משפחת Hassine

הניתוח האונומסטי של השם Hassine אינו מותיר ספק רב באשר לשורשו, אך הוא מזמין עידון של משמעותו המדויקת. הקטלוגים תואמים: Hassine הוא שם ממוצא ערבי הנשוא במרוקו; הוא מציין את מי שהוא יפה, טוב (Hasîn). הוא נבדל מ-Hassoun או Hassoune, המופנים אל Assoune [tunisie-genealogie.com]. הצורה הערבית שיחזרו בה החוקרים היא Hasîn (حسين או حسن), תואר הנגזר מן השורש ḥ-s-n, "להיות יפה, להיות טוב".

ואולם ראוי להציב את Hassine בשכנות שמות אחים המאירים את משמעותו. השם Hassan, המעורבב לעיתים קרובות עמו או הקרוב לו, מציג ריבוי מוצאות: Hassan הוא שם שמוצאו ערבי ומתייחס לנכדו של מוחמד, או שמוצאו ערבי ומשמעותו מיטיב, או שמוצאו עברי ומתייחס לחזן (השליח ציבור) [tunisie-genealogie.com]. אפשרות אחרונה זו חיונית לעולם היהודי: במשפחות מסוימות, שם שנראה ערבי לכל דבר יכול היה בפועל להפנות אל החזן, שליח הציבור בבית הכנסת — תפקיד עברי מרכזי בחיי הקהילה.

האונומסטיקאים מציינים אף הם כי השם Hassani הוא שם ערבי שנוצר עם הסיומת -i על בסיס Hassan (Hasan = יפה, טוב), וכי שם זה נשוא אף על ידי יהודים מצפון אפריקה — בין עם אותה משמעות, בין כחלופה של העברי חזן (שליח ציבור) [Geneanet, לפי Laredo ו-Eisenbeth]. השם Hassine שותף לאותו אופק כפול: פניו הערביות — יופי, טוב — עשויות לכסות, בענף זה או אחר, תשתית עברית הקשורה לשירות הליטורגי.

דו-ערכיות זו אינה יוצאת דופן כלל. עיצוב שמות המשפחה היהודיים במגרב ציית להיגיונות מרובים, שבהם נפגשים הכינוי המשבחי, המקצוע, מקום המוצא והשם הפרטי שנעשה שם אב [Toledano, Une histoire de familles]. בעניינו של Hassine, הכול מצביע על כך שמדובר במקורו בשם משבחי או בשם פרטי גברי ערבי שנוצר מחדש, שאומץ על ידי משפחות יהודיות בסביבה לשונית שבה שלט הערבית הדיאלקטית.

מפתיע לגלות כי השם שמשמעותו "היפה", "הטוב" בערבית הוא בדיוק השם שנשאה השושלת שגדולה שבדמויותיה היה משורר: כאילו האטימולוגיה המשבחת של שם האב ביקשה, לאורך הדורות, לאשש את עצמה במעשים.

אם הקטלוגים משייכים במפורש את Hassine למרוקו, הרי זה משום שהארכיון מוצא שם את עקבותיו הקדומים ביותר. נקודת ציון תיעודית יקרת ערך מספק החוקר הגדול Maurice Eisenbeth, שחיבורו Les Juifs de l'Afrique du Nord (1936) נותר מקור מרכזי לאונומסטיקה היהודית של מגרב. על פי סמכות זו, שם המשפחה Ben Hassin מתועד במרוקו כבר במחצית הראשונה של המאה ה-16 [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord, 1936, על פי Toledano]. תיארוך זה, המבוסס על הכרוניקה העברית של Jacob Moïse Toledano (Ner ha-Maarav, תולדות ישראל במרוקו), משרה את השושלת בתוך הזמן הארוך של הנוכחות היהודית המרוקאית, הקדומה לגלי ההגירה הרבים שבאו לאחריה.

אותו מקור מזכיר דמות רבנית ממשית: הרב David ben Aaron Hassin חי במכנאס בין השנים 1740 ו-1790 [Eisenbeth, על פי Toledano, Ner ha-Maarav, עמ' 187]. פרט זה הוא מכריע, שכן הוא קושר את השם למכנאס — אחד ממוקדי התורה היהודית-מרוקאית הגדולים במאה ה-18, עיר שבה פרחו ישיבות תלמודיות ושושלות רבניות. נוכחותו של רב הנושא שם זה, בלב המאה של ההשכלה היהודית המרוקאית, מאשרת את שורשיה של המשפחה באליטות הדתיות של המלאח.

