלי שם, ותכתובת הלכתית ענפה עם צפון אפריקה ועם המזרח. קרינתם של פוסקיה הזינה קהילות בכל רחבי חוף הים התיכון [Lévy, 1996]. לפיכך, שושלת איטלקית שנמשכה אל מסלולה השתתפה בתפיסה חיה של ההלכה — הלכה שאינה נתפסת כקוד קפוא אלא כדיאלוג מתמשך בין הקהילות, שבו שאלה שנשאלה מחוף אחד קיבלה תשובה מן החוף שמולו. אולם הדקדקנות ההיסטורית מחייבת גם לומר את הצד האפל: המקורות אינם מאפשרים לנו לקשור יחיד מוגדר בשם Jesullam לתפקיד רבני בליוורנו. מה שהארכיון מבסס הוא המסגרת; השייכות המדויקת נותרת בגדר הסתברות בלבד.

הרשת הליוורנית קישרה את איטליה לקהילות צפון אפריקה, שבהן הגראנא — יהודי יוצאי ליוורנו, שנקראו כך על שם העיר (ע'ורנא בערבית) — יצרו אליטות של סוחרים ולמדנים בתוניס ומעבר לה [Lévy, 1999]. דרך נתיבים אלה, שמות משפחה איטלו-ספרדיים הסתעפו אל תוניס, אלג'יריה ומרוקו.

תולדות הקהילות האלג'יריות — Tlemcen, Sidi Bel Abbès — נאספו בידי שומרי זיכרונן, בטרם נתפזר. Eliahou-Éric Botbol הקדיש מחקר לקהילת Tlemcen, עיר של תורה וקדושה שבה עיצבו פולחן הרבנים הגדולים ושמירת המסורת את החיים היהודיים [Botbol, 2000]. ארכיוני הרבנות של Sidi Bel Abbès שומרים, מצידם, עדות למעשים שסימנו את הקיום הקהילתי — נישואין, פסיקות, פנקסים [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. מקורות אלה ממחישים נאמנות להעברת הדורות: לרשום, לשמר, לזכור — כדי שהקהילה לא תימחה.

יש לדבר כאן בלשון תנאי, ובכנות. אין שום עדות מתועדת המבססת ענף Jesullam צפון-אפריקאי; פרק זה שייך לזיכרון הנתיבים יותר מלשטר נוטריוני. אך יש בו אמת של הגלות: השמות נודדים, והיחס לזר שטיפחו קהילות אלה — קבלת הפנים של הפליט, ההכנסת אורחים הראויה לגֵּר, הסולידריות בין חופים לחופים — הוא אחד מהמעלות הגדולות שישראל נשא עמו. הזיכרון הקולקטיבי היהודי, כפי שכתב Yerushalmi, מועבר פחות דרך הכרוניקה ויותר דרך הטקס והשם [Yerushalmi, 1984]: מתוך כך, השם Jesullam, בכל מקום שנח, הוא בפני עצמו שבר של זיכרון.

אם ארכיון המשפחה של Jesullam נותר חסר, המחשבה היהודית מציעה מפתח לקריאת מה שנושא שמם. משולם, השלם, מבטא את האידיאל של חיים המונהגים אל מלאות — לא גאוות השלמות, אלא ענוותנות של מי שיודע כי המשימה לעולם אינה גמורה. Léon Askénazi (Manitou) לימד כי המסורת היהודית אינה מורשת לשמור עליה ברדימות, אלא דיבור להיאחז בו ולהחיותו בכל דור [Askénazi, 1999]. שם מקראי המועבר הלאה הוא בדיוק זה: דיבור שהתקבל ומחייב.

Armand Abécassis הראה כיצד המחשבה היהודית נפרשת מהמדבר אל התשוקה, כתנועה נצחית מן התורה אל החיים [Abécassis, 1987]; ו-Maurice-Ruben Hayoun עקב אחר השלבים הגדולים של הפילוסופיה היהודית שביקשה, מן העת העתיקה ועד ימינו, ליישב בין התבונה לבין הגילוי [Hayoun, 2023]. Colette Sirat, בעבודתה על כתבי היד עצמם, הזכירה כי מחשבה זו מגיעה אלינו תמיד דרך ידיים אנושיות — מעתיקים, בעלים, מוסרים — ששמותיהם מקיפים את הקולופונים [Sirat, 1983].

שם, באופן מוצהר כהשערה עורכית, אנו ממקמים את תרומתה למחשבה היהודית של לינאז' הנקרא על שם ההגשמה: לא ביצירה יחידה שנוכל לנקוב בשמה, אלא בהשתתפות האנונימית והנאמנה בשרשרת המסירה. הסגולה כאן אינה הזוהר אלא ההתמדה — ענוותנות של אלה הנושאים את הטקסט מבלי שההיסטוריה תשמור את פניהם. Dominique Natanson עשה ממימד זה את לב עבודת הזיכרון וההוראה שלו: לשמור חי את זכרם של אלה שלפעמים לא נשאר מהם אלא שם [Natanson, 1997].

בסיומו של מסע זה, שושלת Jesullam מתגלה פחות דרך כרוניקה רציפה ויותר דרך מה ששמה מכיל ומה שעולמותיה מושאלים לה. קבוע: השם מופיע ברשימה הגדולה של Schaerf כשם משפחה יהודי מאיטליה, גרסה של השם העברי Meshullam, "המושלם" [Schaerf, 1925]. סביר: חתימתו בקהילות האיטלקיות של הרנסנס, המלומדות והצדקניות [Bonfil, 1994], ולאחר מכן במסלול הים-תיכוני של האומה הפורטוגזית של Livourne [Lévy, 1999]. מועבר ומשוער: ההדים האפשריים לכיוון המגרב והשתתפות שקטה בהעברת המסורת [Botbol, 2000].

מכל המעלות שנשאה זיכרון ישראל, זו שאותה ביטאה שושלת זו, מכולן, בצורה הנאמנה ביותר היא הנאמנות למסירה בגלות — אותה דרך להישאר Meshullam, "מושלם ושלם", בכל צורות הכתיב שכפו עליה לשונות הארצות המארחות. לא האיטלקיזציה של השם, לא דרכי הים התיכון, ולא שתיקת הארכיונים מחקו את השורש העברי: השם עמד איתן. בכך, סיפורם הפרטי של Jesullam מצטרף למעלה המרכזית של הגולה כולה — להישאר עצמך בלשון הזר, לעשות מן הזיכרון מעשה ומן השם הבטחה. כפי שכתב Yerushalmi, עם שורד על ידי מה שהוא מוסר יותר מאשר על ידי מה שהוא מתעד [Yerushalmi, 1984]; ושם זה, צנוע ושלם, הוא אחת מאותן מסירות.