משפחת Grassetti

נקודת העיגון התיעודית ברורה: Grassetti רשום בין שמות המשפחה היהודיים של איטליה אצל Schaerf [Schaerf, 1925]. מורפולוגיתו שקופה למי שמכיר את האיטלקית: הוא נגזר מהתואר grasso ("שמן", "מלא בשר"), הנושא את הסיומת המקטינה -etti, הנפוצה בשמות המשפחה של חצי האי. כך הוא משתייך לקטגוריה הרחבה של שמות משפחה תיאוריים או כינויים — הsoprannomi — שבאיטליה הנוצרית כבקהילות היהודיות הפכו לשמות תורשתיים קבועים בין סוף ימי הביניים לעת החדשה.

מאפיין זה אינו חסר משמעות. בשונה משמות תיאופוריים עבריים או שמות משפחה טופונימיים המצביעים על מוצא גאוגרפי, כינוי כגון Grassetti מעיד על שילוב עמוק בתוך המארג הלשוני והחברתי האיטלקי. יהודי איטליה, שעליהם הראה Robert Bonfil כי בתקופת הרנסנס היוו חברה שקועה לגמרי בתרבות חצי האי תוך שמירה על זהותה הדתית [Bonfil, 1994], אימצו באופן טבעי את הצורות האונומסטיות של סביבתם. השם Grassetti מעיד על שייכות כפולה זו: יהודית מבחינת האמונה והחוק, ואיטלקית מבחינת השפה ונוהגי היומיום.

ואולם יש להתנגד לכל פרשנות יתר. שם משפחה אחד יכול היה להיות נישא על ידי משפחות ללא קשר של קרבה, שנקבעו בערים שונות; אחדות ה"שם" אינה מניחה מראש אחדות ה"לינאז'". לפיכך, בעמודים הבאים, נדבר על הסביבה שאיפשרה את קיום שם זה, ולא על שושלת ליניארית שהמקורות אינם מתירים לשחזרה.

הערש המשוער של משפחה בשם Grassetti הוא הקהילות היהודיות של מרכז איטליה וצפונה, בין המאה החמש-עשרה למאה השש-עשרה. Robert Bonfil תיאר יהדות איטלקית רבת-פנים, שבה התקיימו זה לצד זה הנוסח ה"איטלקי" המקורי (italkim), האשכנזים שבאו מצפון האלפים, ומאוחר יותר הספרדים שגורשו מספרד [Bonfil, 1994]. קהילות אלו חיו ממגוון מלאכות — הלוואות בשעבוד, מסחר, רפואה, מלאכת יד — וקיימו חיי רוח עשירים, שזוכים מעיון תלמודי כאחד מן ההומניזם שסבב אותם.

בהקשר זה מתגלה אחת מן המעלות שמסורת ישראל כיבדה בהתמדה: הדאגה לידע ולהעברתו. הבתים היהודיים באיטליה היו מרכזים להעתקה, לקריאה ולהוראה. Giulia Tamani חקרה את עושרם של כתבי היד העבריים המוארים שנוצרו באיטליה, שבהם הרוממות האסתטית משרתת את הטקסט הקדוש ואת התורה [Tamani, 2010]. משפחה ממעמד בינוני, כפי שייתכן שהייתה בית Grassetti, נטלה חלק בתרבות הכתב הזו — לאו דווקא ביצירות גדולות, אלא בנאמנות היומיומית ללימוד, שהיוותה את עמוד השדרה של החיים הקהילתיים. Colette Sirat הזכירה עד כמה תפוצת הטקסטים הפילוסופיים והמדעיים, דרך העתקי כתבי יד ואחר כך הדפוס, עיצבה את המחשבה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה [Sirat, 1983]; איטליה הייתה אחד מצומתי הדרכים הגדולים של תפוצה זו.

בנקודה זו נדרשת זהירות: אין בידינו שטר המייחס ל-Grassetti כלשהו, בשמו, יצירה מוגדרת או תפקיד רבני מסוים. מה שההיסטוריה קובעת הוא הסביבה; מה שהיא מסתברת ממנו הוא שיתופה של משפחה זו ב-ethos השקדני והאדוק שהגדיר את היהדות האיטלקית בתקופה ההיא.