מה שנותר מבוסס הוא חיוניות השם במרוקו שלפני תקופת המנדט, מן הערים הקיסריות הגדולות — פאס, מכנאס — ועד לקהילות הדרום. המלאח המרוקאי, עם ארגונו הקהילתי הצפוף, מקצועותיו המתמחים ושושלותיו הלמדניות, מהווה את הכר התיעודי של שושלת Hassine [Deshen, Les Gens du Mellah]. בהקשר זה של חיי תלמוד ולִיטוּרגִיָּה עזים נולד, בראשית המאה ה-18, מי שעתיד להעניק לשם זה את הדהודו המתמשך ביותר.

האיש וחינוכו

דמותו של רבי דוד בן אהרן אבן חסין (בערך 1727–1792) — המוכר במקורות הצרפתיים בשם David Hassine — שולטת בתולדות השושלת בסמכות כה ייחודית עד שהיא ראויה לפרק שלם בפני עצמו. נולד במכנאס במשפחה שהייתה כבר שקועה בתרבות הלימוד של המלאח, קיבל מאביו אהרן את שיעוריו הראשונים, ולאחר מכן נכנס לישיבתו של הרב מרדכי בירדוגו, אחת מן הסמכויות הרבניות המכובדות ביותר במרוקו של תקופתו [Yabiladi, לפי Ariel Danan]. קשר המורה והתלמיד נחתם בזיקה אמיצה עוד יותר: דוד נשא לאישה את בתו של מרדכי בירדוגו, נעשה חתנו, והוליד עמה תשעה ילדים — בן אחד ושמונה בנות [Yabiladi]. עיגון כפול זה, האינטלקטואלי והמשפחתי, בתוך מעגל הבירדוגו — אחת השושלות הרבניות המפוארות ביותר במרוקו — אומר דבר מהותי על צפיפות הרשת הלמדנית שבתוכה התגבשה חייו.

המאה השמונה עשרה, על אף קשיי מצב היהודים במרוקו העלווית, הייתה תקופה של שגשוג אינטלקטואלי ורוחני לקהילות המלאח. פיוטים רבים שנשתלבו בליטורגיה הספרדית המקומית הופצו ברחבי הגיאוגרפיה הים־תיכונית כולה, ומכנאס עמדה בלב אותו קרינה [jewisheritagefr.blogspot.com]. דוד חסין שאב את שורשיו ממעמקי התורה ופרשנות המקרא, יורש המסורת התרבותית והדתית של ימי הזוהר הספרדי: בתוך שייכות כפולה זו — לרציפות האיברית ולהשתרשות המגרבית — חיבר את יצירותיו.

היצירה השירית: תהלה לדוד

מרכז יצירתו הוא הקובץ תהלה לדוד — שאפשר לתרגמו כשיר הלל לדוד — שראה אור לראשונה באמסטרדם בשנת 1807, חמש עשרה שנה לאחר מות המשורר, עם הקדמה שכתב רפאל בירדוגו [Encyclopaedia Judaica, דרך encyclopedia.com; Corpus Zakhor id:9df588da-22ba-4ff6-8c66-292565cbe6bb]. פרסום פוסטומי זה מגלה כי כתב היד כבר הסתובב בקהילות עוד לפני העלאתו לדפוס: Moses Edrehi, בשנת 1855, מדווח שראה כתב יד של הקובץ שנשלח ממכנאס לראשי קהילת היהודים המרוקאים בלונדון לצורך הוצאתו לאור [Wikipedia, David Ben Hassin]. העובדה שכתב יד חצה את הים התיכון כדי להגיע ללונדון — ובכך הפך את יצירת מכנאס לענין דיאספורי לפני שנגדר ככזה — מעידה על הכבוד שנהנה ממנו המשורר עוד בחייו או מיד לאחר מותו.

מהדורה מורחבת יצאה לאור בקזבלנקה בשנת 1931, הוכחה לכך שהיצירה המשיכה לחיות ולהתעשר בזיכרון הקולקטיבי של הקהילות המרוקאיות עד לב המאה העשרים. בין אמסטרדם לקזבלנקה, בין 1807 ל-1931, מתאר קשת הקבלת פניו של תהלה לדוד את הגיאוגרפיה עצמה של היהדות המרוקאית: המרכז (מכנאס), מטרופולין הספר (אמסטרדם) והבירה הכלכלית של מרוקו הקולוניאלית (קזבלנקה) — שלושה קטבים של עולם אחד בתנועה.

