משפחת Gruen

השאלה הראשונה שהשם Gruen מעורר היא שאלת משמעותו ומקורו. בעולם האשכנזי, שמות משפחה המבוססים על צבעים — Grün (ירוק), Roth (אדום), Weiss (לבן), Schwarz (שחור) — התרבו בעיקר מסוף המאה השמונה עשרה, כאשר המינהלים הקיסריים, באוסטריה-הונגריה כמו במדינות הגרמניות, הטילו על משפחות יהודיות לאמץ שם משפחה קבוע ותורשתי. רבים משמות אלה נבחרו, יוחסו או נרכשו לעיתים תמורת תשלום; אחרים הנציחו כינוי שכבר נשאו, שלט, בית. Grün יכול היה לציין אדם הידוע בצבע עורו, שלט ביתו, או להיות פשוט מונח ניטרלי ונעים שבחר הפקיד.

עצם הופעתו של שם זה באיטליה, כפי שתיעד Schaerf, מזמין השערה מתונה: משפחות דוברות גרמנית שהשתלבו בקהילות צפון חצי האי — ונטו, לומברדיה, פיימונטה, האזורים החשופים ביותר לחילופים שמעבר להרים. הכתיב Gruen, מואיטלק או ממולן, יישמר בו עקבות נראית למוצא שנמחה. כאן, הזיכרון המשפחתי — האומר בנקל "אנו באים מעבר להרים" — והארכיון הלשוני מהדהדים זה את זה: האטימולוגיה מאשרת את המסורת, מבלי שמסמך כלשהו יתאריך אותה עדיין. יש לומר זאת בכנות: במצב המקורות הנגישים כיום, עצם קיומה של שושלת Gruen איטלקית רציפה נשען יותר על רמז אונומסטי מאשר על גנאלוגיה מוכחת.

כדי להבין כיצד יכלה להיראות חייה של משפחת Gruen באיטליה, יש לשחזר את ההקשר. הקהילות היהודיות באיטליה היו, כבר בימי הביניים ובמיוחד בתקופת הרנסנס, מוקדים של חיים אינטלקטואליים עזים. Bonfil תיאר חברות אלו שבהן הרב, הרופא, הבנקאי והמעתיק של פריטי ארכיון חיו זה לצד זה, שבהן התרבות העברית ניהלה דיאלוג עם ההומניזם הנוצרי [Bonfil, 1994]. ייצור כתבי היד המוארים היה אחת מתפארתו של עולם זה: Giulia Tamani הראתה את עושרם של כתבי היד העבריים המעוטרים מאיטליה, שבהם הגיע אמנות הספר לרמת עידון מרשימה [Tamani, Manoscritti ebraici decorati in Italia, 2010].

בתוך הקשר זה ניתן לחוש את ייעודה של משפחה הנושאת שם ה"ירוק". אם השתלבו Gruen ברקמת הקהילות שבצפון, יכלו לקחת חלק — כמו כה רבות מהלינאות׳ ממוצא אשכנזי — במקצועות הדעת והמסחר: הלוואה ואשראי, רפואה, העתקת הלימוד והוראת התורה. הערך שהמסורת היהודית מכנה תלמוד תורה, הלימוד כחובה קדושה, מצא באיטליה של הרנסנס אחד ממעבדותיו הפעילות ביותר. משפחה שבה היו מנהלים בית מדרש, מעתיקים טקסט, מגדלים תלמיד חכם — הייתה שותפה בכך לאותה מעלה מרכזית של ישראל: לעשות מן הלימוד לא קישוט, אלא צורת נאמנות. אין בידינו כל ראיה ישירה המעידה על כך בנוגע ל-Gruen; אך הסביבה שהקיפה אותם נשאה ערך זה עד לשיאו, ומסביבה זו היו חלק בלתי נפרד.

שום היסטוריה של יהודי איטליה לא תוכל להתעלם מ-Livourne. כנמל חופשי שהוקם לפי רצון בית Médicis, העיר קיבלה החל משנת 1591 "אומה יהודית פורטוגלית" שגורלה יוצא הדופן תועד על ידי Lionel Lévy [Lévy, La Nation juive portugaise, 1999]. Livourne הפכה לצומת דרכים בין Amsterdam, Tunis והמזרח — מקום שבו נהנו היהודים מזכויות נדירות ובנו אחת הקהילות השגשגות והמלומדות ביותר בים התיכון [Lévy, La Communauté juive de Livourne, 1996].

אם בני Gruen, ממוצא אשכנזי, נותרו מיעוט בעיר שנשלטה על ידי הספרדים וה-ponentini, הרי שדוגמת Livourne מאירה סגולה שכל יהדות איטליה שיתפה בה: קבלת הזר. Livourne שגשגה משום שידעה לקבל את הגולה — המרָנוֹ הנמלט מן האינקוויזיציה, הסוחר שבא מן הלבנט, המהגר מן הצפון. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, מצווה התורה: בנמל הטוסקני נעשה הציווי הזה למדיניות ולשגשוג. משפחה בעלת שם גרמני שנטמעה בקהילות אלו הייתה היא עצמה, בשעתה, הזר המתקבל — עד שנעשתה מקבלת בעצמה. וזהו ממש התנועה של זיכרון ישראל: עם הזוכר כי היה גר בארץ מצרים.

