משפחת Illes

הבסיס התיעודי של שושלת Illes הוא עובדה ביבליוגרפית הניתנת לאימות. ספרו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, הנלווה אליו נספח המוקדש למשפחות האצולה היהודיות באיטליה, מבקש להשיב על השאלה: "מי הם, כמה הם, ובאילו שמות נקראים היהודים באיטליה". אופק זה — לסקור, למנות, לשמות — ממקם את המפעל מיד בתוך המודרניות היהודית-איטלקית של ראשית המאה העשרים, זו של קהילה עתיקה שהפכה לנושא חקירתה של עצמה.

הכללת Illes בין דפיו אינה מקרית. שם משפחה שנקלט ברשימה מעין זו חדל להיות תאונת רישום בלבד: הוא הופך לעד על נוכחות, לאות על משפחה שהזדהתה דייה בתוך הרקמה הקהילתית כדי שיצוין שמה. ביהדות איטליה, התגבשות שמות המשפחה ניתנת לצפייה היסטורית: בתקופת הרנסנס נטו משפחות יהודיות איטלקיות לאמץ שמות המשקפים את מלאכתן, כגון Ferrara ("נפח"), או את מוצאן הגאוגרפי, כגון Roman לבאי מ-Roma ו-Veneziano לבאי מ-Venezia. הצורה Illes, קצרה וחסרת שקיפות גאוגרפית מיידית, שייכת ככל הנראה לעורק אחר — זה של השמות הנגזרים משם עברי, ואת ההשערה בדבר כך נעקוב בהמשך.

זכותו הייחודית של Schaerf, ועמה מה שהוא מעניק לשושלת Illes, נעוצה במעלה שהמסורת היהודית מעמידה בראש: הקפדה על מסירת השמות כמות שהם. לשמות בדייקנות, לא להניח למשפחה להימס באלמוניות — זו כבר צורה של צדק, של מתן הצדק לאלה שהיו. המונה פועל כאן בעקבות הסופר: שמירת איות שמו של אדם היא שמירת קיומו.

מה פירוש Illes? בהיעדר אטימולוגיה המוסמכת במפורש עבור משפחה זו, הזהירות מחייבת לדבר בלשון השערה. הצורה קרובה לגרסאות האירופיות של השם Élie — Elias، Illés בהונגרית، Ellès، Illès — כולן נגזרות משמו של הנביא אליהו. בעולם היהודי, שמות משפחה הנגזרים משם פרטי שנשא אחד מן האבות הם מטריצה פורייה; Illes עשוי אפוא לשמר את זכרו של אב קדמון ששמו היה Élie. יש לומר זאת בבירור: זוהי השערה עורכית בלבד, ולא עובדה מוכחת, והמוצא הגאוגרפי המדויק של המשפחה — איטלקי לפי Schaerf — אינו שולל מסלולים קודמים אשכנזיים או ים-תיכוניים.

אך השערה זו, גם אם אינה ודאית, פותחת פתח לעיון שאינו מושתת על ניחוש בלבד. לשאת את שמו של אליהו פירושו לשאת את הדמות המלאה ביותר בתקווה מכל מסורת ישראל: הנביא שלא מת, זה שפותחים לו את הדלת בערב הפסח, זה שמבשר את פיוס הלבבות. המחשבה היהודית עשתה את אליהו לשומר הנאמנות. כפי שכותב Léon Askénazi, המסורת היהודית מבינה את עצמה קודם כל כדיבור המתקבל ומוחיה מחדש, ולא כמורשת קפואה [Askénazi، La parole et l'écrit]. משפחה שאולי שומרת בשמה את עקבותיו של אליהו חורתת בתוך זהותה ממש את מידת הציפייה והנאמנות שהזיכרון הקולקטיבי של ישראל מייחס לנביא. הארכיון אינו מוכיח זאת; ההדהוד, לעומת זאת, הוא ממשי.

בהיעדר מסמכים השייכים במישרין למשפחה, לא ניתן לשחזר את Illes בנאמנות אלא על ידי הארת הסביבה שיצרה אותם: היהדות האיטלקית של תקופת הרנסנס והעת החדשה. Robert Bonfil הראה עד כמה ידעה קהילה זו, מיעוטית ולעתים קרובות נתונה לכפייה, לפתח בכל זאת חיים אינטלקטואליים, דתיים וכלכליים בעלי עושר יוצא דופן, שבהם הרב, הרופא, הבנקאי והמשכיל חיו זה בצד זה באותו מרקם עירוני [Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy]. במסגרת זו — זו של הcomunità במרכז איטליה ובצפונה, עם בתי הכנסת שלהן, חברות הצדקה שלהן, חברה קדישא וחברות הנדוניה — שם כגון Illes מקבל את משמעותו החברתית.