הקובץ אינו מסתכם בפיוטים ליטורגיים במובן הצר. הוא כולל גם שירי חתונה ורעות, קינות, וטקסט שלם העומד כאחד משיאי יצירתו הדידקטית של המשורר: תיאור שירי של הלכות שחיטה [Encyclopaedia Judaica, דרך encyclopedia.com]. ריבוי הז'אנרים הזה — מן הפיוט בבית הכנסת עד הקינה, משיר החתונה עד המסכת המחורזת של הלכה — עושה את תהלה לדוד ליצירה שלמה, המלווה את חיי המאמין מן הלידה עד המוות, מן החג ועד התשובה.

בין פיוטי הקובץ נמצא לכבוד חמדת לבבי, פיוט ליטורגי שבו ניכרת שליטה בז'אנר בכל מלוא הרוחב. הכותרת, שאפשר לרנדרה כ"לכבוד מחמד לבי", שייכת לאותו תחום של שירה אהבתית קדושה שבו האהבה האנושית משמשת דימוי לאהבת האל — מסורת שירושה מן השירה העברית הספרדית בימי הביניים, מיהודה הלוי ומשה אבן עזרא, שחסין ממשיך ומחדש אותה בהקשר המרוקאי של המאה השמונה עשרה.

כמו כן, אוחיל יום יום (1806) — כלומר "אקווה יום יום" — הוא פיוט שכותרתו לבדה אומרת את המתח הפנימי שחצה את חיי המשורר: תקווה יומיומית, מתחדשת ללא הרף, הנישאת על כנפי האמונה בהבטחה האלוהית. חיבר על סף המאה התשע עשרה ונכלל בקורפוס של תהלה לדוד, נושא הפיוט הזה רישומה של חיים שלמים שהוקדשו לביטוי הבטחון באלוהים על אף קשיי העולם.

אמנות האקרוסטיכון וחתימת המשורר

אחת מסימני ההיכר הטכניים הבולטים ביצירתו של דוד בן אהרן אבן חסין הוא השימוש באקרוסטיכון. חלק מן שיריו מכילים את שמו הטמון באותיות הפותחות כל בית או כל שורה [Wikipedia, David Ben Hassin]. מנהג זה, שירושתו ממסורת השירה העברית הגדולה בימי הביניים, אינו עצם פורמלי בלבד: הוא מהווה חתימת האמן, חותמו האישי הארוג בתוך המרקם הקדוש של הטקסט הליטורגי. המשורר נוקב את שמו מבלי להציג עצמו לפנים — נוכח ונסתר כאחד — תמונה של הענוה היהודית שאינה מבקשת כבוד לעצמה אלא משרתת דבר גדול ממנה.

מקומם של זבחים: השירה בשירות ההלכה

אם Tehila le-David מעידה על הלירי­זם של David ben Aaron ibn Ḥassin, הרי שחיבורו הפואטי Meqomam shel Zevaḥim — « מקום הקרבנות » — חושף ממד שונה לגמרי של גאוניותו. מדובר בהפיכת טקסי הקרבנות לשירה, כלומר בניסוח חרוז ומשקל של הלכות השחיטה כפי שנהגה בהתייחסות לקרבנות בית המקדש בירושלים. יצירה דידקטית זו נשענת על הימור נועז: להנגיש ולהפוך לבלתי נשכח, בכוח הקצב והחרוז העברי, מכלול של הוראות הלכתיות בעלות דיוק טכני תובעני.

מסורת השירה הדידקטית העברית משתרשת בימי הביניים, ב-Sefer ha-Tzachut של David Kimhi ובשירי ההלכה של Salomon ibn Gabirol. בחיברו את Meqomam shel Zevaḥim במאה השמונה עשרה, נכנס David ben Aaron ibn Ḥassin לתוך שרשרת ארוכה זו של משוררים-פוסקים שרצו שהתורה תהיה יפה כשם שהיא צודקת, ושיופייה יקל על העברתה. החיבור יצא לאור בשנת 2001 בעריכת מ. Sulam, בעקבות קובץ כתבים של Moïse ibn Ḥabib, דבר המעיד על חיוניותו הרבה מעבר לחוג המגרבי [Encyclopaedia Judaica, via encyclopedia.com].

