משפחת Ibn Habib

השם Ben Habib נחלק בתוך התנועה הגדולה של אימוץ שמות משפחה קבועים בקרב יהודי חצי האי האיברי והמזרח. הוא מופיע ברשימות הייחוס של שמות המשפחה הספרדיים, לצד שמות אחרים הנגזרים משורשים ערביים ועבריים, עדות לדו-קיום הממושך של התרבויות בחצי האי האיברי ובאגן הים התיכון [List of Sephardic Jewish surnames — Wikipédia].

השורש השמי ח-ב-ב, המשותף לעברית ולערבית, מבטא אהבה וחיבה. המילה הערבית ḥabīb — "אהוב", "ידיד אינטימי" — סיפקה מלאי אונומסטי שירשו אותו יהודי אל-אנדלוס והמזרח, כדוגמת שמות רבים אחרים מן האנדלוס שנוצרו על פי התבנית ibn + שם ערבי. הצורה המעוברתת Ben Habib והצורה הערבית-אנדלוסית Ibn Habib מציינות אותה שייכות; הצורה המלוּוֶנת והמלוּטֶּנֶת Habib, המופשטת מהחלקיק, התפשטה בקהילות לאורך שוליו של הים התיכון.

יש להבחין, מבלי לערבב, בין מספר מוקדי שמות זהים. השם מצוי בקרב משפחות דוברות ערבית בסהר הפורה וביתן, שם Habib הוא שם פרטי שגור; הוא מופיע גם כשם משפחה ספרדי ממסורת איברית. אין כל בסיס לטענה על מוצא אחד ומשותף לכלל נושאי השם: האונומסטיקה מזמינה כאן לזהירות. מה שניתן לקבוע, לעומת זאת, הוא שהצורה Ibn Habib / Ben Habib ידעה, בתחום הספרדי, ייצוג מלומד בולט במאות ה-15 וה-16, שעליו יסתמך עיקרו של ספר זה.

כדי לעמוד על הופעת השם, יש לתאר לעצמנו את הצפיפות האינטלקטואלית יוצאת הדופן של יהדות חצי האי האיברי במאות השלוש עשרה והארבע עשרה. Tolède, בירתו הסמלית של יהדות זו, ראתה פריחתן של שושלות חכמים שהשפעתן חרגה הרבה מעבר לגבולות חצי האי. דמותו של Meïr ben Todros ha-Levi Abulafia, שהמחקר מציג אותו כמייסד ממש של הספרות הרבנית בארץ האיברית, ממחישה את יוקרתן של בתי המדרש התולדניים ואת תפקידם המכונן בהלכה [Ben-Shalom, 2007]. באותה תקופה, התרבות החילונית והפיוטית הספרדית התגלמה בסופרים כדוגמת Todros ben Judah ha-Levi Abulafia, שיצירתו השירית נותרת עד היום עדות מרכזית לציוויליזציה היהודית-אנדלוסית [Sefaria, 2024].

בסביבה זו חל, בפנות המאות השלוש עשרה והארבע עשרה, מפנה מכריע: הגעתו לקסטיליה של רבי Asher ben Yehiel (הרא"ש), שבא מן העולם האשכנזי, ייסד מחדש את הלימוד בTolède וקירב בין המסורות הרבניות של הצפון והדרום [Ray, 2004]. יהדות חצי האי האיברי הייתה אפוא, ערב הרדיפות, מפגש דרכים שבו נפגשו פילוסופיה, קבלה, שירה ומשפט רבני.

המשפחות הנושאות את השם Ibn Habib השתייכו לרקמה המלומדת הזו. על פי המסורת שמסרו צאצאיהן, ושמסלולה העתידי של השושלת מאשש אותה, הן היו מיושבות בקסטיליה לפני הגירוש. יש להיזהר כאן מכל שחזור גנאלוגי מלאכותי: המסמכים הקדומים ל-1492 הנוגעים דווקא למשפחה זו הם נדירים. אך העובדה שבניה מופיעים, כבר בדורו של הגלות, כחכמים ושלמים בתורתם, מניחה יסוד של שורשיות עתיקה בישיבות האיבריות. השבר של 1492 עשה מיורשיה של תרבות רבת-דורות מעבירי-מסורת: הם נשאו עמם, על דרכי הגלות, את הזיכרון החי של ספרד ואת כלי עיונה — כלים שהדור הבא עתיד היה לשים לשירות יצירה שנותרה מפורסמת.

הדמות המפוארת ביותר של הלינאז' היא ללא ספק רבי יעקב בן שלמה אבן חביב (בערך 1445–1515/1516). נולד בקסטיליה, עזב את ספרד בעת גירוש 1492 ופנה, כמו כה רבים מן הגולים הספרדים, אל האימפריה העות'מאנית, שם התיישב בסלוניקי. עיר זו, שהייתה אז בתנופת גאות תחת חסות הסולטנים, הפכה לאחד ממרכזי היהדות הספרדית הגדולים וקיבלה אוכלוסייה יהודית שעתידה הייתה להפוך לרוב בה.