שתי מעלות יסודיות עיצבו את החיים הקהילתיים הללו, וראוי לקשרן אל עולמם של Illes שכן הן היוו את מסגרתו המחייבת. ראשית, הצדקה המאורגנת: הקהילות האיטלקיות מיסדו את ערבות ההדדית, נידנו בנות עניות, פדו שבויים, דאגו לחולים — הצדקה לא הייתה בהן מחווה פרטית אלא חובה קולקטיבית, גילום של העיקרון כל ישראל ערבים זה לזה. שנית, אהבת הספר. Giulia Tamani חקרה את הדרם של כתבי היד העבריים המאוירים שנוצרו באיטליה, עדים לתרבות שאיחדה את היראה עם היופי ועשתה את הטקסט הקדוש ליצירת אמנות [Tamani, Manoscritti ebraici decorati in Italia]. גם אם Illes לא הותירו לנו שם סופר או מעתיק שניתן לזהות, הם השתייכו לאותה ציביליזציה, שבה ידע תלמודי וטעם אסתטי לא היו נפרדים זה מזה.

שם משפחה יהודי-איטלקי מהעת החדשה אינו מובן במנותק מן המוקדים הגדולים של מפגש ותסיסה שהיו הנמלים החופשיים. Livourne תופסת כאן מקום ייחודי. Lionel Lévy תיאר את "האומה היהודית הפורטוגזית" אשר מ-Livourne ארגה רשת המקשרת את Amsterdam ל-Tunis, והפכה את העיר הטוסקנית לצומת בולטת של המסחר והתרבות הספרדיות בין השנים 1591 ו-1951 [Lévy, La Nation juive portugaise]. בעולם זה נדדו המשפחות, שינו את גדת נהרן, ושמותיהן הלכו עמהן; משום כך שם שנרשם באיטליה עשוי להיות מפוזר הרחק מעבר לחצי האי.

סביר אפוא — אף כי אין על כך תיעוד הנוגע למשפחה עצמה — שגם שושלת Illes השתתפה, כמו כה רבות אחרות, בתנועות הללו: Toscana ונמליה, ולאחר מכן חופי צפון אפריקה שבהם הייתה הנוכחות הליבורנזית חזקה. Lévy עקב במדויק אחר שקיעתה של דיאספורה זו ב-Le dernier des Livournais, וחשף את עמידתה של זהות מסוימת עד לתוך המאה העשרים [Lévy, La Communauté juive de Livourne]. מה שפרק זה יכול לקבוע בוודאות הוא הערכים שגילמו אותם סוחרים-למדנים: הפעולה הכלכלית שנועדה לשרת את הקהילה, והפתיחות לזר. הנמל החופשי היה מקום שבו קבלת האורח — הפליט האיברי של אתמול, הסוחר המזרחי של היום — לא הייתה מנוסה בלבד אלא מהותית לשגשוג המשותף. שושלת Illes, אם אכן נסעה בנתיבים הללו, אימצה לה את ההכנסת האורחים הים-תיכונית, שהיא אחת מן המעלות הגדולות של הדיאספורה.

ההמשך הטבעי של מסלולי הסחר הליוורנזיים היה המגרב, שבו נפגשו קהילות ילידיות עם מהגרים שהגיעו מאיטליה ומספרד. Eliahou-Éric Botbol תיעד את חייה וגורלה של הקהילה היהודית של Tlemcen, מרכז עתיק של תורה רבנית וקדושה עממית [Botbol, Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen]. בסמוך, ארכיוני הרבנות של Sidi Bel Abbès שומרים על הזיכרון המנהלי והדתי של קהילה צעירה יותר, שנולדה מן הקולוניזציה ומן ההגירות הפנימיות [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