Asader Tushbeḥata : התפילה בארמית

מבין הטקסטים הבולטים ביותר בקורפוס, הפיוט Asader Tushbeḥata מתייחד בבחירת הלשון הארמית. הארמית היא שפת התלמוד והגמרא, אך גם שפת חלק מן התפילות היפות ביותר בלוח השנה היהודי — הקדיש, הקול נדרי — ושימוש בה בפיוט הוא מעשה מכוון: David ben Aaron ibn Ḥassin בוחר לחבר בשפת החכמה הרבנית, השפה שבה פונים אל האל בסמכותם של חכמים. פיוט זה מעיד על עומק השכלתו של הרב-המשורר, שיכול היה לטפל בארמית התלמודית ברהיטות בסגנון לירי, ועל חיוניות המסורת התורנית במכנאס במאה השמונה עשרה.

ההשפעה והמורשת

David ben Aaron ibn Ḥassin לא נותר כלוא בגבולות מרוקו. הוא נסע לקהילות מרוקאיות שונות, ואף הגיע לGibraltar, שם התקבלו שיריו בהתלהבות [Wikipedia, David Ben Hassin]. ניידות זו מגלה: משוררו של מכנאס היה גם איש העולם הספרדי הרחב, בעל יכולת להשמיע את קולו עד לקהילות הדיאספורה הים-תיכונית. פיוטיו התפשטו בכל היקום הספרדי, ממרקש ועד Livourne, מטנג'ר ועד Thessalonique.

מורשת יצירתו חיה ומגוונת. זמרים מרוקאים מן המאה העשרים שאבו השראה משיריו; קהילות יוצאי מרוקו בצרפת, בישראל ובקנדה עדיין שרות חלק מפיוטיו בחגים הדתיים הגדולים. המכון האירופי למוסיקה יהודית הקדיש מחקרים ליצירתו, ובמיוחד באמצעות Lysette Hassine-Mamane, שמונוגרפיתה Le Piyyut de David Hassine (Maisonneuve & Larose, Paris, 2000) מהווה עד היום את המחקר המקיף ביותר הקיים בצרפתית [iemj.org]. הקשר בין שם משפחתה של המחברת — Hassine-Mamane — לכותרת הספר מעיד על הישרדותה של זיקה, ממשית או סמלית, בין השושלת לנציגה המפואר ביותר.

---

אם מרוקו מהווה את מרכז המוצא המתועד, השם Hassine — ועם וריאנטותיו — התפשט בכל רחבי המגרב, ובמיוחד בתוניסיה ובאלג'יריה, שם הוא נמנה כיום עם שמות המשפחה המוכרים. התפשטות זו מוסברת על ידי התנועה המתמדת של משפחות יהודיות בין שלוש המדינות, בעקבות גירושים, הזדמנויות מסחריות ורשתות רבניות.

בתוניסיה כמו באלג'יריה, השורש ח-ס-נ פורה ויוצר קרבה אונומסטית עשירה. החוקרים מציינים כי Assoun, Hassoun ו-Hassoune הם שמות ממוצא ערבי המיוחסים לעיתים קרובות ליהודים מצפון אפריקה, עם שני פירושים אפשריים: או חינית (hassûn), או יפה מאוד או טוב מאוד, כגרסה של Hassan [Geneanet, על פי Laredo]. משפחת שמות זו, שבה טוב ויופי משתלבים, ממחישה את האחדות התרבותית של יהדות המגרב בחצות גבולות פוליטיים.

תוניסיה ראויה לאזכור מיוחד. השם Hassine נישא שם גם על ידי משפחות מוסלמיות — די אם נחשוב על שושלת הביליקית החוסיינית, שכמה ממלכיה נשאו את השם Hussein Ben Ali (Ben Hassine) — דבר המזכיר כי שמות משפחה יהודיים ומוסלמיים שאבו מאותו מאגר לשוני ערבי [Sebag, Les noms des Juifs de Tunisie]. קהילת שמות זו, במקום לטשטש זהויות, מעידה על ההתאקלמות העמוקה של היהודים בסביבתם הערבית, תוך שמירה על מנהגיהם הדתיים הנבדלים.

