משפחת Hroisman

העובדה הראשונה המוצקה היא לשונית. האידיש, שפת הדיבור של יהודי אשכנז, התגבשה במרחב הגרמני בטרם נדדה מזרחה, שם התעשרה במגע עם השפות הסלאביות. כפי שהראה Jean Baumgarten, האידיש היא מטבעה שפה של ניידות וסינתזה, האורגת יחדיו עברית, גרמנית ימי-ביניימית ודיאלקטים סלאביים לכדי אידיום ייחודי [Baumgarten, 2002]. שם המשפחה Hroisman הוא חרוז בסיפור זה: גרעינו groys/gross הוא גרמני, סיומתו -man אף היא, אולם כתיבו Hr- היא חותמה של האדמה האוקראינית, שבה השתרשה הקהילה.

גמישות זו של השם אינה אנקדוטה בלבד. Delphine Bechtel תיארה כיצד, בין סוף המאה התשע-עשרה לתקופת בין שתי המלחמות, הפכה התרבות היהודית של מרכז אירופה ומזרחה את שפתה לכלי של כבוד ושל עמידה על הזכויות, מול הבוז שרבץ על ה"ז'רגון" [Bechtel, 2002]. לשאת שם אידישי באיות אוקראיני פירושו לחיות על צומת שני עולמות — העולם הפנימי של הקהילה והעולם המינהלי של המדינה. שושלת Hroisman מגלמת כך, כבר בשמה, את המעלה האשכנזית של נאמנות בתוך התרגום: לשמור על נשמת מילה תוך שינוי אות.

יש להזכיר כאן צל מתודולוגי. שמות המשפחה היהודיים התורשתיים הוטלו לרוב מן החוץ, מכוח צוי האימפריות האוסטרו-הונגרית והרוסית, ולא נבחרו מרצון. Beider מזכיר כי רבים משמות אלה נקבעו בידי פקידים, לעיתים באופן שרירותי [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est, Beider]. הגדולה המשתמעת מן groys אינה מעידה אפוא בוודאות על אב קדמון כלשהו: היא אפשרות, לא ראיה. יושר זה הוא חלק מן הסיפור.

הצורה האוקראינית של השם מכוונת את החיפוש לאזורים שבהם היהדות דוברת היידיש גבלה בהתיישבות האוקראינית: פודוליה, ווהלין, אזור קייב, גוברנטוריית חרסון. שם התרכזו, במאות ה-XVIII וה-XIX, קהילות השטעטל, אותם עיירות מעורבות שבהן חיו יהודים ונוצרים בסמיכות כלכלית צפופה ובמרחק טקסי מובהק.

ההיסטוריה הכלכלית של קהילות אלו, כפי שהאירו אותה עבודות הגות גדולות על החיים החומריים היהודים, מגלה משפחות שהוקדשו למסחר, לאומנות, למקצוע הטוחן, בעל הפונדק, סוחר הדגנים או העצים — פעילויות תיווך בין הכפר האוקראיני לשווקים העירוניים [Toch, 2013]. משפחה בשם Hroisman השתייכה ככל הנראה לרקמה זו של סוחרים קטנים ואומנים שעליהם נשענה החלפת המוצרים המקומית. בכך ניכרת מידה צנועה וקבועה של יהדות מזרח אירופה: הפעולה הכלכלית כשירות לכלל, יושר המשקל והמידה המוגדרים כחובה דתית לא פחות מאשר אזרחית.

שילוב כלכלי זה לא בא בלא ידע. תנועת הסחורות הניחה תנועה של מידע, כתבי אשראי, התכתבויות — תרבות של אמון וסוד מסחריים שניתח Daniel Jutte בהקשר העולם היהודי הקדם-מודרני, שבו הגישה לידע שמור הייתה גם משאב וגם סיכון [Jutte, 2015]. הלינאז' Hroisman, אם חי ממסחר, השתתף בכלכלת האמינות הזו, שבה מילה נתונה שווה חוזה.

ללא קשר למצבה החומרי, משפחה אשכנזית בנתה את חייה סביב ההלכה והלוח העברי. מחקריה של Elisheva Baumgarten על הדתיות היומיומית באשכנז המימי-ביניימית — תפילה, טבילה, צדקה, שמירת שבת, ותפקידים נפרדים לאנשים ולנשים — מתארים מארג של מחוות שהועבר מדור לדור, וצייר את פני הבתים באוקראינה בפתחו של המאה העשרים [E. Baumgarten, 2014]. אין ביכולתנו לטעון כי ה-Hroisman הצטיינו בדתיות מיוחדת; אך ניתן לקבוע שירשו את המסגרת המשותפת הזו.