שום מקור שנסקר אינו מעיד במפורש על נוכחות Illes בקהילות אלה; הקשר נותר בגדר ההסתברות, ארוג בדרך היקש עם מסלוליהן של משפחות יהודיות-ליוורנזיות. ואולם ראוי להעניק את הכבוד הראוי למה שנשאו קהילות אלה של צפון אפריקה, ומה שכל שושלת שעברה בהן יכלה לאסוף בדרכה: יראת שמים שורשית, דבקות בהלכה כפי שחיו אותה יום יום, ועבודת-הצדיקים הגדולים. ההוקרה לצדיקים בTlemcen, הנאמנות לבתי הדין הרבניים של Sidi Bel Abbès — שניהם מבטאים דבר אחד: החוק היהודי לא נשא כעול אלא נאהב, ועבר מדור לדור כנכס היקר מכל. זוהי רציפות ההלכה, המנהג והלימוד שהזיכרון הקולקטיבי שומר מחופים אלה — ואליה הייתה משפחה שבאה מאיטליה מתחברת באופן טבעי.

שחזור משפחה שארכיונה אומר מעט מאוד מחייב הרהור על הדרך עצמה שבה עושים היסטוריה. Colette Sirat הראתה, בחקרה את הפילוסופיה היהודית בימי הביניים דרך כתבי היד שלה, כמה המחשבה היהודית שורדת רק בזכות חומריותן השברירית של העותקים ובזכות סבלנותם של המעתיקים [Sirat, La philosophie juive au Moyen Âge]. כמו כן, Maurice-Ruben Hayoun מזכיר כי הפילוסופיה היהודית היא דיאלוג מתמשך בין השכל למסורת הנגלית, שאינו נסגר לעולם על עצמו [Hayoun, La philosophie juive]. השושלת Illes, שממנה אין בידינו אלא שם, היא מקרה קיצוני של שבריריות זו: היא קיימת משום שחכם אחד רשם אותה, והיא מחייבת אותנו לחשוב מה פירוש הדבר להתקיים בתוך הזיכרון.

Armand Abécassis תיאר את התנועה הזו ממדבר לתשוקה כמבנה עצמה של החוויה היהודית: עם המתקדם נשוא ציפייה [Abécassis, La pensée juive]. שמם של Illes, שמא הד לאליהו נביא הציפייה, מרכּז בדרכו מבנה זה. ו-Dominique Natanson, דרך יצירת הזיכרון וההשכלה שלו, מראה כי אין משפחה יהודית שמבינה את עצמה מחוץ לקשר הפדגוגי המחבר את החיים אל הנעלמים [Natanson, Mémoire Juive & Éducation]. הסגולה שפרק זה מגלה אינה עוד של אב קדמון מסוים אלא של השושלת כשלעצמה: היכולת להתמיד באמצעות השם, לעשות מן הזיכרון מעשה, לסרב לשכחה. בכך, Illes, עמומים ככל שיהיו בארכיון, שותפים מלאים למה שYerushalmi כינה חובת הזיכרון של ישראל [Yerushalmi, Zakhor].

בסיום חקירה זו, הכנות מחייבת להודות במצרות היסוד שנוסד: Illes היא משפחה יהודית מאיטליה, המוכחת על ידי מסמך בטוח אחד בלבד — מפקד האונומסטי של Samuele Schaerf שפורסם ב-Florence בשנת 1925. השאר — האטימולוגיה הקשורה לנביא Élie, המחזורים הליוורניים, ההמשכים המגרביים — שייך לסביר או לסברה, וספר הגדול הזה סימן זאת בכל עמוד במקום להסוות זאת כוודאות. דווקא בפער בין המעט שיודעים ובין הרבה שניתן להתבונן בו שוכנת האמת של שושלת קטנה מן הגלות.

אם יש לנקוב, מבין כולן, במעלה שביטאה שושלת זו בצורה המיטבית, אין זו יצירה מזהירה ואף לא מורה מפורסם — הארכיון אינו שומר על כך עקבות, והיה חוסר יושר להמציאה. מדובר במשהו צנוע יותר ועמוק יותר: ההתמדה בזיכרון, נאמנותו של שם העובר דורות ומסרב לדעוך. אולי נישאת על ידי דמותו של אֵלִיָּהוּ, שומר התקווה, משפחת Illes מגלמת את המעלה המרכזית של ישראל שהיא שמירת השם והמסירה — אותה אמונה שניתחה Yerushalmi בדקות כה רבה, שהזכירה היא מצווה. בעצם ההימשכות, בהיאספה בידי המפקד ואחר כך בידי הקורא, שושלת Illes שותפה לשמירה הגדולה של עם שעשה מן הזיכרון את בריתו.