היסטוריית יהודי תוניסיה מאופיינת על ידי ההבחנה בין Twânsa (ילידים) לבין Granas (ליוורנאים ממוצא איברי), כאשר לכל אחד מהם מוסדות משלו. בכך שהקימה מוסדות קהילתיים משלה, יצרה הקהילה הליוורנאית שסע עם האוכלוסייה הילידית: לכל אחת היה מעתה ועד נכבדים, רב ראשי, בית דין רבני, בתי כנסת, בתי ספר, בשרייה ובית עלמין נפרדים [Wikipedia, Histoire des Juifs en Tunisie, על פי Sebag]. שושלת Hassine תוניסאית נמנתה ככל הנראה עם ה-Twânsa, אותם יהודים ותיקי שורש מגרבי שבקרבם השם, שממוצא ערבי, נישא באופן טבעי ביותר.

כפל שורשים זה — שם ערבי בגוף חברתי יהודי — אומר משהו מהותי על האופן שבו שיוולת הייתה חוויית הזרות של משפחות Hassine: לא בהתמוססות בתוכה, אלא בשילובה בזהות מורכבת שאין לה מיצוי לא בחד-לשוניות דתית ולא בפרטיקולריזם אתני. יחס זה אל הזר, במובנו הרחב ביותר, הוא אחד ממפתחות הקריאה של שושלת זו.

---

המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 שינו ביסודן את מצבם של יהודי המגרב, ואיתו את גורל משפחות Hassine. במרוקו, התקופה המשתרעת מ-1860 ועד העצמאות ראתה את הקהילה היהודית חוצה תהפוכות ומשברים עמוקים, בין המשך המעמד המסורתי לבין השאיפה לשחרור [Assaraf, Une certaine histoire des Juifs du Maroc]. היחסים בין יהודים למוסלמים, שנשלטו זמן רב על ידי איזון מנהגי, התערערו עם פריצת המעצמות האירופיות והקמת הפרוטקטורטים [Kenbib, Juifs et musulmans au Maroc].

פעולתה החינוכית של Alliance israélite universelle, החל משנות ה-1860, צרפתה חלק מהאליטות ועיצבה מחדש את האופקים המקצועיים. המשפחות הנושאות את שם Hassine, כבני עדתן, חוו אז גיוון חברתי: למסחר ולמלאכה המסורתיים נוספו המקצועות החופשיים, ההוראה, המינהל. נטייה זו להוראה ולהעברת הידע, שניתן לשרשה בדמותו של המשורר-הרב David ben Aaron ibn Ḥassin עצמו — הוא שיצירתו נועדה להורות את התורה דרך יופי השיר — מוצאים אנו אותה, דרך הדורות, כקו שקט ועקבי של השושלת.

התקופה האפלה ביותר הייתה זו של מלחמת העולם השנייה. תחת שלטון וישי, סבלו יהודי מרוקו מהחלת החוק המפלה, שמתיחותו רוככה על ידי עמדתו של הסולטן Mohammed V, שתפקידו המגן נותר נושא למחקר מעמיק ומורכב [Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc à l'époque de Vichy]. בתוניסיה, הכיבוש הגרמני של 1942-1943 בא לידי ביטוי בגיוס כפוי, בגירושים ובעבודות כפייה שפגעו קשות בקהילה [Stillman, The Jews of Arab Lands].

שם Hassine מופיע אגב גם בארכיונים המנהליים של התקופה הקולוניאלית, ובמיוחד בארכיונים הצבאיים: רשימות הגיוס ותיקי לגיון הכבוד שומרים את עקבותיהם של נושאי השם שהתגייסו לגדודי החרפים וה-zouaves של צפון אפריקה [Archives, via Geneanet]. מסמכים אלה, קרים אך יקרי ערך, מעידים על שותפותם של Hassine בהיסטוריה המשותפת, עד לקורבן של שתי מלחמות העולם. לאחר שבמאה ה-18 נתנה השושלת משורר לליטורגיה הספרדית, היא נתנה במאה ה-20 חיילים לצבאות הרפובליקה: שתי דרכים שונות מאוד בטיבן להיחרט בתוך ההיסטוריה הקולקטיבית.