התרבות האינטלקטואלית של אשכנז, כפי שחקר ושחזר Ephraim Kanarfogel, נשענה על חיי עיון עזים, שבהם נמדד לעיתים קרובות הכבוד החברתי על-פי שליטה בתלמוד [Kanarfogel, 2013]. בשטעטלעך של אוקראינה התקיימה היררכיה זו של הדעת לצד עלייתה של החסידות, שנולדה בדיוק בפודוליה ובוולין במאה השמונה-עשרה, אשר העלתה על נס את ההתלהבות והשמחה לא פחות מן הבקיאות. משפחה מארצות אלה מצאה עצמה אפוא בצומת של שני אידאלים: הידע התלמודי המחמיר ויראת הלב. Haym Soloveitchik הראה כמה חיוני ופעיל היה עיצוב ההלכה האשכנזית, כשהוא מנוהל ומחודש ללא הרף בין המנהג המקומי והטקסט המקובל [Soloveitchik, 2014]; Jeffrey Woolf מצידו תיאר כיצד האמונה בפרטיה הדקים אפילו קהילות קדושות ומלוכדות [Woolf, 2015].

מן המסורת הכפולה הזו ינקה שושלת Hroisman מעלה עיקרית אחת: המסירה. לא זוהרם של כמה חכמים נודעים, אלא נאמנותם הנסתרת של אבות ואמהות שלימדו את ילדיהם את האל"ף-בי"ת העברי, נשאו צדקה לשכן הנצרך, ועשו מכל בית חוליה בשרשרת זיכרון ישראל.

הרגע שבו Groisman הופך ל־Hroisman הוא רגע של ארכיון. כאשר המדינה רושמת משפחה בפנקסיה, האיות מתקבע. המחקר ההיסטורי תיעד היטב את המפגש הכרוך לעיתים בכוח בין הקהילות היהודיות לבין מנגנוני המנהל של האימפריות. פנקסי בית הדין הרבני שערך Edward Fram, עבור פרנקפורט במאה ה־XVIII, מאפשרים לראות כיצד הדין היהודי הפנימי והדין הממלכתי נפגשו, סבלו זה את זה ולעיתים התנגשו בחיי היומיום [Fram, 2012]; אותה מתיחות, שהועברה לאימפריה הרוסית, עמדה ביסוד קיבוע שמות האב.

כאן נפגשת המסורת בעל־פה — הרוצה שהשם יאמר "האיש הגדול", האב הנכבד — עם הארכיון, היבש ממנה, המתעד אך ורק החלטה מנהלית. השניים אינם סותרים בהכרח זה את זה: Beider ו־Menk מראים כי שמות תיאוריים רבים אכן נשענו על תכונה אמיתית, כינוי שהפך תורשתי [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה והיהודית־גרמנית, Beider & Menk]. אך החוקר נזהר מלהכריע. עצם ההצטלבות — הזיכרון הקובע, הארכיון המסייג — היא המהווה את אמת הסיפור.

במפגש זה ניתן לקרוא סגולה אחרת, פוליטית יותר: המעורבות בחיים הקולקטיביים והיכולת של הקהילה היהודית לשמור על סדרה הפנימי — בתי דין, פנקסי לידות, מוסדות צדקה — תחת לחצן של מדינות שהכירו בה רק למחצה. Maoz Kahana הראה, עבור המרחב המשתרע מ־Prague ועד Presbourg, עד כמה הכתיבה ההלכתית ידעה להתאים עצמה לעולם משתנה מבלי לכפור בעצמה [Kahana, 2015]. העיקשות המשפטית והמוסדית של קהילות אשכנז הייתה צורה של אומץ שקט.

