משפחת Gruss

המקור האמין ביותר בכל הנוגע למשפחת Gruss נותר יצירתו של Samuel Schaerf. I cognomi degli ebrei d'Italia ראה אור בפירנצה בשנת 1925, בתקופה שבה הפרדיגמה הלמדנית היהודית-איטלקית, מתוך שאיפה לשמר את זיכרונה של קהילה עתיקה ומפוזרת, החלה במלאכת תיעוד שמות המשפחה [S. Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. חיבורו של Schaerf שייך לדור של עבודות שביקשו, בעקבות האמנציפציה והמודרנה הביבליוגרפית, לתעד בכתב מורשת אונומסטית שהועברה מדור לדור.

הכללת השם Gruss בקטלוג זה נושאת ערך ראייתי ממשי: היא מעידה כי ברבע הראשון של המאה העשרים היה שם פטרונימי זה מאושר בפועל בקרב יהודי איטליה [S. Schaerf, 1925]. קטלוגו של Schaerf אינו רשימה גרידא: הוא נשתל בתוך מסורת של מחקרים אונומסטיים יהודיים, שבה שם המשפחה הופך לאינדיקטור של היסטוריה נדודים, של גאוגרפיה קהילתית, ולעיתים של מלאכה או של מקום מוצא.

ואולם יש לאמוד את היקפה של עדות זו במידה הראויה. הרפרטואר מאשש את קיומו של השם, לא את מכלול תולדותיו; הוא אינו מספק לא יחס-יוחסין רציף ולא לוקליזציה מדויקת בתוך חצי האי. משום כך, מעבר לנקודת-עיגון זו שנקבעה, נדרשת שחזורה של שושלת Gruss להישען על ההיגיון האונומסטי ועל המסגרת הכללית של תולדות יהודי איטליה — תחומים שהפרקים הבאים יחקרו תוך ציון מדוקדק של מעמדם האפיסטמי. הנדירות היחסית של השם במקורות האיטלקיים, בהשוואה לשכיחותו בתחום האשכנזי, היא כשלעצמה אינדיקציה: השם Gruss באיטליה ישמש, ככל הנראה, סמן לנוכחות מיובאת ולא ילידית — השערה שנבחן אותה להלן [S. Schaerf, 1925].

השם Gruss מציג פיזיונומיה גרמנית בעליל. בגרמנית, המונח Gruss (הנכתב Gruß) משמעותו "ברכה, נשיאת שלום, תשואות", והוא משתייך למשפחת שמות האנשים הנגזרים מאוצר המילים היומיומי — שמות נפוצים בשדה האונומסטיקה האשכנזית, שנוצרה בעיקרה במאות ה-XVIII וה-XIX, כאשר מינהלות האימפריות של מרכז אירופה הטילו על היהודים לאמץ שמות משפחה קבועים. חלק ניכר מהפטרונימים האשכנזים נוצר אז ממילים גרמניות המציינות חפצים, תכונות, צבעים או מושגים מופשטים [שימוש אונומסטי אשכנזי, ידע מבוסס].

השערה שנייה, הראויה להיבדל בקפידה מן הראשונה, מקרבת את Gruss למשפחת השמות Gross / Groß ("גדול"), הנפוצה מאוד בקרב יהודי מרכז אירופה ומזרחה, שממנה עשוי Gruss להוות גרסה גרפית או דיאלקטלית, או אוואטר שנוצר בהגייה היידישית. קרבה זו אינה אלא השערה פונטית בלבד: הזהירות מחייבת שלא לערב שתי משפחות אונומסטיות שעשויות להיות נפרדות, בלא ראיה מסמכנית המקשרת בין נושאי השמות הנוגעים בדבר.

ההצטלבות בין הזיכרון — המשמעות "ברכה/שלום" שמסורת משפחתית עשויה לייחס לשם — לבין הארכיון הלשוני מאירת עיניים: האטימולוגיה מאשרת שייכות סבירה לאזור האשכנזי דובר הגרמנית, ובה בעת משאירה פתוחה את השאלה כיצד נמצא שם כזה מתגלגל דווקא באיטליה. מעברו של פטרונים גרמני לחצי האי מוסבר לרוב דרך תנועות הנדידה של יהודי אשכנז, שמסוף ימי הביניים ועד לעת החדשה חצו את האלפים והשתקעו בצפון איטליה — ונטו, לומברדיה, פיימונטה, פריאול — שם פרחו קהילות המשלבות יסודות איטלקים, ספרדים ואשכנזים [היסטוריית יהודי צפון איטליה, ידע מבוסס]. השם Gruss יהיה אפוא, על פי כל הנראה, המשקע האונומסטי של אחת ממסעות ההגירה החוצים את ההרים הללו — מבלי שמקור מוגדר יאפשר כיום לקבוע את תאריכה.