---

פרסום המהדורה המורחבת של תהילה לדוד בקזבלנקה בשנת 1931 אינו אירוע של מה בכך בתולדות התרבות של יהדות מרוקו. הוא מתרחש בצומת גורלית: מרוקו נתונה תחת הפרוטקטורט הצרפתי מאז 1912; השפה הצרפתית החלה לעצב מחדש את ההרגלים האינטלקטואליים של האליטות היהודיות; ואף על פי כן, דווקא בקזבלנקה, בירתה הכלכלית של מרוקו המודרנית, ראו אנשי תרבות לנכון לשוב ולהוציא לאור, בנוסח מורחב, קובץ פיוטים עבריים שחוברו במכנס כמאה וחמישים שנה קודם לכן. מעשה עריכה זה הוא מעשה של התנגדות תרבותית ושל נאמנות: הוא מורה שהשירה הליטורגית של דוד בן אהרן אבן חסין לא הייתה שריד מוּזאִי, כי אם טקסט חי, הנשר בבתי כנסת, המועבר מאב לבן ומרב לתלמיד.

הפיוט אסדר תושבחתא, שנכתב בארמית, ממחיש באופן מופתי כיצד יצירה יכולה לחצות מאות שנים כשהיא נושאת בקרבה מטען כפול: יופי פורמלי ועומק תיאולוגי. הארמית, שהציבור הרחב של המאמינים לא שלט בה על כל רבדיה במאות ה-19 וה-20, לא מנעה את הקליטה הרגשית והרוחנית של השיר: הליטורגיה היהודית תמיד פינתה מקום ללשון שמבינים אותה בחלקה בלבד אך חשים אותה על כל עמקה, כמו הקדיש הנאמר על ידי מיליוני מאמינים שרבים מהם אינם תופסים כל מילה ומילה, ואף על פי כן חיים את עוצמתו.

כך גם אוחיל יום יום — פיוט התקווה היומיומית, שנכתב בשנת 1806, בשחר הוצאתו לאור של הקובץ הגדול לאחר מות מחברו — טומן בחובו צפיפות מיוחדת. ככל הנראה חובר בשנותיו האחרונות של המשורר או במעגל הקרוב של תלמידיו, ומהווה מעין צוואה שירית: התקווה כעמדה יסודית, ציפיית הגאולה האלוהית כמניע החיים היומיומיים. תקווה פעילה זו — אוחיל, "אני מייחל" במשמעות של פועל מעשה — היא בדיוק העמדה הרוחנית שהמסורת העברית מגדירה במושג תקווה, המילה שעתידה הייתה להפוך לשמו של ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.

Lysette Hassine-Mamane, במונוגרפיה שלה Le Piyyut de David Hassine (Maisonneuve & Larose, Paris, 2000), מילאה את תפקיד המגשרת בין עברית מכנס לבין תודעתם של צאצאי תפוצה בת-זמננו [iemj.org]. עצם העובדה שהמחברת נושאת בשמה את השם Hassine בצורתו המורכבת היא אות נוסף לחיוניות ההעברה הזו: השושלת אינה מנציחה שם משפחה בלבד — היא מנציחה יצירה.

---

העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה האיצו את גלות הקהילות היהודיות מהמגרב. עצמאות המדינות — מרוקו ותוניסיה ב-1956, אלג'יריה ב-1962 — והקמת מדינת ישראל ב-1948 גרמו לעזיבתם של כמעט כל היהודים לכיוון ישראל, צרפת וקנדה. מאז עצמאות מדינות המגרב, הקשרים בין יהודים לערבים נחלשו (מרוקו, תוניסיה) או נותקו כמעט לחלוטין (אלג'יריה) [Yad beYad]. שושלת Hassine התפזרה בעקבות הגירה גדולה זו.

מבין הדמויות הניתנות לזיהוי, ראויה לציון ביוגרפיה מתועדת אחת. Acher Hassine (1918–1995), יליד מרוקו (Casablanca), היה מורה; הוא עלה לישראל, שם ייסד ועמד בראש איגוד העולים החדשים ממצפון אפריקה [Jewish Moroccan Archive]. כפעיל מפלגת העבודה, נבחר פעמים אחדות לכנסת [Jewish Moroccan Archive]. מסלול חיים זה — מ-Casablanca אל חיי הפוליטיקה הישראלית, דרך מעורבות למען המהגרים מצפון אפריקה — מגלם בצורה מופתית את גורל דור שלם: הדור שנשא את זיכרון המגרב עד למוסדות מדינת ישראל הצעירה, ונאבק להכרה בספרדים בחברה שנשלטה עדיין בידי האליטות האשכנזיות. Acher Hassine, בייסדו ארגון לשירות העולים החדשים ובנשאו את עניינם אל הכנסת, המשיך בדרכו שלו, בממד פוליטי וחברתי, את מסורת הצדקה — הצדק-הנדיבות — ואת הדאגה לזולת העוברת כחוט השני בתולדות השושלת.