חיי משפחה יהודית איטלקית לא התמצו בלימוד בלבד. הם התארגנו סביב הקהילה — הקהילה — ומוסדות הסולידריות שלה. Bonfil הראה עד כמה חברות הצדקה, קופות הנדוניה לבנות עניים, סיוע לחולים וקבלת אורחים עיצבו את החיים הקולקטיביים [Bonfil, 1994]. מוסדות אלה גילמו את הצדקה — אותה צדק-נדיבות שבמחשבה היהודית אינה נדבה רשות אלא חובת צדק כלפי הזולת.

גם אם אין ביכולתנו לנקוב במעשה צדקה מסוים המיוחס ל־Grassetti, סביר הוא — במובן שבו הסביבה חייבה זאת — שבני המשפחה שילמו את חלקם בחברות, תרמו לקופות המשותפות ונטלו חלק בגמילות חסדים, מעשה הטוב הנדיב. Armand Abécassis הדגיש כי התורה קושרת קשר בל יינתק בין היחס לאלוהים לבין היחס לאחר, ועושה את הדאגה לרֵע ללב הפיאטיות ממש [Abécassis, 1987]. Léon Askénazi, מצדו, עמד על דרישת האחריות הקולקטיבית הזו כחתימה של המסורת [Askénazi, 1999].

כאן ניתן למדוד את הענווה העוברת כחוט השני בסוג זה של לינאג': היא לא הותירה שם מבריק בדברי הימים, אך כנראה מילאה את מקומה, בשקט ובנאמנות, בבנין הקהילתי. ענווה זו עצמה היא מידה שהמסורת מוקירה — הצדיק האלמוני שפועלו סועד את הכלל מבלי לחפש כבוד.

ההיסטוריה של יהודי איטליה היא גם היסטוריה של ניידות. הגירושים, סגירת הגטאות, המשברים הכלכליים ולאחר מכן הרדיפות דחפו משפחות רבות אל מקלטים חדשים. הצומת הגדול של פיזור זה היה Livourne. Lionel Lévy עקב אחר עלייתה של "האומה היהודית הפורטוגזית" שמסוף המאה ה-16 הפכה את נמל טוסקנה הזה לאחד ממרכזי היהדות הים-תיכונית, הקשור ל-Amsterdam, ל-Tunis ולכל צפון אפריקה [Lévy, 1999]. Livourne, עיר חופש שבה נהנו היהודים מזכויות נדירות, הפכה לנקודת הממשק בין איטליה למגרב [Lévy, 1996].

כאן הארכיון והזיכרון מתכתבים מבלי לחפוף לחלוטין. שם משפחה איטלקי כמו Grassetti יכול היה, דרך נתיבי Livourne הללו, להתפשט אל צפון אפריקה, שם יצרו המשפחות ממוצא איטלקי — הגורנאיים, "אנשי Livourne" — מרכיב מזוהה בקהילות Tunis, אך גם באלג'יריה. Eliahou-Éric Botbol תיעד את חיי קהילת Tlemcen [Botbol, 2000], והארכיונים הרבניים של Sidi Bel Abbès מעידים על חיוניותן של הקהילות האלג'יריות שבהן נפגשו יסודות ספרדיים, מקומיים ואיטלקיים [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. אין בידינו הוכחה שמית לכך שמשפחת Grassetti מסוימת הלכה בנתיב זה; אך דפוס ההגירה מבוסס כל כך עד שהוא מהווה את האופק הסביר לפיזורו של שם זה.

פרק זה מגלה ערך מרכזי: היחס לזרות ולגלות. מסורת ישראל, החתומה בזיכרון חוזר ונשנה של הנדודים, עושה את קבלת הגולה לחובה — "כי גרים הייתם בארץ מצרים". הקהילות ב-Livourne ובמגרב, בקבלתן את המשפחות העקורות, גילמו הכנסת אורחים זו; לינאג' בנדידה, כפי שייתכן שהיה בית Grassetti, היה לה לפעמים כמקבל ולפעמים כשותף פעיל.

מעבר למקומות ולמקצועות, מה שמחבר בין הדורות של משפחה יהודית הוא היחס לחוק ולמחשבה. Maurice-Ruben Hayoun הראה את הרציפות של הרהור פילוסופי יהודי שמ-Espagne של ימי הביניים דרך איטליה של הרנסנס ועד לעת החדשה, לא פסק מלנהל דיאלוג עם התרבות הסובבת אותו מבלי לוותר על מקורו המגולה [Hayoun, 2023]. Colette Sirat קבעה עד כמה מחשבה זו הועברת דרך כתבי-יד, אותם עצמים שבירים שבהם נשמרה הזיכרון האינטלקטואלי של העם [Sirat, 1983].

