משפחת Ilf

הפטרונים Ilf ניתן לקרוא תחילה כעובדה לשונית. המאגרים הגדולים של האונומסטיקה היהודית המזרחית, ובמיוחד עבודותיהם של Alexander Beider על שמות האימפריה הרוסית ושל Lazar Menk על השמות היהודים-גרמניים, הראו עד כמה היווצרות שמות המשפחה היהודיים נשמעת ללוגיקות ניתנות לזיהוי: נגזרות משמות פרטיים, מטופונימים, ממקצועות, או ראשי תיבות המכווצים תואר, תפקיד או ייחוס [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est]. קצרותו של Ilf, יחד עם מוצאו הרוסי המוכח [Q111889687 — Wikidata], מכוונת בתוקף לקטגוריה האחרונה: זו של שמות-ראשי-תיבות, שבהם כל אות היא ראש מילה.

מנהג זה אינו אנקדוטי; הוא אומר דבר-מה עמוק על היחס היהודי לתורה ולדעת. בתרבות הרבנית האשכנזית, הקיצור — ראשי תיבות, "ראשי מילים" — הוא אמנות בפני עצמה, שירשה את הדרך שבה ייבשו מפרשי ימי הביניים את שמות הרבנים ואת הנוסחאות הקדושות [Kanarfogel, 2013]. לתת שם באמצעות ראשי תיבות פירושו לחרוט בתוך הפטרונים עצמו זיכרון מלומד, עקבותיו של אב-קדמון חכם או של כבוד קהילתי. כך, עוד לפני שהוא שושלת, Ilf כבר הוא צופן שיש לפענחו — וההיסטוריה תזכור כי נושא השם הפך אותו, בדיוק, לכינוי ספרותי הבנוי על ראשי תיבותיו שלו, כאילו ביקש להכפיל בתנועה מודרנית נוהג בן אלפי שנים.

נטייה זו לתמציתיות ולמשמעות הנסתרת מחזירה אל מידה אשכנזית מרכזית: ענוות הדעת, המעדיפה את הרמז על פני ההצגה. התרבות האינטלקטואלית של היהדות בימי הביניים, שממנה צומחת האונומסטיקה המזרחית, העריכה את ההעברה הדיסקרטית, את השם המסתיר שושלת של לימוד מבלי להכריז עליה [Soloveitchik, 2014].

העיגון הגאוגרפי של השם Ilf, רוסי בלשונו [Q111889687 — Wikidata], ממקם אותו במרחב תחום המושב — אותו שטח נרחב שבמערב ובדרום האימפריה הצארית שבו הוקצתה האוכלוסייה היהודית לגורלה. בתוך מרחב זה, Odessa תופסת מקום ייחודי. עיר צעירה, נמלית, פתוחה אל הים התיכון ואל אירופה, היא משכה במאה ה-19 אוכלוסייה יהודית רבה — סוחרת ומשכילה — שעיצבה בה זהות מקורית, יהודית עמוקה ומודרנית בתכלית [Levenson, 2012].

בסביבה זו משתרשת ההיסטוריה המתועדת ביותר של השושלת: זו של משפחת Fainzilberg מ-Odessa, שבנה Ilya (שנולד ב-1897) נטל בדיוק את שם העט Ilf. העיר הייתה אז, לצד Varsovie ו-Vilna, אחד ממוקדי התחייה התרבותית היהודית, שבה יידיש, עברית ורוסית דרו בכפיפה אחת ונאבקו על נפש הנוער שעמד בפרשת דרכים [Bechtel, 2002]. היידיש, שפת הדיבור של קהילות אלה, הייתה אז בשיא עלייתה הספרותית, והפכה לכלי של מודרניות יהודית [Baumgarten, 2002].

ממטריצה אודסאית זו יורשת שושלת Ilf סגולה שהמסורת היהודית מחשיבה בה ערך עליון: המעורבות בחיי הכלל של העיר והפתיחות אל הזר. יהדות Odessa הפכה את היחס אל האחר — אל המלח היווני, אל הסוחר האיטלקי, אל הפקיד הרוסי — לא לאיום אלא לאופק, וגילמה את אכסנייתה כלפי הגר שהתורה מעמידה אותה כמצווה החוזרת ונשנית. משפחת Fainzilberg-Ilf, בני מלאכה ואינטלקטואלים של עיר-עולם זו, הייתה עד לכך.