כיום, השם מצוי בהיקף נרחב בצרפת, שם הוא נמנה בין שמות המשפחה המאונדקסים במאגרי הגנאלוגיה, וכן בישראל, בצפון אמריקה ובשארית בתוניסיה [Geneanet, Hassine]. פיזורו הגאוגרפי בן-זמננו משקף נאמנה את גאוגרפיית הדיאספורה היהודית-מגרבית: שם שנולד במלאחים ובחארות של המגרב, המפוזר כיום על פני שלוש יבשות, אך תמיד ניכר בצלילו — זיכרון חי של שורש הנושא עמו יופי וטוב.

העברת יצירתו של David ben Aaron ibn Ḥassin לקהילות הדיאספורה — דרך קלטות הפיוטים שנשאו המהגרים בכבודתם, דרך חגי הליטורגיה וההרכות של ליל שישי, דרך המחקרים האקדמיים והמוזיקולוגיים בני-זמננו — מהווה אחד מן החוטים היקרים ביותר הקושרים את ה-Hassine של היום, אזרח Tel-Aviv, Paris או Montréal, אל ה-Hassine של אתמול, רב ומשורר במלאח של Meknès.

בסיומו של מסע זה, מתגלה שושלת Hassine כמייצגת דרך כלל של ההיסטוריה היהודית בצפון אפריקה, והשאלה מה הביעה שושלת זה, מכל השושלות, בצורה הטובה ביותר, מקבלת תשובה שהעובדות המתועדות מכתיבות בתוקף: הידע הספרותי והליטורגי בשירות ההעברה הבין-דורית.

שמה, שמקורו בערבית, פירושו "יפה" או "טוב", ושורשיו נטועים בשורש השמי ḥ-s-n, המשותף לשורת שמות משפחה קרובים — Hassan, Hassani, Hassoun — ולעיתים חופף לרקע עברי הקשור לתפקיד החזן [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc]. הארכיון מעגן נוכחות מרוקאית עתיקה, המתועדת כבר מן המאה ה-16 בצורה Ben Hassin, ומודגמת במאה ה-18 על ידי נוכחות רבנית במכנס [Eisenbeth, על פי Toledano].

ממוקד מרוקאי זה, פרשה השושלת אל תוניסיה ואלג'יריה, מתוך שהיא מאמצת את ניידות המשפחות היהודיות במגרב, עד שנפוצה, במאה ה-20, לישראל, לצרפת ולאמריקה. דמותו של Acher Hassine, מ-Casablanca ועד הכנסת, מגבשת את המעבר מן העולם המגרבי הישן אל המודרנה הישראלית [Jewish Moroccan Archive].

אך ללא ספק, Rabbi David ben Aaron ibn Ḥassin הוא שמעניק לשושלת זו את מעמדה האוניברסלי. באמצעות Tehila le-David, Meqomam shel Zevaḥim, Likhvod Ḥemdat Levavi, Oḥil Yom Yom ו-Asader Tushbeḥata, הוכיח כי הידע הפיוטי והידע ההלכתי אינם שני עולמות נפרדים, אלא שליחות אחת ויחידה: לעשות שהתורה תהיה יפה, שהיופי יהיה צודק, ושהאחד והאחרת יועברו מדור לדור. בכך שחרת את שמו אקרוסטיכונית בפיוטיו, הוא גם נהג, בחן ובאצילות, במידת הענווה: נוכח ביצירה, אך מבלי להפוך אותה לאנדרטה לכבוד עצמו.

כך נושא שם Hassine, תואר שבח צנוע שנעשה שם משפחה, בתוכו כתמצית, את מלוא המסלול של יהדות שבין מזרח למערב, בין ערביות תרבותית ונאמנות דתית. שושלת זו מגלמת, בקוהרנטיות מרשימה לאורך הדורות, את אידיאל תלמיד חכם — שמשמש את האלוהים ואת הקהילה לא בכוח ולא בעושר, אלא ביופי הדיבור, בדיוק השיר ובסבלנות ההעברה: ערכים שהיהדות נשאה עמה דרך כל גלויותיה, ואשר משפחת Hassine גילמה, בדרכה הייחודית, בנאמנות נדירה.

---