בסלוניקי תכנן יעקב אבן חביב וחיבר את יצירתו הגדולה, עין יעקב — אסופה נרחבת של הקטעים האגדיים, סיפורים, משלים, תורות מוסריות ואגדות, המפוזרים בתלמוד, בצירוף פירושים. מפעל זה נענה לצורך ששעת הגלות הכתיבה: לשמר ולהנחיל את המורשת הרוחנית התלמודית לציבור שבמבוכת הפיזור היה לו גישה מועטת יותר לדקויות ההלכה מאשר לתורות המעשירות את הנפש. הספר זכה להצלחה עצומה ונדפס פעמים רבות, והפך לאחד הספרים המופצים ביותר ביהדות, הנוכח בבתים אין-ספור ובבתי מדרש עד ימינו.

עין יעקב מגלם באורח מופתי את גאוניות דור 1492: להפוך את אסון הגירוש למפעל הצלה. בכנסו את האגדה המפוזרת, הגיש יעקב אבן חביב לתפוצות מורשת נישאת, הניתנת להעברה ולנחמה. מפעלו הוסיף ונשלם לאחר מותו בידי בנו לוי, שמסעו עתיד היה להעביר את מרכז הכובד של המשפחה אל ארץ ישראל.

רבי לוי בן יעקב אבן חביב (בערך 1480–1545), הידוע בראשי התיבות רלב״ח, נולד בזמורה שבקסטיליה ויצא עם אביו בדרכי הגלות. נעוריו בפורטוגל הוטבעו בחותם גזירות הגיור הכפוי של שנת 1497 — ניסיון שזכרו ליוו אותו לאורך כל ימיו. לאחר מכן פנה לארצות המזרח ובסופו של דבר השתקע בירושלים, שם הפך לרב הראשי של הקהילה ולפוסק הלכה מוכר בכל רחבי העולם הספרדי. שאלותיו ותשובותיו (שאלות ותשובות) מעידות על בקיאות ועל חריפות שעשו אותו לאחד הפוסקים המוערכים ביותר בדורו.

שמו של הרלב״ח נקשר לאחד הוויכוחים הגדולים ביהדות המאה השש-עשרה: הפולמוס סביב חידוש הסמיכה הרבנית הקדומה. בשנת 1538, בצפת, נסה מעגל של חכמים בהנהגת רבי יעקב בירב לחדש סמיכה זו, שנפסקה מן העת העתיקה, מתוך תקווה — שזנה את עצמה מן האחרית-הימים של שנות הגירוש — לכונן מחדש בית דין עליון, את הסנהדרין. לוי בן חביב, ראש קהילת ירושלים, התנגד בתוקף ליוזמה זו, תוך שהוא מערער על לגיטימיותה ההלכתית ועל הסמכות שביקשה צפת להפעיל על חשבון העיר הקדושה. הוויכוח, שנוהל בכתב בעוצמה רבה, הסתיים בכישלון מפעלו של בירב. מחלוקת זו, מעבר לממדיה המשפטיים, חושפת את המתחים המוסדיים ואת הציפיות האסכטולוגיות של יהדות שנבנתה מחדש על חורבות ספרד.

בזכות יעקב ולוי, תופסת שושלת בן חביב מקום נכבד בתולדות הרוח של יהדות ספרד שלאחר 1492, בנקודת-חיבור שבין שתי ערי-מופת — סלוניקי העות'מאנית וירושלים הקדושה.

מעבר לענף המלומד הסלוניקאי-ירושלמי, שם Ben Habib / Habib התפשט בכלל הגלויות היהודיות. המגרב היווה מוקד מרכזי. יהדות מרוקו, ארץ של יישוב יהודי עתיק מאוד שהועשר על ידי גולי האיברים (megorashim), שמרה על משפחות הנושאות שם זה ושכנות לשושלות רבניות מקומיות גדולות. המחקר על האדיקות העממית במרוקו, ובפרט המסורות ההגיוגרפיות וסגידת הקדושים, האיר את עושרה של תרבות זו שבה מתכתבים זיכרון משפחתי והערצת הרבנים [Ben-Ami, 1984]. האוספים צפון-אפריקניים השמורים במוסדות המדעיים — כגון הפונד שנוצר סביב Abraham Isaac Laredo — מתעדים את האונומסטיקה ואת היחוסין הספרדיים של מרוקו [Fonds Laredo — Collection Ben-Zvi] [Ben-Zvi Institute — Collections nord-africaines].