ההשפעה של הקהילות האיטלקיות, ובמיוחד של Livourne, חצתה את הים התיכון. משפחות מ־Livourne התפזרו לתוניס, ורשתות מסחריות קשרו את איטליה לקהילות המגרב [Lévy, 1999]. לפיכך, שם שהשתרש באיטליה יכול היה, באותן דרכי מסחר עצמן, להגיע למקומות אחרים, במסגרת קהילות צפון אפריקה שההיסטוריה שלהן נודעת לנו מתוך מחקרים ממוקדים: זו של Tlemcen, שתיארה Eliahou-Éric Botbol [Botbol, Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen, 2000], וזו של Sidi Bel Abbès, שהארכיונים הרבניים שלה שומרים עדות על חיי קהילה מאורגנים [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

קהילות אלגריות אלה נשאו גבוה שתי מעלות קשורות זו בזו: הצדקה (tsedaka) ודאגת האחר (hessed). הארכיונים הרבניים של המגרב מגלים חברות גמילות חסדים, קופות נדוניה לבנות עניים, חברות קדישא — רשת שלמה שבה הסולידריות הייתה מוסד לפני שהיתה רגש. מבלי לטעון שה־Gruen היו נוכחים שם — הארכיון אינו אומר זאת — ניתן להדגיש כי העולם שאליו יכול היה שמם לנדוד עשה מהצדקה המאורגנת אבן יסוד. הצדקה לא הייתה שם נדבה, אלא צדק: המילה עצמה, הנגזרת מצדק, היושר, אומרת כי לתת — פירושו להחזיר את המגיע.

אם ההיסטוריה החומרית של לינאז' נותרת, בהיעדר ארכיונים מספיקים, חלקית ספקולטיבית, הרי מורשתו הרוחנית ניתנת לקריאה בתוך המסורת האינטלקטואלית הגדולה שאליה כל שם יהודי משתייך. המחשבה היהודית, כפי שהציגוה Maurice-Ruben Hayoun [Hayoun, La philosophie juive, 2023] או Armand Abécassis [Abécassis, La pensée juive, 1987], היא הגות רב-דורית על התורה, הצדק והמשמעות. Léon Askénazi, ה"Manitou", הדגיש את האופן שבו כל דור מחויב לחשוב מחדש את המסורת כדי להעניק לה חיים [Askénazi, La parole et l'écrit, 1999].

כאן מתגלה הד מיוחד. השם Gruen נשא בדורנו אחד מגדולי ההיסטוריונים של היהדות הקדומה, Erich S. Gruen, שיצירתו Heritage and Hellenism חידשה את הבנת האופן שבו יהודי העת העתיקה המציאו מחדש את מסורתם במגע עם העולם היווני [Gruen, Heritage and Hellenism, 1998]. מבלי להניח כל שושלת ישירה עם המשפחה האיטלקית — אין לכך כל ראיה, והיושר האינטלקטואלי מחייב שלא לשער זאת —, ראוי לציין את המקבילה המשמעותית: שם אחד, שני עולמות, ואותו ייעוד לחשוב את ההירושה. הסגולה שבה עסקינן כאן היא התרומה למחשבה היהודית: הכושר להפוך את המסורת לאובייקט חי, נדון, מועבר. זוהי לקחו של Yerushalmi, שלפיו הזיכרון היהודי אינו שימור מוקפא אלא עדכון מתמיד [Yerushalmi, 1984].

שום היסטוריה של משפחה יהודית ממרכז אירופה ומהאגן הים-תיכוני אינה יכולה להתעלם מהשבר של המאה העשרים. שמות המשפחה הגרמניים כגון Grün / Gruen נשאו על ידי קורבנות רבים של השואה, ברחבי המרחב דובר הגרמנית, ההונגרית והצ'כית. עבודת הזיכרון וההנצחה החינוכית שמוביל Dominique Natanson מזכירה את חשיבות הנקיבה בשמות, ההעברה מדור לדור והוראת מה שנחרב [Natanson, Mémoire Juive & Éducation, 1997].

פרק זה נמצא בתחום ה־Intersection וה־Transmis משום שהוא נוגע במה שבמשפחות נאמר אך אינו תמיד מתועד בארכיון: הנעדרים, הענפים שנקטעו, השמות שאין אומרים עוד בפה מלא. הסגולה המתבטאת בו היא סגולת הזיכרון עצמו — זכור, מצווה ולא רגש בלבד. לשאת את שם Gruen, להנציחו בספר, פירושו לקיים את המצווה הזו: לתלוש מן השכחה, לסרב לתת לשתיקה את המילה האחרונה. הזיכרון הקולקטיבי של ישראל נבנה על סירוב זה, וכל משפחה השומרת על שמה היא שומרתו המקומית.

בסיומו של מסע זה, נדרשת כנות: הלינאה Gruen מובנת טוב יותר כדרך מאשר כשושלת מוכחת. שמה, המתועד באיטליה על ידי Schaerf [Schaerf, 1925], נושא את חותמו של מוצא אשכנזי וחותמו של השתרשות דרומית; הוא יכול היה לנדוד, דרך רשתות Livourne והים התיכון, עד לחופי המגרב; וכן מהדהד הוא, בעת החדשה, ביצירתו של היסטוריון גדול של היהדות. בין ציוני דרך אלה, הארכיון משאיר חלקים ריקים שספר זה סירב למלא בדרך ההמצאה.

מכל המעלות שנשאה המסורת היהודית, זו שגורלו של שם זה מבטא טוב מכולן אינה עושר ואינה שלטון, אלא מסירת המורשת — אותה יכולת, יהודית במהותה, לעשות מן העבר חומר חי, לחדש את המסורת מבלי לבגוד בה, כפי שעשה בעת העתיקה ההיסטוריון הנושא שם זה [Gruen, 1998], וכפי שמזמינים Askénazi ו-Yerushalmi לעשות. שם שפירושו "ירוק": צבעו של מה שנשאר חי, של מה שמוריק שנית. אין דבר נאמן יותר לייעודו של ישראל, עם הזיכרון והלימוד, מאשר שם זה שבאומרו ירק, אומר קביעות החיים מול המחיקה.