משפחת Hochman

כדי להבין את Hochman, יש להבין תחילה את השפה שיצרה אותו. היידיש היא שפת מיזוג, שנולדה בראשית האלף הראשון בקהילות היהודיות שעל גדות הריין, ולאחר מכן הושתלה מזרחה בעקבות ההגירות האשכנזיות. לפי Jean Baumgarten, היידיש היא שפה "נודדת", שנוצרה מהמפגש בין שכבה גרמנית מימי הביניים, תרומה עברית-ארמית הקשורה לליטורגיה ולתלמוד תורה, ושכבות סלאביות ורומניות שנצטברו לאורך נדודים [Baumgarten, 2002]. בשכבות אלה בדיוק מקנן שמו של Hochman: השורש khokhme שייך למרכיב העברי הלמדני, ואילו הסיומת -man שייכת ליסוד הגרמני.

Dovid Katz הדגיש עד כמה הייתה היידיש תחילה שפתו של העם ושל החיים הביתיים, לעומת העברית השמורה לתפילה ולמלאכת הרבנות; דואליות זו מסבירה כיצד יכלה ה"חוכמה" (khokhme), מושג למדני מובהק, לעבור אל השימוש האונומסטי המקובל ולהוליד שם משפחה רגיל [Katz, 2004]. נושא שם כזה לא היה בהכרח חכם: השם הפטרונימי יכול היה לציין בדרך אירונית, חיבה, או תיאורית, אדם הנחשב ערמומי, בקי בכתובים, או פשוט בן בית שבו ניתן כבוד ללימוד.

עבודותיו העיוניות של Alexander Beider על שמות האב של האימפריה הרוסית, ממלכת פולין וגליציה, וכן אלה של Lars Menk על השמות היהודיים-גרמניים, מסווגות סוג היצירה הזה בין השמות ה"מלאכותיים" או ה"אורנמנטליים" — כלומר שמות שנבחרו או יוחסו בשל משמעותם המעלה, בעת מסעות ייחוס שמות האב הגדולים [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est, Beider; Dictionnaire des patronymes judéo-allemands, Menk]. החוכמה, ערך יסוד ביהדות — "ראשית חוכמה יראת ה'" (תהילים) — הייתה ממילא בין המעלות שביקשו לחרוט בשם של לינייג'.

ממד לשוני זה אינו אנקדוטלי: הוא מעגן את ה-Hochman בתרבות הYiddishland, אותו מרחב בלתי-מוחשי שתיארו היסטוריונים של התרבות היהודית במזרח אירופה, שבו שפת היום-יום נשאה בתוכה, עד לשמות הפרטיים עצמם, את הזיכרון של הספר ושל בית המדרש.

לפני סוף המאה השמונה עשרה, רוב יהודי מזרח אירופה לא נשאו שם משפחה תורשתי במובן המודרני. הזיהוי נעשה באמצעות שם פרטי ואחריו שם אבות פיליאטיבי (בן), שאליו נוסף לעיתים כינוי, שם מקום או שם מקצוע. השינוי המכריע בא מצד המדינות: צו יוסף השני לגליציה האוסטרית (1787), ולאחריו החקיקה הפרוסית (1812) והרוסית (חוק המעמד משנת 1804 וחוקים מאוחרים יותר), הטילו על המשפחות היהודיות לאמץ שם משפחה קבוע ועביר, לצורכי מפקד אוכלוסין, מיסוי וגיוס צבאי [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est, Beider].

בהקשר מנהלי מחייב זה נרשמו אלפי שמות משפחה, ובהם Hochman ווריאנטיו. Beider הוכיח כי הפיזור הגיאוגרפי של צורות הכתיב אינו ניטרלי לעולם: סיומת -mann מאפיינת בדרך כלל אזורים בעלי השפעה גרמנית וגליצאית, ואילו התעתיקים הקיריליים של האימפריה הרוסית הניבו צורות לטיניות מגוונות יותר (Khokhman, Gokhman — שכן ה-kh העברי עשוי היה להיות מיוצג על ידי g קשה ברוסית) [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est, Beider]. כך יצא שאותו שם של "חוכמה" התפצל למשפחות שונות, ללא כל קשר גנאלוגי ביניהן, בהתאם לגחמות לשכות מרשם האוכלוסין של Lemberg, Varsovie, Vilna או Berditchev.