נקודת הגיבוש של השושלת היא איש ויצירה. איליה ארנולדוביץ' פיינזילברג, שנולד באודסה בשנת 1897 למשפחה יהודית, בחר לעצמו שם עט ספרותי — אילף — שנוצר מקיצור ראשי תיבות שמו, שיטה המחזירה, בלב המודרניות הסובייטית, את האמנות היהודית הקדומה של הראשי תיבות. כעיתונאי ולאחר מכן כסופר, יצר יחד עם Evgueni Petrov אחד מן הזוגות המפורסמים ביותר בספרות הרוסית של המאה העשרים.

מן השיתוף הזה נולדו שני רומנים סאטיריים שהפכו לקלאסיקות: שתים עשרה הכיסאות (1928) ועגל הזהב (1931), שגיבורם הפיקרסקי Ostap Bender נותר דמות אוניברסלית של תושייה וחריצות. הצמד פרסם אף הוא, עם שובם ממסע לארצות הברית, יומן מסע צלול ואירוני על אמריקה. יצירה זו מעידה על מעלה הטבועה עמוק במסורת הנבואית של ישראל: הצדק באמצעות הסאטירה, אמנות אמירת האמת לבעלי השררה מאחורי מסכת הצחוק. במשטר שבו הדיבור החופשי הלך והצטמצם, האירוניה של אילף ופטרוב המשיכה, בדמויות אחרות, את הפונקציה הביקורתית שהיהדות מפקידה בידי אלה היודעים לקרוא בשם לצביעות ולהבל.

גורלו של איליה אילף היה קצר: הוא נפטר מן השחפת בשנת 1937, בגיל שלושים ותשע, וייתכן שמותו המוקדם הציל אותו מן הטיהורים שעתידים היו לפגוע בכה רבים מן האינטלקטואלים היהודים הסובייטים. יצירתו, סקרנותו לצילום ומבטו החד על העולם עושים אותו לגלגול של התרומה היהודית לתרבות הספרותית של המאה. בכך, שושלת אילף נרשמת בתוך התנועה הגדולה של כניסת יהודי מזרח אירופה ומרכזה אל עולם הספרות והאמנות של המודרנה — תנועה שהיסטוריונים הראו עד כמה הייתה בה בעת גם שחרור וגם חשיפה [Silverman, 2012].

מאחורי הסופר, יש להבין עולם שלם של ידע ומסירה. השושלת Ilf, כמו המשפחות היהודיות ממזרח אירופה שממנה היא יוצאת, נמצאת בנקודת המפגש בין תרבות דתית עתיקה לבין מודרניות חילונית. השליטה במילים, החיבה לניסוח, הבקיאות בשפות אחדות — עברית של בית הכנסת, יידיש של הבית, רוסית של העיר — הם הירושה הישירה של ציביליזציה של הטקסט [Baumgarten, 2002].

כאן, המסורת המשפחתית וארכיון ההיסטוריה מהדהדים זה את זה. העובדה שצאצא של משפחה יהודית מזרחית נעשה לאמן של השפה הרוסית, בעודו נושא שם שעשוי לרכז בתוכו שושלת של אנשי ספר, ממחישה את הרציפות הנסתרת שבין עיון תלמודי מסורתי לבין יצירה ספרותית מודרנית. התרבות האינטלקטואלית של Ashkenaz בימי הביניים עשתה מן הפרשנות, הדיאלקטיקה והדקדוק הלשוני מעלות דתיות [Kanarfogel, 2013]; אותה דרישה של דיוק ממצאת את עצמה, בנוסח אחר, בכתיבה הסאטירית של המאה העשרים.

מסירה זו לא הייתה אינטלקטואלית בלבד. היא נלוותה, בקהילות שמהן יצאו ה-Ilf, ברקמה צפופה של יראת שמים יומיומית וסולידריות, שבה קיום המצוות והצדקה (tsedaka) עיצבו את חיי היומיום [Baumgarten, E., 2014]. הטוב לזולת, הדאגה לעני ולחולה, העזרה ההדדית בקהילה: מנהגים אלה, שאינם מרשימים כיצירה שפורסמה, מהווים את הבסיס המוסרי שממנו צומחות האישיויות הנעלות.

האופי האשכנזי של השם Ilf [Q111889687 — Wikidata] מפנה אותנו, מעבר לתחומי האימפריה הרוסית, אל ההיסטוריה הארוכה של יהדות מרכז אירופה — האשכנז כמשמעה המדויק — שקהילותיה הריינוויות והדנוביות היו ערש הולדתה. שם התגבשו, כבר בימי הביניים, צורות החיים הדתיים, המשפט והקהילה שהגירות מאוחרות נשאו מזרחה [Woolf, 2015].

