משפחת Hochwald

השם Hochwald הוא שם מסוג טופוגרפי, מורכב ממילים מן האוצר הגרמני של הטבע: hoch, "גבוה", ו־Wald, "יער". קטגוריה זו של שמות — הנגזרים ממקום, מתבליט שטח או מנוף — ידועה היטב לחוקרי האונומסטיקה היהודית של מרכז אירופה. היא התפשטה בהיקף רחב בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה, עת הורו השלטונות הקיסריים — ובמיוחד יוזף השני בשנת 1787 בשטחי בית הבסבורג — על המשפחות היהודיות לאמץ שמות משפחה קבועים, לרוב גרמניים, שלעתים נקבעו מיוזמת פקידים. שמות מורכבים המעלים דימויי יער, הר, עמק או אבן שייכים לגל זה.

אין כל תמיהה בעובדה שמצאנו שם בעל אופי אשכנזי ברשימת יהודי איטליה: שם זה מעיד על נוכחותן העתיקה והרצופה של משפחות שבאו מצפון האלפים. כבר בסוף ימי הביניים, ובמיוחד בתקופת הרנסאנס, קלטה איטליה הצפונית יהודים אשכנזים — שנקראו מקומית tedeschi, "גרמנים" — שהתיישבו בייחוד בערי מישור הפו ובמדינות שהתירו עיסוק בהלוואה על משכונות. Robert Bonfil הראה עד כמה הייתה החברה היהודית בתקופת הרנסאנס האיטלקית מגוונת: שכבות שכבות — italkim ילידי האדמה, tedeschi שבאו מן הצפון, וסופם הספרדים שגורשו מחצי האי האיברי — כל אחת עם מנהגיה, לשונה ומסוֹרותיה [Bonfil, 1994]. השם Hochwald הוא, כביכול, מאובן לשוני של המרכיב הגרמני ביהדות האיטלקית.

מה שהשושלת מבטאת כאן, אף לפני כל ביוגרפיה אישית, הוא מעלה שקטה ומכרעת של המסורת היהודית: נאמנות לזיכרון המוצא. לשאת, על אדמה דרומית, שם האומר את יערות הצפון — פירושו לסרב למחוק את מקורות האדם. זהו הד לציווי המקראי זכור — "זכור" — המבנה את כל התודעה ההיסטורית של ישראל [Yerushalmi, 1984].

כדי להבין את משפחת Hochwald, יש לשחזר את עולמם של יהודי גרמניה באיטליה. החל מן המאה הארבע-עשרה, חצו בנקאים ומלווים יהודים מארצות האימפריה את האלפים, לאחר שהוזמנו על ידי אדונים ועיריות איטלקיים, שראו באשראי היהודי כלי כלכלי — ובמיסוי היהודים, מקור פיסקלי. משפחות אלו ייסדו בתי כנסת של נוסח אשכנז, נבדלים מאלה של יהודי איטליה הוותיקים ומאוחר יותר מן הספרדים. Bonfil מדגיש כי גיוון טקסי וחברתי זה, רחוק מלהיות שולי, היה מרכיב מכונן של החיים היהודיים באיטליה, עם מתחיו והסכמיו בין ה"אומות" [Bonfil, 1994].

הפעילות הכלכלית של משפחות אלו — ההלוואה, השינוי, ומאוחר יותר המסחר והמלאכה — אין לקוראה כאילו הייתה אך ורק כפייה שהטילו עליהם האיסורים המקצועיים. היא הייתה גם מקום לממש באופן מוחשי צדק וחסד: פנקסי קהילות רבות מעידים כי הכנסות האשראי פירנסו חברות צדקה, נדוניות לנערות עניות (הכנסת כלה), פדיון שבויים (פדיון שבויים) וביקור חולים (ביקור חולים). השזירה הזאת של הפעולה הכלכלית באחריות הקהילתית היא סימן עמוק לאתיקה היהודית, שבה לרווח אין משמעות אלא כשהוא מכוון לפי הצֶדֶק. אף אם אין בידינו אזכור שמי של Hochwald העוסק בפועל במצוות מסוימות, השתייכותה המשוערת של המשפחה לאותו מרחב טדסקו מציבה אותה באופק ערכים משותף זה.

כאן מופיעה מעלה שהמסורת מחשיבה ביותר: המעורבות בחיי הכלל. הקהילה היהודית באיטליה, הקהילה, פעלה כמוסד עצמאי שניהל את בתי ספרו, בתי דינו הרבניים ומיסוי פנימי. להשתתף בה — כחבר משלם דמי חבר, כמנהל, כתורם — לא היה עניין של בחירה אלא חובה. שושלת Hochwald, כשבר של גוף קולקטיבי זה, נטלה ככל הנראה את חלקה בכך.