יש להציב כאן אזהרה מתודולוגית חיונית, העולה בקנה אחד עם רוח הספר הגדול הזה: זהות שם אינה זהות דם. כמה בתי אב ללא כל קרבה משפחתית היו יכולים, באופן עצמאי, לקבל או לבחור בשם Hochman, בדיוק משום שמשמעותו המחמיאה הפכה אותו לשם נחשק. מדע האונומסטיקה מזמין אותנו אפוא לדבר לא על "משפחת" Hochman אחת, אלא על קבוצת לינאז'ים בעלי שם זהה, שהתכנסותם היא לשונית בראש ובראשונה, לפני שהיא ביולוגית.

נושאי השם Hochman נפגשים, בעת החדשה, בעיקר באזור "תחום המושב" שהוטל על יהודי האימפריה הרוסית — הכולל את אוקראינה של ימינו, בלארוס, ליטא ופולין המזרחית — וכן בגליציה האוסטרו-הונגרית, ומערבה יותר, בארצות דוברות הגרמנית. פריסה זו, הניתנת להסקה מקטלוגי Beider, חופפת את מפת ההתיישבות הכללית של יהדות מזרח אירופה האשכנזית [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est, Beider].

בדמיון המשפחתי המועבר של משפחות יהודיות רבות, הנוהגות לקשור את מוצאן לשטעטל מסוים — אותו עיירה שרובה או מיעוטה הגדול היה יהודי, שעיצבה את חיי מזרח אירופה עד תמורות המאה העשרים — מצטלב הסיפור המשפחתי עם מה שההיסטוריוגרפיה מבססת על עולם השטעטל: יקום שבו הקהילה (kehilla), בית הכנסת, בית המדרש והשוק יצרו את צירי קיום שהיה דתי ומסחרי כאחד. מפגש זה שבין הנרטיב המועבר לנתון ההיסטורי מצדיק את מעמד ההצטלבות.

עם התקדמות המאה התשע-עשרה, האיצו התיעוש, הלחץ הדמוגרפי והרדיפות — ובמיוחד גל הפוגרומים שבא בעקבות רצח אלכסנדר השני בשנת 1881 — את הגלות. משפחות הנושאות את השם Hochman פנו, כמו רבות אחרות, אל הערים הגדולות של האימפריה (אודסה, ורשה, וילנה), ומשם אל חופי ההגירה: צפון אמריקה, מערב אירופה, ומאוחר יותר פלשתינה המנדטורית. Sarah Abrevaya Stein הראתה עד כמה נלוותה לנדודים אלה מוטציה תרבותית, כשהעיתונות ביידיש ליוותה את המהגרים וחיברה, מעבר לאוקיינוסות, את השברים המפוזרים של אותו עולם [Stein, 2004]. שם החכמה נסע כך במחסני האוניות הטרנסאטלנטיות לא פחות מאשר בטורי העיתונים.

אם השם Hochman אינו קשור לשושלת רבנית יחידה ומתועדת היטב, הרי הוא משתלב באופן מלא בתסיסה התרבותית שהתמירה את העולם היהודי של מזרח אירופה בין סוף המאה התשע-עשרה לבין שתי מלחמות העולם. תקופה זו ראתה את עלייתה של מודרניות יידיש חילונית, שהתיאטרון היה אחד מנציגיה המופלאים. Nahma Sandrow עקבה אחר ההיסטוריה העולמית של תיאטרון היידיש זה, שנולד בשנות ה-1870 והפך, תוך עשורים ספורים, לאמנות נודדת ועממית שקשרה בין Bucarest, Varsovie, London ו-New York [Sandrow, 1996].