ההיסטוריה הכלכלית של יהודי אירופה מראה כיצד קהילות אלו, שנכלאו זמן רב בתפקידים מוגדרים — מסחר, הלוואה, מלאכת יד, תיווך — ידעו להפוך אותם לכלי הישרדות ותרומה [Toch, 2013]. חיי "החצר", אלה של היהודים בשירות הנסיכים, ידעו גדולות ואסונות, שמשפטו הרועש של Joseph Süss Oppenheimer הוא הפרדיגמה שלהם [Mintzker, 2017]. כלכלה מיוחדת זו נשענה גם על מחזור של ידע וסודות, אמנות תיווך בין העולם הנוצרי לעולם היהודי שההיסטוריונים האירו את מנגנוניה העדינים [Jütte, 2015].

ההלכה, חוק ישראל, היתה החוט המנחה של מסע ארוך זה. כתיבתה לא פסקה מלהתאים עצמה לעולמות משתנים, מפראג הלמדנית ועד פרשבורג האורתודוקסית, מבלי לנתק את הקשר עם המסורת [Kahana, 2015]. השושלת Ilf, בהיותה יוצאת מעולם זה, יורשת את המעלה הזו: הנאמנות היוצרת, היכולת לשמר מורשת תוך חידושה. אותה אנרגיה עצמה, משוחררת מן הדת, היא שתניב את החדשנות הספרותית של המאה העשרים.

אף שושלת יהודית במזרח אירופה אינה חוצה את המאה העשרים מבלי לשאת עמה את חותם אלימות ההיסטוריה. משפחת Ilf, שהיתה שרשרת לאודסה ולמרחב האוקראיני, ידעה בהכרח את צלם של הפוגרומים הצאריסטיים, את תהפוכות המהפכה, ולאחר מכן את השואה, שב-Odessa עצמה השמידה חלק עצום מן האוכלוסייה היהודית בשנות הכיבוש 1941–1944. עובדה זו, איומה ככל שתהיה, שייכת להיסטוריה הקולקטיבית יותר מאשר לארכיון המשפחתי בלבד, והיושרה מחייבת לנקוב בשתיקה זו בשמה: מן השושלת של Ilf לאחר המלחמה, עדויות הן דלות ומפוזרות.

Ilya Ilf, שנפטר בשנת 1937, לא ידע את הקטסטרופה. אך יצירתו, זכרונו, והעובדה הפשוטה שהוא ממשיך לחיות בספרות העולמית — מהווים, כל אחד מהם, ניצחון על המחיקה. יחסו של העם היהודי למלחמה לעולם לא היה של הלל; הוא היה יחס של התנגדות דרך הזיכרון ודרך הדיבור. ומשום כך, שמירת שמו של Ilf חי היא קיום מצוַת זכרון — זכור, «זכור» — שהיא בלב ליבה של זהות ישראל.

שיבוצו זה בתולדות הסוערות של המאה מקשר את גורלה הייחודי של המשפחה לגורלה של ציביליזציה יהודית שלמה במרכז ומזרח אירופה, שתחייתה התרבותית הייתה עזה ושברירית כאחת, נישאת על ידי יחידים מאירי פנים על שפת התהום [Bechtel, 2002]; [Silverman, 2012].

בסיום מסע זה, שושלת Ilf מופיעה כמיצוי — כדמות שם-הסיגל שלה — של הרפתקאת היהדות במזרח אירופה. נולדה במרחב הרוסופוני של תחום המושב, שרשרה בעולמה היהודי והקוסמופוליטי של Odessa, והעניקה למאה, בדמותו של Ilya Ilf, קול ספרותי אוניברסלי. היא ממשיכה, מעבר לשברי החילון, את המורשת הלמדנית של האשכנז: פולחן המילה המדויקת, אמנות הקיצור, הנאמנות היוצרת למסורת הטקסט.

מכל המעלות שנשאה המסורת היהודית לאורך הדורות, הצדק שבדיבור הוא שאותו ביטאה שושלת זו על הצד הטוב ביותר. האירוניה הצלולה של Ilya Ilf, סירובו לשוא ולזיוף, מבטו החושף מבלי להרפות לרגע את חוסר אונו בפני בעלי הכוח — כל אלה מנציחים בצורה מודרנית וחילונית את הפונקציה הנעלה ביותר שמכיר היהדות בדיבור: לומר את האמת, לחשוף את העוול, לעמוד בסירוב על ידי הזיכרון ועל ידי הצחוק. בכך, שמו הקצר של Ilf נרשם בשרשרת הארוכה של אלה שבישראל עשו מן המילה מעשה של צדק.