הסביבה הרבנית המרוקנית של העת החדשה והמודרנית מציעה מסגרת מאירה להבנת היוקרה הנלווית לשושלות אלו. דמויות Ankawa — Abraham ben Mordecai ו-Raphaël ben Mordecai —, מורים בעלי השפעה, ממחישות את חיוניות ההלכה המגרבית [Encyclopedia.com, « Ankawa, Abraham ben Mordecai », 2024] [Encyclopedia.com, « Ankawa, Raphael ben Mordecai », 2024]. כמו כן, סמכותו של הרב Raphaël Encaoua, שהמסורת כינתה אותו "בן איש חי של מרוקו", מזכירה כמה הייתה מרוקו, עד המאה העשרים, כר פורה לפוסקים מפורסמים בכל העולם הספרדי [Toledano, 2010]. בנוף זה של קהילות מלומדות ואדוקות נשתמרו, במגרב, נושאי שם Ben Habib.

בעת המודרנית, כמו כלל שמות המשפחה הספרדיים, נלווה השם לגלי ההגירה לעולם החדש. ההיסטוריוגרפיה של הדיאספורה הספרדית באמריקה הראתה כיצד משפחות אלו, שבאו מן המזרח העות'מאני ומן המגרב, שיחזרו את רשתותיהן ואת זהויותיהן בסביבה חדשה [Ben-Ur, 2009]. כך נמצא השם שהתפזר מאיבריה של ימי הביניים, לאורך הדורות, בשלוש יבשות. יש להדגיש בכל זאת כי אחדותם של כל נושאי השם תחת שורש גנאלוגי אחד היא בגדר השערה ולא הוכחה: הזיכרון המשפחתי מצהיר לעיתים על קרבה שהארכיון אינו יכול, במצבו הנוכחי, לאשש.

כל היסטוריה משפחתית עומדת בצומת שני משטרי אמת. הראשון הוא משטר הארכיון: קולופונים של כתבי יד, מהדורות מודפסות של העין יעקב, שאלות ותשובות של הרלב"ח, שטרות נוטריוניים ופנקסי קהילות. השני הוא משטר הזיכרון המועבר: סיפורי ייחוס, גאווה על השתייכות לשושלת הגדולים, זכרונות גלות והשרשה הנישאים מדור לדור.

המסורת הבעל-פה של משפחות Ben Habib נוטה לקשור את בניה לביתם של Jacob ו-Levi ibn Habib, ומעבר לכך — לספרד של האקדמיות הקסטיליאניות. תחושת שייכות זו, אף אם אינה מתועדת תמיד שטר אחר שטר, אינה פחות מכך עובדה היסטורית כשלעצמה: היא הזינה נטיות לימוד, הכוונה ברית-זוגיות ועיצבה את זהות הלינייה. הזיכרון, כאן, אינו מתנגד להיסטוריה; הוא ממשיך את תלמה במקום שבו המסמכים אינם מצויים.

ההיסטוריון הנאמן לאמת אוחז בשני החוטים מבלי לערבבם. הוא מאשר את מה שהארכיון מבסס — קיומם ויצירתם של Jacob ו-Levi ibn Habib, התפשטות השם בקהילות הגולה —, הוא מצביע על מה שנותר ברמת הסבירות — השורשים הקסטיליאניים שלפני 1492, הרצף בין הענפים —, והוא קולט ביראת כבוד את מה שהמסורת מוסרת. בתנאי זה בלבד יכול הספר הגדול של לינייה להיות גם אמיתי וגם נאמן.

שם Ben Habib חוצה חמישה מאות שנות היסטוריה יהודית כחוט דק אך עמיד. נולד משורש השמי של האהבה, ḥabīb, הוא נחרט ברשימת שמות המשפחה הספרדיים שעוצבו בידי הניסיון האיברי הממושך [List of Sephardic Jewish surnames — Wikipédia]. הוא מגיע לשיאו עם דור הגירוש: Jacob ibn Habib, שעשה את הגלות הסלוניקאית ערש-לידה של Ein Yaakov, ובנו Levi, הRalbach, מרא דאתרא של Jérusalem ובעל הוויכוח על הsemikha. סביב גרעין תורני זה מתפשט השם במגרב, במזרח ועד לעולם החדש, ומשתתף בפיזור הספרדי הגדול.

ממסלול זה עולה לקח. שושלת Ben Habib מגלמת את הפרדוקס הפורה של הגלות: דווקא בתלישת 1492 היא יוצרת את יצירתה המתמשכת ביותר, ממירה אבדן בהעברה. מה שהארכיון קובע בוודאות — היצירות, הוויכוחים, התפשטות השם — משתלב עם מה שהזיכרון נושא באמונה. הספר הגדול אינו חותם את ההיסטוריה של שושלת זו: הוא מקבע את מצב הידע הנוכחי, ומשאיר פתוחות את הדרכים שארכיונים חדשים, יום אחד, יאירו.