Debra Caplan ניתחה בדקדקנות את תופעת ה"נדודים" כמטריצה אסתטית של להקות כגון Troupe de Vilna, שאמנותה נשענה על ניידות והסתגלות מתמדת [Caplan, 2018]. Alyssa Quint, מצדה, הבהירה את לידתו של תיאטרון היידיש המודרני ואת תפקידו המכונן של Abraham Goldfaden, וחשפה כיצד הבמה הפכה למקום עיצוב הזהות היהודית המודרנית [Quint, 2019]. בסביבה קוסמופוליטית ונעה זו, יכלו אמנים, מחזאים, מוזיקאים ואינטלקטואלים הנושאים שמות כגון Hochman למצוא את מקומם — שכן התרבות היידיש החילונית הציעה לבני ובנות ה-shtetl דרכי שחרור דרך הספרות והבמה.

הרומן והסיפור הקצר ביידיש ידעו פריחה מקבילה. Mikhail Krutikov חקר את האופן שבו הפרוזה היידישאית התמודדה עם משבר המודרנה בראשית המאה העשרים, ונתנה קול לפיצולים של עולם בתמורה [Krutikov, 2001], ואילו Ken Frieden ו-David Roskies האירו את מסורת הנרטיב הגדולה שגילמו Abramovitch, Sholem Aleichem ו-Peretz [Frieden, 1995] [ref:12 ; Roskies, 1995]. Kathryn Hellerstein הזכירה בנוסף את תרומתן של הנשים לשירה היידישאית, שנדחקה לשוליים במשך זמן רב, מאז המאה השש-עשרה [Hellerstein, 2014] — דרך להדגיש כי ל"חכמה" הגלומה בשם Hochman היו גם יורשות.

יש להזהיר: בהיעדר תיעוד נומינטיבי מדויק, ראוי לקשור את בני משפחת Hochman לסביבה תרבותית זו מתוך השתייכות סבירה לעולם הדובר יידיש, ולא מתוך ייחוס מבוסס לדמות מפורסמת פלונית. מעמד "סביר" הוא כאן ההכרח.

מעבר לארכיון, שם חי בתודעתם של הנושאים אותו. Hochman, «האיש החכם», התקבל לעיתים קרובות אצל המשפחות כמורשת מוסרית לא פחות מאשר כשם משפחה. במסורת היהודית, החכמה (ḥokhmah) אינה רק ידענות: היא אחת מעשר ספירות של המיסטיקה הקבלית, הבזק הראשון של השכל האלוהי, ועניינה של ספרות שלמה — הḤokhmot, או «ספרי חכמה» המקראיים (משלי, איוב, קהלת). לשאת שם זה היה, בסיפור המועבר מדור לדור, לשאת שליחות.

משפחות יהודיות רבות שומרות כך על זיכרון בעל-פה — בלתי ניתן לאימות לעיתים קרובות, אך יקר ערך — לפיו היה האב הקדמון הנושא שמו תלמיד חכם («תלמידם של חכמים», כלומר איש תורה), מלמד (מורה בחדר) או יועץ מוקיר של הקהילה. סיפורים אלו, השייכים לתחום הזיכרון ולא לתחום הארכיון, מבטאים אמת מסדר אחר: גאוות שושלת כלפי הערך שהכריז שמה. David Roskies הראה עד כמה היה אמנות הסיפור-העברה, בעולם היידי, אופן שלם בפני עצמו של הישרדות הזהות [Roskies, 1995]; הסיפורים המשפחתיים הנקשרים לשם Hochman שותפים ל«אמנות הסיפור» הזו שבאמצעותה מספר עם את עצמו לעצמו.