כדי להבין כיצד שם בעל מראה גרמני יכול להופיע ברשימת שמותיהם של יהודי איטליה, יש לזכור את התנועה המאות-שנית של ההתיישבות האשכנזית בצפון חצי האי. כבר בסוף ימי הביניים, יהודים שבאו מארצות גרמניה, מטירול ומשולי האימפריה ירדו אל הוונטו, פריאול, לומברדיה ופיימונטה, שנמשכו אליהם בשל צורכי האשראי של הערים האיטלקיות ובשל סובלנות יחסית, שהוסדרה לרוב באמצעות condotte — חוזים המסדירים את מגורי היהודים ואת פעילות ההלוואה שלהם [תולדות יהודי איטליה, ידע מבוסס].

ונציה מציעה את הדוגמה המפורסמת ביותר לריבוי זה: הגטו שלה, שהוקם בשנת 1516, כינס בתוכו "אומות" נפרדות — הnation tedesca (הגרמנית, האשכנזית), הnation levantina והnation ponentina (הספרדית) —, כל אחת בעלת בית כנסת ומנהגים משלה [תולדות גטו ונציה, ידע מבוסס]. היהודים האשכנזים היוו שם קבוצה ותיקה ומאורגנת, שנשמרו אצלה זמן רב שמות, טקסים ולעיתים אף לשון הנושאים את חותם המורשת הגרמנית. במסגרת זו, או במצבים דומים לה בפדובה, ורונה, מנטובה או בקהילות פיימונטה, שרש כנראה שם משפחה כגון Gruss את עצמו באדמת איטליה.

השתלבותן של משפחות אלו ברקמה האיטלקית הייתה הדרגתית: במהלך הדורות, השימוש באיטלקית ואימוץ המנהגים המקומיים טשטשו את הגבולות הפנימיים, מבלי למחוק את עקבות המוצא הנומאי. שמירתו של שם גרמני בתוך קהילה איטלקית מעידה בדיוק על זיכרון ארוך טווח זה. כאשר Schaerf מרכיב את קטלוגו בשנת 1925, הוא מתעד את פרי מאות שנים של כור היתוך, שבו שמות מן הצפון — ובהם Gruss — מתקיימים זה לצד זה עם שמות המשפחה האיטלקים והספרדים האופייניים לחצי האי [S. Schaerf, 1925 ; תולדות יהודי איטליה, ידע מבוסס].

ההיסטוריה של שם Gruss מתבהרת לאור המנגנונים הכלליים שבאמצעותם קיבלו היהודים את שמות המשפחה שלהם וקיבעו אותם. בעולם האשכנזי, הפטרונימיה התורשתית הוטלה ברובה בצו בין סוף המאה השמונה עשרה לתחילת המאה התשע עשרה: צו יוסף השני עבור שטחי ההבסבורגים (1787) וחוקים דומים במדינות גרמניה וברוסיה כפו על המשפחות היהודיות — שעד אז היו מזוהות על פי שם אביהן ("בן פלוני") — לאמץ שם קבוע וניתן להעברה [תולדות האונומסטיקה היהודית, ידע מבוסס].

בהקשר זה שאבו הפקידים והמשפחות ממאגר רחב: שמות מקומות, מקצועות, תכונות, ומונחים ממאגר המילים הגרמני השגור. שם כגון Gruss שייך ככל הנראה לקטגוריה האחרונה — שמות שנוצרו ממילים רגילות — כאן המושג של ברכה או של שאלה בשלום. האופי הנעים והחיובי של מונח כזה עשוי היה לעודד את בחירתו, בתקופה שבה העדיפו, כשהדבר היה אפשרי, שמות בעלי קונוטציה חיובית.

באיטליה, התהליך היה שונה וקדום יותר: יהודים רבים מקרב האיטלקים נשאו שמות משפחה יציבים כבר מסוף ימי הביניים או מתקופת הרנסאנס, לעיתים קרובות נגזרים מטופונימים (כך שמות ערים אינספור הפכו לשמות אב). רישומו של שם כגון Gruss במאגר האיטלקי של Schaerf מעיד אפוא על מפגש בין שתי לוגיקות: זו הדרומית והקדומה של שמות האיטלקים והספרדים, וזו הצפונית והמאוחרת יותר של שמות האב האשכנזיים דוברי הגרמנית [S. Schaerf, 1925; תולדות האונומסטיקה היהודית, ידע מבוסס]. שושלת Gruss, בשמה עצמו, מגלמת נקודת מגע זו, ואת סיפורה לא ניתן לקרוא אלא בצומת שתי המסורות הללו.