אוקראינה היהודית של המאה העשרים הייתה זירה של קצוות. היא ידעה את תסיסת תחיית התרבות היידישאית, שאת עושרה תיארה Bechtel — עיתונות, תיאטרון, ספרות, בתי ספר — עם פנות המאה [Bechtel, 2002]. היא ידעה גם את הפוגרומים של מלחמת האזרחים, ואחר כך את השמדת השואה בכדורים, שפגעה בקהילות פודוליה וולינה באלימות יוצאת דופן. משפחת Hroisman, הנעוצה באדמות אלה, עברה על פי כל הסימנים את המבחנים הללו: פיזור, גלות לערים הגדולות, הגירה, או היעלמות.

השם, אף על פי כן, שרד. התמדתו עד לעת הנוכחית — המוצאת ביטוי בנוכחותו במאגרי הביוגרפיה ובנתוני Wikidata כשם משפחה של אישים יהודים [Q55014015 — Wikidata] — מעידה על חוסן שהוא כשלעצמו ערך: ערך השְׁאֵרִית, "שארית" ישראל אשר לאחר כל אסון מתחילה מחדש. הצורה המרוסיינת של אותו שם, שנשאה עד לתפקידים הרמים ביותר במדינת אוקראינה העצמאית, ממחישה בפני כל את שיבת הנוכחות היהודית אל המרחב האזרחי של המדינה, לאחר מאות שנים של שוליות.

ראוי לנקוב בשמם של השתיקות: שושלת Hroisman לא הותירה כרוניקה משפחתית רצופה, וספר זה אינו מתיימר לשחזרה במקום שבו החסר ארכיוני. Alan Levenson מזכיר שההיסטוריוגרפיה היהודית חייבת להתמודד עם חורים אלה, מבלי למלאם באגדה [Levenson, 2012]. הכנות היא כאן הראשונה שבצורות היראה.

נותר מה שנושא שם כאשר כל השאר אבד. Groys — « גדול ». לא גדולת הכוח, שהמסורת היהודית מביטה בה בחשד, אלא זו שהתלמוד מאחסן בתוך הענווה: « שם שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא, אתה מוצא ענוותנותו. » היהדות עשתה את הענווה (anavah) לפסגת המידות, ואת גדולת הנפש ליכולת לשאת את האחרים.

על הקרקע הזו פוגשת הזיכרון המשפחתי, גם אם נבנה מחדש, את הזיכרון הקולקטיבי של ישראל. גדולתה האמיתית של שושלת נסתרת אינה נמדדת בנכבדיה, אלא בעקביות מחוותיה הפשוטות: להאכיל את הזר, לסעוד את האלמנה, לחנך את הילד, לשמור על דברו, לקיים את התורה. מידות אלו — צדקה, דאגה לזולת, הכנסת אורחים, נאמנות לתורה — היו הנחלה הבלתי נראית שכל דור העביר למשנהו. Yair Mintzker, שעקב אחר חייו ומותו של יהודי חצר מן המאה ה-XVIII, הראה עד כמה הזיכרון הקשור לשם אחד בלבד יכול לשאת את כובד עם שלם [Mintzker, 2017]. כך הוא הדבר, במידתו, גם בשם Hroisman.

בסיומו של מסע זה, משפחת Hroisman נגלית לנו פחות כאילן יוחסין מתועד ויותר כתמצית של ההיסטוריה היהודית האשכנזית: גרעין יידישאי, groys, "גדול", עטוף בפונטיקה אוקראינית, מקובע בארכיון האימפריאלי, חי ונושם בתוך המארג הכלכלי והדתי של השטעטל, שנוסה בידי המאה העשרים — ובכל זאת שרד [Q55014015 — Wikidata; מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה ושל יהודי-גרמניה, Beider & Menk].

מבין כל המעלות שנשא העם היהודי עמו לאורך הדורות, נדמה כי משפחה זו הביעה בצורה המיטבית את נאמנות המסירה: את היכולת להעביר מפה לאוזן ומדור לדור מורשת שלמה — שפה, תורה, שם — דרך גבולות לשוניים, גזרות אימפריות ושברי ההיסטוריה. בשמרה על נשמתו של מילה יידישית מתחת לאות אוקראינית, גילמה משפחת Hroisman, בצנעת קומתה, את אשר עשה עם ישראל בקנה-מידה של יבשות: להישאר עצמך בהחליפך שפה, ולהפוך את ההישרדות לנאמנות. בכך מצטרף גורלה של שושלת נסתרת אל גדולתה — הגדולה האמיתית, זו שנמנית עם הענווה — של הזיכרון הקולקטיבי היהודי.