איטליה של תקופת הרנסאנס הייתה עבור היהדות ארץ של תסיסה אינטלקטואלית וחומרית שאין לה אח ורע. כאן חווה הספר העברי המודפס את בתי המלאכה הגדולים הראשונים שלו — Soncino, ולאחר מכן Venise —, וכאן התמיד האמנות המשובחת של כתב היד העברי המאויר. Giulia Tamani תיאר את הדרם של כתבי יד מקושטים אלה, שנוצרו בחצרות ובקהילות האיטלקיות, שם טעמה של הרנסאנס נפגש עם האדיקות היהודית: מקראות, מחזורים, כתובות מעוטרות, חיבורים פילוסופיים שהועתקו בקפידה [Tamani, 2010]. המשפחות האשכנזיות שהתיישבו באיטליה נטלו חלק בתנועה זו, הן כמעתיקים והן כמזמינים וכקוראים.

היחס לידע מהווה אחד הסגולות המרכזיות שהמסורת היהודית נשאה עמה לאורך הדורות. Colette Sirat הראתה, מתוך כתבי היד עצמם, את העושר ואת הרציפות של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, שהועברה והועתקה מדור לדור, מהעולם הספרדי ועד למרכזים האיטלקיים [Sirat, 1983]. Maurice-Ruben Hayoun, בסינתזה שלו על הפילוסופיה היהודית, מזכיר עד כמה הייתה מחשבה זו דיאלוג תובעני בין ההתגלות ובין התבונה, בין Jérusalem לבין Athènes, המחודש ללא הרף לאורך הגלויות [Hayoun, 2023]. שושלת כמו Hochwald, שהייתה שקועה בעולם הספר האיטלקי, קשורה — לפחות דרך הסביבה שבה חיה — לשרשרת הארוכה הזו של ההעברה, שלשלת הקבלה, שבה כל דור הופך לחוליה של ידע שנתקבל ומועבר הלאה.

עלינו לומר כאן, בכנות מלאה, את מה שאיננו יודעים: אין לנו ידיעה על יצירה חתומה בשם Hochwald, ואף לא על כתב יד הנושא שם זה כמעתיק. שתיקת הארכיון אינה ראיה להיעדר, אך היא אוסרת כל טענה נחרצת. את מה שביכולתנו לקבוע הוא העולם — עולם הספר, הלימוד, התורה והפילוסופיה — שבו הייתה השושלת שקועה.

ההיסטוריה היהודית היא היסטוריה של תנועה. אותן משפחות שהגיעו מן הצפון והשתרשו באיטליה, מצאו עצמן בדורות הבאים נסחפות בזרמי ההגירה הגדולים של אגן הים התיכון. Livourne, נמל חופשי שהקימו בית Médicis בסוף המאה ה-16, הפך למוקד משיכה של "אומה יהודית פורטוגלית" פורחת, צומת בין אירופה, צפון אפריקה והמזרח. Lionel Lévy תיעד את מסלולה של אומה לִיבּוֹרְנִית זו, מלידתה בשנת 1591 ועד כיבויה במאה ה-20, ואת האופן שבו שלחה ענפים לכיוון Tunis, Amsterdam ושאר אגן הים התיכון [Lévy, 1999] [Lévy, 1996]. משפחה יהודית מאיטליה, יהיו מנהגי מוצאה אשר יהיו, יכלה להיות נסחפת בתוך רשתות מסחריות וקהילתיות אלה.

נדידות אלו הן גם אלו שהובילו יהודים מאיטליה לצפון אפריקה, שבה שגשגו קהילות עתיקות וחיוניות. Eliahou-Éric Botbol תיעד את חייה וגורלה של קהילת Tlemcen [Botbol, 2000], ואילו ארכיוני הרבנות של Sidi Bel Abbès שומרים את עקבותיה של חיים יהודיים מאורגנים באלג'יריה של העת החדשה ושל התקופה הקולוניאלית [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. מבלי לתעד נוכחות מוגדרת של Hochwald בערים אלו, ספר זה מדגיש שהשם, כיוון שנכנס אל תוך הכור המצרפי הגדול של הים התיכון, יכול היה לנסוע רחוק מאדמת איטליה הראשונה.

בהגירות אלו מתבטא סגולה עמוקה: היכולת לקבל את הזר ולהיות מתקבל. Livourne נודעה בזכות המקלט שהעניקה לנרדפים, ובמיוחד ליהודים שנסו מפני האינקוויזיציה האיברית; ה"אומה" עשתה שם את ההכנסת האורחים לפרקטיקה מוסדית [Lévy, 1999]. המסורת היהודית, החתומה בזיכרון העבדות במצרים, מצווה שלא לדכא את הגר "כי גרים הייתם" — מצווה שקהילות הקליטה השתדלו לתרגם למעשים.