משפחה איטלקית שהייתה משולבת בעולם זה חיה את ההלכה לא כמגבלה חיצונית אלא כארכיטקטורה של היומיום: קצב השבת, דיני הטהרה, הלמידה הסדירה, שמירת המועדים בקפידה. Léon Askénazi תיאר דרך מגורים זו בתוך המסורת כמעשה מחשבה לא פחות מאשר מעשה נאמנות [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis הזכיר כי ביהדות, הגעגוע לאל עובר דרך ציות לחוק שמאנשׁ ומסדיר את הקיום [Abécassis, 1987].

לכן, בהיעדר דמות רבנית המעידה בשמה מצד Grassetti, איננו מייחסים ללינאה שום יצירה בדויה. אנו קובעים בלבד, בזהירות שההיסטוריה מחייבת, את שותפותה הסבירה לנאמנות הלמדנית הזו — אותה ידיעה תלמודית מפושטת ומשותפת, שעשתה מכל אב מעביר מסורת ומכל בית בית-מדרש קטן.

הרפרטואר של Schaerf יוצא לאור בשנת 1925 [Schaerf, 1925], ברגע שבו יהודי איטליה, שנהנו במידה רבה מאמנציפציה ושילוב מאז האיחוד האיטלקי, עומדים בפני עלייתן של חוקי הגזע הפשיסטיים משנת 1938 ולאחריהם הגירושים. כל לינאז' יהודי איטלקי של המאה העשרים נושא עמו את צילה של אותה קטסטרופה. עבודות העוסקות בזיכרון היהודי ובהעברתו הפדגוגית, כגון אלו שכינס Dominique Natanson, מזכירות את החובה לנקוב בשמות הנעדרים ולשמר את זכר הקהילות השבורות [Natanson, 1997].

אין בידינו רשימה נומינטיבית של קורבנות הנושאים את השם Grassetti שנוכל לאמת כאן; יהיה זה חסר כבוד להמציאה. אך יושרו של הסיפור מחייב לומר כי שתיקה תיעודית זו היא כשלעצמה עקבה: עקבת המחיקה האדירה שהשואה הטילה על הארכיונות כעל המשפחות. עבודת הזיכרון — הזכור שעליו מדבר Yerushalmi [Yerushalmi, 1984] — עניינה בדיוק לאחוז יחד את מה שידוע לנו ואת מה שאבד לנו, לסרב לאפשר שהיעדר הראיה יהפוך להיעדר הזיכרון.

בכך מצטרפת לינאז' Grassetti אל גורלו הקולקטיבי של ישראל: עם שבתוך גלויותיו ומבחניו עשה מן הזיכרון צורה של נאמנות ומן ההעברה מעשה של התנגדות.

מה נשאיר, בסיום מסע זה, משם שעליו הארכיון קמצן? תחילה, ודאות צנועה אך ממשית: Grassetti הוא שם משפחה יהודי מאיטליה, המתועד ברשימת Schaerf [Schaerf, 1925], וצורתו עצמה — כינוי איטלקי שהפך לשם תורשתי — מעידה על שורשיה העמוקים של משפחה זו בתרבות חצי האי, תוך שמירה על זהות התורה. אחר כך, אשכול של הסתברויות מוארות: השתייכות ליהדות איטלקית לומדת וחסידה [Bonfil, 1994], השתתפות סבירה במוסדות הסולידריות, ורישום אפשרי על המסלולים המהגרים הגדולים מ-Livourne אל המגרב [Lévy, 1999].

אם יש למנות, מכל המידות, את זו שלינאז' זה ביטא בצורה הטובה ביותר, הרי זו ללא ספק הנאמנות הצנועה והמועברת — ענוותנותו של הצדיק האנונימי אשר, מבלי להותיר שמו בדברי הימים, ממלא את מקומו בבניין הקהילתי, מוסר את התורה ואת הלימוד מדור לדור, ועושה את הזיכרון לחובה. לא תהילה מפוארת, לא יצירה מונומנטלית: אלא עקביותו השקטה של בית יהודי מאיטליה, קשור באלף חוטים בלתי נראים אל הזיכרון הקולקטיבי של ישראל. בכך, לינאז' Grassetti שותף במלואו למידה זו שהמסורת היהודית נשאה לאורך הדורות והיבשות: זכור — לזכור כדי להעביר, להעביר כדי להתמיד [Yerushalmi, 1984].