Naomi Seidman תיארה בנוסף את «הפוליטיקה המגדרית» שעיצבה, בתרבות האשכנזית, את החלוקה בין העברית הקדושה לבין היידיש היומיומית [Seidman, 1997]: שם כמו Hochman, המשיא את השורש העברי הלמדני עם הסיומת היידית המוכרת, מרכז בתוכו כשלעצמו את המתח הפורה הזה שבין הקדוש לנוף הביתי, בין בית המדרש לבית. לפיכך, גם כאשר אין שום מסמך שיכול לאשר את מציאותו של אב-קדמון חכם, השם נותר עבור נושאיו צידה לדרך שהועברה — זיכרון שאינו זקוק להוכחה כדי לעניין בו.

המאה העשרים הכתה בעוצמה את העולם שממנו צמח השם Hochman. מלחמת העולם הראשונה, מלחמות האזרחים והפוגרומים באוקראינה (1918–1921), ואחריהם השואה — כל אלה השמידו חלק עצום מן היהדות במזרח אירופה, ועמה משפחות אין-ספור, ובהן בני משפחת Hochman. הYiddishland כציוויליזציה חיה חרב, והשפה שממנה צמח שם המשפחה נשמטה מן השימוש היומיומי הנרחב אל הישרדות דלה, הנשמרת על ידי מוסדות זיכרון ועל ידי קהילות הגולה.

ואולם, השם התקיים. הקהילות שצמחו מגלי ההגירה הקודמים — בארצות הברית, בארגנטינה, בצרפת, בממלכה המאוחדת — המשיכו לשאת את שם המשפחה, בעוד מדינת ישראל קולטת את הניצולים. Sarah Abrevaya Stein הראתה כיצד העיתונות והתרבות ביידיש, משני עברי האוקיינוס האטלנטי, ליוו את המודרניזציה ואת הפיזור של יהודי האימפריה הרוסית והעות'מאנית [Stein, 2004]; רשת תרבותית זו הייתה אחד מן החוטים שאפשרו למשפחות פזורות לשמר, מעבר לגבולות, את תחושת השייכות המשותפת.

Dovid Katz כינה את תולדות היידיש "בלתי-גמורות" [Katz, 2004]: הגדרה זו יפה גם לשמות שהיא הולידה. Hochman ממשיך להיות נשוא גם היום, בכמה יבשות, לעיתים בכתיב שונה, לעיתים מתורגם או מועברת לעברית, אך תמיד נושא עמו את משא משמעותו הראשון. כל נושא שם זה בימינו הוא, בין שידע זאת ובין שלא, שומר פיקדון של היסטוריה לשונית ומהגרת ארוכה — זו של עם שחרת את החוכמה אף בדרך שבחר לקרוא לעצמו.

השם Hochman אינו נותן עצמו לצמצם לגנאלוגיה אחת בלבד, וזוהי בדיוק עושרו. שם משפחה שקוף של התרבות היידישית, הוא מרכז בשתי הברות את ברית העברית המלומדת (khokhme, החכמה) עם הגרמנית הביתית (man, האיש) — דימוי נאמן לתרבות של היתוך [Baumgarten, 2002] [ref:6 ; Katz, 2004]. נולד מתוך הקיבוע המינהלי של שמות המשפחה היהודיים במאות ה-XVIII וה-XIX, הוא נשבר לענפים בעלי שמות זהים לאורך גליציה, ממלכת פולין והאימפריה הרוסית, ונשאו אותו משפחות שחלקו את גורלו של העולם האשכנזי: ההשרשות בשטעטל, ההתלהבות התרבותית היידישית, גלי ההגירה ומבחן המאה ה-XX [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est, Beider].

הספר הגדול הזה ביקש להבחין בין מה שהארכיון קובע, מה שההסקה מציגה כסביר, ומה שהזיכרון מוסר. עולה מכך שה-Hochman אינם מהווים כל כך משפחה במובן הצר, כי אם קהילת שם, מאוחדת באותה לשון, באותה אמונה ובאותו ערך שהועלה למדרגת סמל. במקום שבו המסמכים חסרים, השם עצמו נותר העד הנאמן ביותר: הוא מספר את המקום שתפסה החכמה בלבו של עם, ואת גאוותם של אלה שנושאים אותו עד היום.