מעבר לעובדות החומריות, שושלת יהודית מוגדרת ביחסה אל ההלכה, החוק, ואל המסורת המועברת מפה לאוזן ומיד ליד. הוגי הדעות הגדולים של היהדות בת זמננו הרהרו בנאמנות חיה זו. Léon Askénazi, הידוע כ-Manitou, הראה כי לחשוב את המסורת כיום פירושו לחבר מחדש את החוט שבין הכתוב לנאמר, בין הטקסט המתקבל לחיים הנוכחיים [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis תיאר את התנועה המכוננת הזו ה"ממדבר אל התשוקה", מן החוק הניתן אל הכמיהה האנושית שהוא מעורר ומסדר [Abécassis, 1987]. משפחה כמו Hochwald, בסוד ביתה ובתי כנסיותיה, חיה מתוך נאמנות זו — שהארכיונות לרוב אינם שומרים עליה כל עקבה כתובה, אך שהעברה בעל-פה והטקס הנציחוה.

פרק זה שייך במכוון לרישום הזיכרון יותר מאשר לרישום הארכיון: אין בידינו שו"ת, פסיקה הלכתית ולא דרשה המיוחסת ל-Hochwald כלשהו. אך היראת שמיים היומיומית — שמירת השבת, דבקות בלימוד, חינוך הילדים בתורה — היא בדיוק מה שההיסטוריה האירועתית מחמיצה, ורק הזיכרון המשפחתי שומר עליה. Dominique Natanson פעל, דרך עבודתו על הזיכרון היהודי והחינוך, לשמור על חיים שגרתיים אלה שההיסטוריה הגדולה נוטה למחות [Natanson, 1997]. בענווה זו — מידת הענווה, ביטול העצמי מפני מי שגדול ממנו — שוכן ככל הנראה החלק האמיתי ביותר והפחות מרהיב של מורשת השושלת.

אף לא סיפורה של משפחה יהודית מאירופה אינו יכול לעקוף את צלו של המאה העשרים. הקהילות היהודיות באיטליה, שנהנו תקופה מסוימת מהגנת אינטגרציה יוצאת דופן, נפגעו על ידי חוקי הגזע הפשיסטיים משנת 1938 ולאחר מכן, אחרי ספטמבר 1943, על ידי הגירוש. עבודת הזיכרון שמובילים אנשי חינוך כמו Dominique Natanson נועדה בדיוק להנחיל לדורות הבאים את זכרן של אותן חיים שנשברו, ולעשות מהם לקח [Natanson, 1997]. אין בידינו מרטירולוג נומינטיבי המעיד על גורלם הפרטי של Hochwald בשואה, ונזהר מלהסיק מה שהמקורות אינם מראים; אך הדממה עצמה, כאן, היא נתון הקורא להתכנסות פנימית יותר מאשר לסיפור.

עצם העובדה שהשם Hochwald נסקר ונשמר — על ידי Schaerf כבר בשנת 1925 [Schaerf, 1925], ועל ידי האינוונטרים שבאו בעקבותיו — היא כשלעצמה מעשה התנגדות לשכחה. לקרוא בשם פירושו להחיות את הקיום; למיין שמות משפחה יהודיים באיטליה, כפי שעשה Schaerf, היה כמו לשרטט את מפתו של עם ולהבטיח את זיכרונו. בכך, הישרדות השם שותפה לסגולה הגדולה של הזכור, חובת הזיכרון שאותה מיקם Yerushalmi במרכז ניסיונו ההיסטורי של העם היהודי [Yerushalmi, 1984].

בסיום מסע זה, שושלת Hochwald מצטיירת פחות כשרשרת של יחידים מתועדים, ואחיה כשל עולמות שחצה שם אחד: יערות הצפון השמורים בזיכרונו, קהילות הtedeschi באיטליה שבהן השריש שורשים, עולם הספר והלימוד של הרנסנס, הנדודים הים-תיכוניים לעבר Livourne וצפון אפריקה, ומבחן המאה של האסונות. סרבנו להאגיוגרפיה וכיבדנו את השתיקות; את מה שיכולנו לבסס — ביססנו; את מה שרק ניחשנו — אמרנו ככזה.

אילו היה עלינו לנקוב, מכל המעלות, באחת שהשושלת הזאת הביעה על הצד הטוב ביותר, הייתה זו הנאמנות לזיכרון המקור — מעלת הזכור העוברת כחוט השני בכל תודעתו של ישראל [Yerushalmi, 1984]. שכן העובדה המוצקה ביותר העומדת לרשותנו היא גם הרהוטה ביותר: שם שבא מיערות הגובה שבצפון, נישא ונשמר על אדמה דרומית, ורשום בקטלוג מלומד המצילו מן השכחה [Schaerf, 1925]. בסירוב למחיקה זה — לשמור מאין באת תוך ישיבה במקום שהגעת אליו — משתתפת משפחת Hochwald במעלה העמוקה ביותר של העם היהודי: לעשות מן הזיכרון לא מבט נוסטלגי לאחור, כי אם היסוד עצמו של נאמנות החוצה יבשות ומאות שנים.