הקטלוג של Schaerf יוצא לאור בשנת 1925, ברגע מפנה. הקהילה היהודית האיטלקית, אחת הוותיקות באירופה המערבית, נהנית אז מפירות האמנציפציה שהושגה במאה ה-19 ומשתתפת במלואה בחיי האומה. אולם העשור שלאחר מכן הופך את גורלה: חוקי הגזע הפשיסטיים של 1938 שוללים מיהודי איטליה את זכויותיהם האזרחיות והמקצועיות, והכיבוש הגרמני, החל משנת 1943, פותח את תקופת הגירושים [תולדות יהודי איטליה תחת הפשיזם, ידע מבוסס].

כל משפחה יהודית איטלקית מהמאה ה-20, לרבות לינאז׳ צנוע כמו Gruss, נתקלה במבחן משותף זה. בהיעדר מקורות נומינטיביים ספציפיים המגויסים כאן, לא ניתן לקבוע את גורלו הפרטי של פלוני או אלמוני הנושא שם זה; הזהירות אוסרת כל שחזור אינדיווידואלי שאינו מתועד. ואולם נותר מבוסס כי הרדיפה, ולאחריה השואה, הטביעו את חותמן עמוקות על כלל הקהילות שבהן היו נוכחים שמות משפחה כאלה, וגרמו לאובדות, לגלויות ולפיזורים לצרפת, ליבשת אמריקה ולמדינת ישראל לאחר 1948 [תולדות השואה באיטליה, ידע מבוסס].

פיזור זה מסביר מדוע שם המשפחה Gruss, המתועד באיטליה אצל Schaerf, נמצא כיום בגאוגרפיות מגוונות, שבהן הוא ממשיך להתקיים לצד הומופונים וגרסאות מהאזור האשכנזי. למי שירצה להמשיך בחקירה, שבילי התיעוד המבטיחים ביותר נמצאים בפנקסי הקהילות האיטלקיות (Venezia, Padova, Mantova, Torino), בארכיוני מרשם האוכלוסין שלאחר האיחוד האיטלקי, ובמאגרי הנתונים המוקדשים לזכרם של קורבנות וניצולים. גנזכים אלה, שלא ניתן היה לעיין בהם במסגרת הכרך הנוכחי, הם היחידים שיש בכוחם להפוך את ההשערות הסבירות המובעות כאן לוודאויות מבוססות.

בסיום מסע זה, מתגלה שושלת Gruss כנושא היסטורי צנוע ומשמעותי כאחד. צנוע — משום שהתיעוד הישיר מצטמצם בעיקרו לעדות אחת: רישום השם בקטלוג של Samuel Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925), כעובדה המבוססת הלכה למעשה מכרך זה [S. Schaerf, 1925]. משמעותי — משום שהשם הזה מרכז בתוכו היסטוריה רחבה יותר: זו של המפגש, על אדמת איטליה, בין המסורת היהודית הדרומית ובין התרומה האשכנזית שבאה מן הארצות הגרמניות.

האטימולוגיה הגרמנית של השם, שייכותו הסבירה לאשכול שמות המשפחה האשכנזיים שנוצרו מן האוצר המילוני הגרמני, והמסגרת המתועדת היטב של הנדידות מעבר להרי האלפים לעבר צפון איטליה — כל אלה מתכנסים לכדי השערה עקבית: ייתכן שבני Gruss שבאיטליה הם יורשיה של שושלת ממוצא אשכנזי ששרשה את עצמה בחצי האי לאורך הדורות, עד שנרשמה על ידי חכמי תחילת המאה העשרים. שחזור זה נותר בגדר הסביר, וספר זה השתדל לציין זאת בכל שלב, תוך הבחנה בין המבוסס לבין המוסק.

"הספר הגדול" של Gruss נותר אפוא, בכוונת מכוון, ספר פתוח. הוא מציע מסגרת, נקודות ציון ופתחי חקירה, אך הוא קורא לארכיון להשלימו. שיבואו חוקרים עתידיים, חמושים בפנקסי הקהילות ובמאגרי הזיכרון, ויחדדו את קווי מתאריו — ואז יוכלו הזיכרון המועבר והארכיון המבוסס לענות זה לזה ממש, ושושלת Gruss תקבל את ההיסטוריה הרציפה שכרך זה לא יכול אלא לרשום את קוויה הראשוניים.